בשבע 372: מלאכי אורה

עודד מזרחי , ל' בכסלו תש"ע

 

  הרכב הגיע כעת לשער העיר עמנואל. השומר הצעיר שנמצא שם נראה דרוך ביותר.

"מה קרה?", שאל רועי, "למה אתה כל כך מתוח?"

"אל תשאלו", אמר השומר בהתרגשות, "אני לא מבין איך הצלחתם להגיע לכאן..."

 

היה זה נר רביעי של חנוכה בשנת תשס"ח. צביה, מרצה לתנ"ך ויהדות, הרצתה לפני כמאה וחמישים נשים בחדרה. היא דיברה על האור שיש בכל אחת מנשות ישראל, והראתה איך שהן חוללו את עיקר הנס באותם ימים. היו נשים שמלו את בניהן בניגוד לגזירת היוונים וקפצו עמם אל מותם מחומת ירושלים, והיו כאלה שהוציאו את בעליהן מהמערות כדי שיילחמו. עוד סיפרה על חנה ושבעת בניה, וכמובן על יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, שכרתה בעורמה את ראשו של ההגמון היווני. צביה סיכמה כי מאז ועד היום כל מה שקשור למלחמת רוח מונהג דווקא על ידי נשות ישראל.

כל הערב, שאורגן על ידי הרב מרדכי סינוואני, היה מוצלח ביותר. הרב פתח את הערב בדברי תורה, זמרת שרה לפני הנשים, נשות הקהילה כיבדו את המפגש במאכלי חנוכה, והכול היה מלא אורה ותורה. בסיום האירוע נכנסה צביה למכוניתו של בנה הבכור, רועי. לצידו ישב חברו, ומאחור ישבו צביה ובתה. הערב השרה עליהם מצב רוח מרומם והם התקדמו לכיוון השומרון אל עירם עמנואל.

מחשבות החלו לחלוף בראשה של צביה. היא התבוננה בבנה ונזכרה בפיגוע שאירע לפני שש שנים בדיוק. רועי היה אז בן שתים עשרה וחצי. לאחר שקנה מזון לציפורים בחנות בפתח-תקווה, עלה על האוטובוס לעמנואל עם כמה מחבריו.

לפני הכניסה לעמנואל נקלע האוטובוס למארב מחבלים, שירו עליהם אש צולבת. האירוע נמשך כעשרים וחמש דקות, במהלכו נרצחו עשרה יהודים הי"ד, ואילו רועי הצליח לברוח מהתופת ואף לסחוב עמו ילדה ולהחביאה עמו מאחורי הסלעים והשיחים עד יעבור זעם. הנהג של האוטובוס סיפר שהמחבלים פגעו בצמיגים וגם במנוע, ובכל זאת הוא הצליח לטפס עם האוטובוס בעלייה לאורך 900 מטרים ובכך לצמצם את הפגיעות. הוא היה בטוח שמלאכים גררו את האוטובוס הפגוע.

לאחר כחודש, בתום ימי האבל על הנרצחים, נערכה סעודת הודיה לכבוד הצלתו של רועי, שהיתה כמו יום הולדת נוסף עבורו. הרב אליהו ששון מהיישוב הגיע לסעודה וגילה למשתתפים כי צביה נוסעת מזה כמה שנים במסירות נפש להעביר שיעורים ליליים ביישוב מעלה שומרון, וחוזרת בשעת חצות דרך הכפר העוין עזון בתחושה ששלוחי מצווה אינם ניזוקים. 

הרכב הגיע כעת לשער העיר עמנואל. השומר הצעיר שנמצא שם נראה דרוך ביותר.

"מה קרה?", שאל רועי, "למה אתה כל כך מתוח?"

"אל תשאלו", אמר השומר בהתרגשות, "אני לא מבין איך הצלחתם להגיע לכאן..."

"מה הבעיה להגיע לכאן?!"

"המצלמות ליד איזור התעשייה, שנמצאות 300 מטרים מאחוריכם, הראו לי על הצג לפני כמה דקות ארבעה מחבלים חמושים. שניים הסתתרו מאחורי שיח ושניים עמדו מוכנים לירות בכל רכב שיגיע. הזעקתי את הצבא ואת המשטרה והם בדרך לכאן. אני לא מבין איך הם לא ירו עליכם!"

רועי החליף עוד כמה מילים עם השומר הנסער. צביה, שקלטה מאיזו צרה נחלצו לפני כמה דקות, התפלאה שבנה לא מתרגש כמוה. כאשר הגיעו לביתם בשעה שתים עשרה וחצי, הלך רועי לברר מה מתרחש. לאחר מכן סיפר שמיד לאחר שהגיעה כיתת כוננות, החל מרדף אחר המחבלים, שנמשך עד ארבע בבוקר. המחבלים הצליחו להימלט בין השיחים והסלעים של הרי השומרון, כשהם מנצלים את הלילה ללא ירח של סוף כסלו. אחר כך צביה סיפרה למכריה איך שוב ניצלו בני משפחתה בנר רביעי של חנוכה.

לאחר כחצי שנה פגשה את הרב סינוואני בשבת עיון ביישוב דולב. כאשר ראה אותה הרב, שהוא גם ד"ר לתורה שבעל פה ולוחם במלחמות ישראל, אמר בהתרגשות:

"שמעתי על הנס שהיה לכם בחנוכה לאחר שחזרתם מההרצאה אצלנו. רציתי לספר לך דבר אחד בקשר לכך. כאשר אלישע הנביא היה עם משרתו הנער וחילותיו הכבדים של מלך ארם הקיפו את עירם, הנער פחד מאוד. אלישע אמר לו 'אל תירא כי רבים אשר אתנו מאשר אותם', והתפלל לה' שיפקח את עיניו כדי שיראה את המלאכים השומרים עליהם. ואכן הנער ראה איך שכל ההר 'מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע', כלומר מחנות מלאכים השומרים על איש האלוקים לשומרו, כפי שמובא במדרש. כך, באותו אופן ממש, לאחר שאדם מוסר דברי תורה ברבים, לא רק המלאכים שלו מלווים אותו ושומרים עליו בדרך חזור, אלא כל המלאכים של כל הנשמות ששמעו את השיעור מלווים אותו, וגם המלאכים של הנשמות הקשורים אליהם מהדורות הקודמים מצטרפים אליהם. כולם ליוו אתכם בדרך חזרה. לא פלא שניצלתם..."

 

יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם odedmiz@actcom.co.il