בשבע 372: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ל' בכסלו תש"ע

 

הרב את ריבנו

ואפתח בשלוש הבהרות: א. המדע מצביע על קשר ברור בין מצבי הבריאותי לבין חריפות המדור, ולא מן הנמנע כי גם הפעם השפעת העונתית עשתה בו שמות. ב. אם אחרי סגירת המדור יעשה שר הביטחון פרסה, יחזיר את ישיבת הר ברכה אל מסגרת ההסדר או לפחות יופיע לשימוע אצל הרב מלמד בתוך מספר שעות – אנא ראו קטע זה כרלוונטי פחות. ג. אין לראות במדור זה את זרועו הארוכה של כבוד הרב. המדור נכתב הרחק ממערכת העיתון והוא מבטא – כפי שמעיד השם המתנוסס מעליו – את דעת כותבו בלבד. אם כי במצב העניינים הנוכחי, אני שוקל לשנות את שם המדור למשהו קולע יותר כמו "בדם לבי".

אני מניח שיש בציבור שלנו רבים המצדיקים את החלטתו של אהוד ברק לנתק את ישיבת הר ברכה מההסדר. הם מתריעים נגד הקצנה דתית וחרד"לות, מתנגדים לרב מלמד ולתמיכתו בסרבנים, ואולי אף מרוצים מהמלחמה הקטנה שהכריזה מערכת הביטחון על רבני יש"ע. לכל אלה אני מציע לצאת מעולם האשליות. אהוד ברק לא נלחם ברב מלמד, אלא בנו, במגזר כולו.

אנו צריכים להיות עיוורים וחירשים כדי לא לראות ולשמוע את המתרחש בימים אלה. כמו בנושא ההקפאה, גם הפעם מנסה אהוד ברק להגשים את הפנטזיה האולטימטיבית של מצביעיו הפוטנציאליים. את המלחמה האמיתית לא תמצאו מתחת לפנס הסרבנים. אם כבר, אז היא מגולמת בכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ביום שאחרי: "הישיבה סולקה, היישוב מרוויח". בעיתון של המדינה מאמינים כי אם ראש ישיבה תומך בסרבנות, יש להתנכל לכל היישוב שבתוכו נמצאת הישיבה. אלה האנשים שאהוד ברק מבקש לרצות (ונכשל, בדיוק כפי שהוא לא מצליח לרצות את אובמה והאו"ם). זהו המאבק האמיתי: לא ברב, לא בישיבה ולא בסרבנות – בכל הציבור הציוני-דתי, ובעיקר בהתנחלויות. וככל שידרכו עלינו, כן ייטב.

כמה מגוחכות הטענות כאילו הרב מלמד לא הותיר לברק ברירה. ברק יכול היה להימנע מכניסה לחנות החרסינה, אך מסיבותיו הברורות העדיף לזמן ראש ישיבה ומנהיג רוחני לשימוע מעליב ומגוחך, שהשר עצמו ידע כי לא ייצא אל הפועל. אבל עימות עם רב יחיד זו חוכמה קטנה: הקונפליקט בין ציות להלכה או למפקד אינו חדש, ושום רב המכבד את תוארו לא יסכים עם קביעת מפקדי צה"ל כי בצבא הם האלוקים. הקונפליקט הזה מעולם לא הפריע לחיילי ההסדר להיות חיילים מצטיינים, גם כאשר במקרים רבים נפגע אורח חייהם הדתי בצבא בגלל עוינות או בורות של מפקדים. כאשר יש רצון טוב לשיתוף פעולה מכל הצדדים, ואין היסטריה כללית מהשתלטות דתית כפי שעוררה התבטאות מיניאטורית של שר המשפטים בשבוע שעבר, אפשר להסתדר גם עם הקונפליקט.

אבל המאבק של שר הביטחון אינו בסרבנות אלא במגזר. ברק לא היה מעז להתעמת כך עם קונפליקטים אידיאולוגיים ומוסריים של שום מגזר אחר – דרוזים, ערבים, קיבוצניקים, שדרים בגל"צ. רק את הדוסים השנואים אפשר לדרוס שוב ושוב – בגירוש, בהקפאה, בדחייה. זה בסדר, התקשורת כבר תתמוך, וראש הממשלה סתם ייעלם. בבחירות הבאות הוא שוב יקריא מהדף את מספר הדתיים המשולבים במקומות ריאליים ברשימתו, ודתיים אחרים ימשיכו להצביע לו או לשבת בממשלתו לצד שר הביטחון שלו. "צריך לגלות אחריות", הם יאמרו, "חייבים להשיג תקציבים עבור השירות הלאומי וישיבות ההסדר". וזה אכן נכון, מה יש לדבר – הוצאתה של ישיבה אחת מההסדר מגדילה באופן יחסי את תקציב יתר הישיבות. האמת, לא ברור לי מה עושים כעת חברי הבית היהודי בממשלת נתניהו-ברק, ומתי יגיע גם ידידי אורי למסקנה שהוא נחוץ ומשפיע יותר ברדיו. אם לא כעיתונאי, אז לפחות כחבר באופוזיציה לוחמת. 

