בשבע 373: מספר מוות

אמציה האיתן , ז' בטבת תש"ע

בכל פעם שאני שומע את הקמפיין הזה תוקפת אותי חלחלה: "הממשלה קבעה רף עליון לתאונות הדרכים – שלוש מאות שבעים וחמישה הרוגים לשנה. אסור לעבור את הרף הזה", כך קובע הקריין בקולו הסמכותי. ואני שומע ולבי נחמץ. מי קבע את המספר המפחיד הזה? ואם כבר קבעתם מספר, אי אפשר היה לפחות לעגל אותו לשלוש מאות ושבעים? וכי אינכם יודעים שכל יהודי הוא עולם ומלואו? לכאורה, בתיקון קל של ההחלטה היה אפשר להציל עוד חמש נפשות, וזאת מבלי להזכיר את בני משפחותיהם, והנפגעים האחרים. ואם כבר מספרים, לפי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עד אמצע השבוע (יום ג') נהרגו בדרכים 340 בני אדם. מה שמותיר לנו שלושים וחמישה אנשים עד לסוף השנה האזרחית, קצת מפחיד, לא?

אך מכיוון שהנושא הזה חשוב מכדי לפתור אותו בבדיחה או שתיים, ניסיתי להתחקות אחר אותה החלטת ממשלה, ולהבין מהיכן היא נובעת. אם נחזור חמש שנים לאחור, נגלה אחת ההמלצות של ועדת שיינין, שמונתה ע"י הממשלה לנושא הבטיחות בדרכים, היא הקמת הרשות הלאומית, והענקת סמכויות נרחבות, כמובן, עם תקציבים המאפשרים עשייה. שנתיים לאחר מכן התקבלה החלטת ממשלה הקובעת יעד לצימצום מספר ההרוגים בתאונות – ירידה של שישה אחוזים בכל שנה. כאן עבר השרביט לידיהם של אנשי עמותת 'אור ירוק'. תחשיב פשוט שעשו, הביא אותם אל שנת 2009 עם היעד של 375 הרוגים בשנה. מסתבר אם כן, שהקמפיין המכיל את נתוני ההרוגים ואת הרף העליון לא נעשה ע"י ממשלת ישראל, אלא ע"י עמותה פרטית. אם תחפשו ביעדי משרד התחבורה או הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, תתקשו למצוא את המספר המדויק הזה. מדוע? אולי הניסיון של שנה שעברה קצת מרתיע. שמואל אבואב, מנכ"ל עמותת אור ירוק, מזכיר כי בשנת 2008 לא הצליחה הממשלה לעמוד ברף אותו קבעה לעצמה ומגלגל את האחריות היישר לפתחו של שר התחבורה הקודם שאול מופז, ואינו מניח לשר הנוכחי, ישראל כץ.

נראה שהשר כץ יכול להיות פחות מודאג מקודמו. הנתונים היבשים אכן מראים על ירידה במספר ההרוגים וכנראה שהשנה 'נעמוד' ביעד.

ולמרות ההישג היחסי הזה, הייתי מאמץ דווקא את המשפט מתוך יעדיה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים – "הרשות מובילה תרבות של חברה בטוחה וסובלנית בדרכים, ופועלת בנחישות והתמדה - לגעת באפס".