בשבע 372: נס פח הקולה

אסתי רמתי , ל' בכסלו תש"ע

 

שני ההורים שלי עובדים בחנוכה. אבא לוקח יום חופש אחד, ויוצא איתנו לטיול, וגם אמא לוקחת יום חופש והולכת איתנו להצגה. אבל בכל שאר הימים אנחנו נשארים בבית, בהשגחתה של השמרטפית המסורה תאיר, שזאת במקרה אני. יש יתרונות בלהיות בכורה, אבל לפעמים זה פשוט מעצבן.

אבל אני דווקא רציתי לספר לכם על הטיול לפארק הגדול. ביום שלישי החזאים אמרו שיהיה מזג אוויר נעים, אז ערב קודם אמא ארזה לנו תיק עם פיקניק, ובשעה שמונה כבר היינו על אוטובוס בדרך לגינה.

בפארק הגדול ממש כיף. יש שם מתקנים ענקיים והמון מקום לשחק תופסת ומחבואים. וזה באמת מה שעשינו, עד שהתעייפנו והחלטנו לשבת ולאכול.

"יאמי, סלט ביצים!" התלהבה אורי מהכריך שלה. "לי יש חומוס", הציץ נדב לתוך שלו. "ולי יש כלומוס..." צחק אביהוא ונפנף בלחם הריק, שזה הדבר היחיד שהוא אוהב. בקיצור, הכל התנהל על מי מנוחות – עד שנדב נזכר שהוא צמא, ואני נזכרתי ששכחתי את השתייה על השולחן בבית. את הכוסות הבאתי, אבל זה לא ממש עזר.

"לא נורא, יש שם ברזייה" אמרתי, אבל אז הסתבר שהברזייה מקולקלת.

"זה לא פייר, אני מת מצמא!" התלונן נדב. "גם אני", הצטרפה אורי, "הסלט ביצים היה מה זה מלוח..." גם אני הייתי צמאה, ולא ידעתי מה לעשות.

"הי, הנה מכונת פחיות!" הצביע אביהוא לעברו השני של הגינה, ועוד לפני שהספקתי להגיב, כולם רצו לכיוון.

"אני רוצה קולה! אני רוצה ענבים! תפוזים בשבילי!" צעקו כולם יחד, אבל נאלצתי לאכזב אותם. "מצטערת, יש לנו רק חמישה שקלים..." הצהרתי, וכולם השתתקו.

"בואו נקנה פחית אחת, ונחלק אותה בינינו", הציעה אורי, "זה יהיה יותר טוב מכלום".

אז קנינו קולה (לא היה שם שום דבר אחר, מה שחסך עוד מריבות), ואני שלפתי את הכוסות מתוך התיק. מזגתי מעט לכל אחד, ועמדתי להתחיל בנגלה השנייה כששמעתי מישהו קורא לי.

"הי, תאיר!"

הרמתי את הראש וראיתי את ספיר ורננה חברותיי מהכיתה, רצות לעברנו. יחד איתם היה אחיהם הקטן, והשלושה היו אדומים ומיוזעים.

"הי בנות", חייכתי אליהן, "מה נשמע?"   

"חם!", אמרה ספיר, "ושכחנו להביא שתייה מהבית".

"גם אתם?" צחקתי, "וכבר גיליתם שהברזייה מקולקלת?"

השתיים הנהנו והביטו על הפחית שלנו בעיניים כלות.

"רוצות קצת?" שאלתי, מרחמת על החברות הצמאות שלי, והוצאתי עוד שלוש כוסות מהתיק. התעלמתי מפניו הכעוסות של נדב, ומזגתי להם מעט קולה קרה.

"תודה רבה!" אמרה רננה, "הצלת אותנו!"

היינו כל-כך עסוקות עם השתייה והכוסות, שהופתענו לשמוע קול מאחורינו.

"מה זה, ערב כיתה?"

"הי, מוריה, גם את כאן?"

"כן, עם המשפחה שלי", היא אמרה. "הי, קולה קרה! אפשר קצת?"

נו, מה יכולתי לעשות? שקשקתי את הפחית וגיליתי שנשאר רק מעט. ממילא אי אפשר היה לחלק את זה בינינו, ומזגתי לה את הכל.

מוריה הודתה לי, שתתה את המנה שלה ואז הביטה סביב על החבורה עם הפחית והכוסות. "ממש נס פח הקולה!" היא צחקה "פחית אחת קטנה שהספיקה לשמונה ילדים!"

"דווקא לא הספיקה בכלל", התלונן נדב, "אני עדיין צמא".

"נו, אז מה הבעיה? יש לנו כאן המון בקבוקי שתייה! אתם מוזמנים לבוא ולקחת אחד. סתם התחשק לי קולה קרה..."