דתי-לאומי המאמין כי התנערות מהרב מלמד תפתור את הבעיה, לא מבין כי הוא עלול להיות הבא בתור. ברק ותומכיו לא מעוניינים להסתדר עם הציבור הדתי כשווים מול שווים – הם רוצים הכנעה, השפלה, הרכנת ראש של האידיאולוגיה התורנית הגלותית מול יפי הישראליות החילונית זהובת הבלורית. בכל מקום שבו מנסה הציונות הדתית להרים ראש, השלטון השמאלנו-חילוני ידאג להוריד אותו למקומו הטבעי, בין מוסד משגיחי הכשרות לתוכניות המסורת בטלוויזיה. מצחיק ועצוב לשמוע את האלוף במיל' יעקב עמידרור מצדיק את החלטתו של שר הביטחון. אין כל הבדל מהותי בין הביקורת על עמידרור עצמו, בעת שהפגין עצמאות מחשבתית כאלוף דתי בצה"ל, לבין המאבק הנוכחי בעמדות שמייצג הרב מלמד; בשני המקרים, הפוביה השמאלנית החילונית היא הגורם האמיתי לעימות. אין שום סיבה שהדתיים יהיו שותפים לכך ויתחילו לפחד מעצמם.

אז מה הלאה? אף שיש בי צד אנרכיסטי קטן הרוצה לראות את הגיוסים הצה"ליים הקרובים נטולי כיפות לחלוטין, קטונתי מלהמליץ כאן על דרכי פעולה ומחאה מצד תלמידי ישיבות ובוגריהן. רק רציתי להראות את העימות בקונטקסט הנכון שלו, ושכל אחד יחשוב בעצמו באיזה צד הוא נמצא. בקשה אחת יש לי בכל זאת: אם וכאשר יתנתקו דתיים-לאומיים מהמסלול הצבאי, חלילה להם מלהגדיר עצמם כמתחרדים. מאבק בשלטון עוין זו לא חרדיות אלא פשוט שפיות והתפכחות, וכשם שאין להרכין ראש בפני האידיאולוגיה החילונית, כך אין סיבה לחוש נחיתות בפני הצד החרדי. תודה על תשומת הלב, ושאו (הר) ברכה.

 

פינת השלולית

מזה קרוב לשבועיים (נכון לזמן הכתיבה) לא נמדד מפלס הכינרת בגלל שביתה ברשות המים. והאמת, נותרנו יתומים. קשה להאמין עד כמה ריקים חיינו בלי הידיעה על תוספת של סנטימטר-שניים לשלולית הצפונית. לא ברור כיצד אנו מתפקדים בלי לשמוע פעם נוספת על מספר הקילומטרים החסרים עד לקו האדום התחתון. אנו יכולים להמשיך בחיינו בלי לדעת על ועידת קופנהגן, על הגרעין האיראני, על הטבח בדארפור ועל הפנסיה של נחמן שי. אבל למה לקחת מאתנו את מפלס הכינרת? די, שתיגמר כבר השביתה, או לפחות שנקבל כתחליף את מדידת לחץ הדם של ברלוסקוני.

 

יודע את מקומי

מתברר שיש פסטיבל ארוך אפילו יותר מיום הזיכרון לרבין: חגיגות ה-70 לעיתון ידיעות-אחרונות. לרגל המאורע פרסמו יחד עורך העיתון וסגנו, שילה דה-בר ורון ירון, מאמר חגיגי נמלץ ונרגש בפתח מוסף חגיגי נמלץ ונרגש לא פחות. פסקה אחת במאמר משכה את תשומת לבי באופן מיוחד. "מאז ומעולם ידיעות-אחרונות דיבר אליכם הקוראים בגובה העיניים", כותבים דה-בר וירון, "סיפרנו לכם מה קורה. לא אמרנו לכם מה לחשוב, לא ניסינו לחנך או להטיף".

מיד לאחר שמחיתי דמעה, עברתי לרפרף בכותרות אותו עיתון מהתקופה האחרונה. למעט חריגות בודדות ("תסתכלו לעובדים האלה בעיניים", "תעזרו לי להציל את אחי החולה") אפשר בהחלט להסכים עם הקביעה כי בעיתון לא אמרו לנו מה לחשוב – פשוט חשבו שם במקומנו. על כותרת אחת הרחבתי בעמודה הימנית של מדור זה. הנה כמה כותרות נוספות, כולן מהחודש הלועזי הנוכחי:

"ההצהרה המוזרה של השר על הירי בבר-נוער", "השופט שהפך לחותמת גומי", "הכוח להרע" (על המאבטח ארז אפרתי – אז עדיין בגדר חשוד בלבד), "כשר אבל מסריח" (על ההפגנה נגד אירוחים רשמיים במסעדות כשרות בלבד), "סובלים מהפרעות קשב? אתם נהגים מסוכנים", "ישיבות ההסדר – משרתים בקרבי אבל חצי מהזמן", "ישיבת הר ברכה – מעוז הסרבנות בלב השומרון", ולשם האיזון – "מאות שוטרים פרצו להתנחלות מעלה לבונה ונתקלו באלימות". וגם כותרת חיובית אחת: "עידן חדש להפריות", על פסק הדין המאפשר להביא יתומים לעולם.

"לא אמרנו לכם מה לחשוב, לא ניסינו לחנך או להטיף", כותבים עורך ידיעות וסגנו ברצינות גמורה, בקטע שיש לגזור ולשמור ליום הולדתם הבא של מדורי הסאטירה בעיתונות העברית.