בשבע 373: טיפול נמרץ

אסי הילר מתביישת לדבר על בחירתה לאחרונה כאחות מצטיינת מחוזית של קופת חולים 'כללית'. היא מעדיפה להתמקד בסיפוק שהיא חשה מהעבודה עם האוכלוסייה בעיר אריאל, ולהיזכר בהתמודדויות שחוותה במהלך פיגועים קשים.

עדי (דוד) אהרון , ז' בטבת תש"ע

אסי (אוסנת) הילר קצת מתביישת לדבר על בחירתה לאחרונה כאחות מצטיינת מחוזית של קופת חולים 'כללית'. היא מעדיפה להתמקד בסיפוק שהיא חשה מהעבודה עם האוכלוסייה המגוונת בעיר אריאל, ולהיזכר בהתמודדויות שחוותה במהלך פיגועים קשים, בהיותה חלק מצוות רפואת חירום בנצרים. הילר מסבירה איך אפשר להיות זמינה 24 שעות למטופלים, וגם להיות אם ל-11, רעייה וסבתא. ואם זה לא מספיק, היא גם פועלת עם חבריה בקהילת עקורי נצרים באריאל במגוון משימות התחברות. ולמה היא בכלל הסכימה להתראיין? "אני רוצה להראות דוגמה חיה איך גם אחרי השבר של הגירוש, כל אחד יכול למצוא את מקומו ולצמוח מחדש"

"הסכמתי להתראיין כי חשבתי שזו הזדמנות להראות שגם לאחר שבר וכאב, שלא נשכחו, חשוב שכל אחד ימצא את המקום שבו הוא יכול לצמוח ולהצמיח ולהאיר לסביבה, ולצאת במסר ברוח ימי החנוכה, שגם כשמנסים לפגוע בגשמיות שלנו, רוח היהודי לא נשברת אלא ממשיכה ומאירה"


"המפגש עם הפצועים קשה היה מלווה באיזושהי תופעה על טבעית. כשאתה מגיע למקום אתה מקבל אדרנלין ומשתדל לתפקד בצורה שאחר כך אינך מבין איך הצלחת לעשות את זה. אתה חווה דברים נורא קשים. לפעמים אתה לא מבין איך אפשר לעמוד בזה, אבל אלו כנראה כוחות שריבונו של עולם נותן לך באותו רגע, ולאחר מכן אתה מעבד את הדברים ושואב מכך כוחות חדשים"

"אנחנו מקפידים שמדי יום בצהריים, כשהילדים שבים הביתה, אחד מאיתנו יקבל אותם בשמחה ומרק חם", היא מספרת, ומוסיפה שעם זאת, "אין ספק שישנם רגעים לא קלים וזמנים שצריך לעשות חשיבה מערכתית וסדרי עדיפויות, אך באופן כללי אנחנו מאמינים שאווירת הנתינה והחסד והתורה בבית היא היא הבונה את אושיות חיינו, גם של ילדינו, והיא החינוך"

ברגע הראשון, כשאני נכנסת לאתר הקרוואנים של מגורשי נצרים בעיר אריאל, קשה להתעלם מכל אותן תחושות מוכרות. מה נשאר מהיישוב הפורח? מהאנשים חדורי האידיאולוגיה ורוח השליחות? מה להם ולעיר? ואיפה הים כאן? הקרוואנים קטנים, צפופים, והכל שונה כל כך מאיכות החיים שהורגלו אליה.

אבל כשאני נכנסת לקרוואן של משפחת הילר כדי לפגוש את האמא אסנת (המכונה אסי), כל אותן תחושות נעלמות. אני פוגשת פנים אחרות, פשוטות, שמחות ועם אותה רוח שליחות בעיניים, רק שהפעם במקום אחר.


רפואת חירום יצירתית

"את רואה את בית הכנסת הזה? את יודעת אלו ניסים ונפלאות היו עד שהוקם?" אומרת לי אסי בעיניים נוצצות ומספרת לי את הסיפור המרגש שמאחוריו. אכן, ניסים ונפלאות, אבל לא זו הסיבה שהרחקתי עד אריאל. זה אולי שווה כתבה נפרדת. הפעם הגעתי כדי לראיין את אסי הילר (50), אחות מוסמכת, אם ל-11 ילדים, ממגורשי נצרים, שקיבלה בימים אלה ממנהל המחוז של קופ"ח כללית את תואר האחות המצטיינת של מחוז דן – פתח תקווה. "פעם בשנה מקבלת אחות אחת את התואר הזה, מתוך 113 מרפאות שבמחוז", מסבירים שם. את התואר 'מצטיינת מחוזית' היא נבחרה לקבל על עבודתה במרפאת ה'כללית' בעיר אריאל, לאחר תחקירים מעמיקים שבוצעו עליה. אם היו מכירים את עבודתה כאחות יחידה בנצרים במשך שנים ארוכות ולא פשוטות, הם אולי היו נותנים לה את התואר הנכבד עוד הרבה קודם לכן.

אסי יודעת למה הגעתי, אבל היא לא כל כך אוהבת לדבר על זה. ענווה, זה כל הסיפור. הסיבה היחידה שהיא בכל זאת הסכימה להתראיין היתה לאחר שהתייעצה עם מספר רבנים, ביניהם הרב ציון טוויל, רב היישוב נצרים וכעת רב הקהילה באריאל, והבינה כי יש בכך כדי לחזק ולהוכיח שגם אחרי משבר הגירוש אפשר לקום, להמשיך ביתר שאת ואפילו להצטיין.

14 שנים הם גרו בנצרים. שבע שנים מתוכן היא תפקדה כאחות יחידה ביישוב המבודד, הקרוב לעזה מרחק קילומטר בלבד. בתקופות בהן התרבו פיגועי הירי, היו מקרים בהם נאלצה לתפקד גם כרופאה וגם כפרמדיק עם צוות החובשים המקומי. היא טיפלה בנשים, בילדים, בתינוקות ב'טיפת חלב' וביישוב ידעו שהיא זמינה 24 שעות ביממה לכל בעיה. הצוות שיתף פעולה עם הצבא, ובעת פיגוע הגיע למקום, ממש כמו מד"א, ותפקד כחלק מהצוות הרפואי. "בנצרים הקושי היה גדול בשל הבדידות של היישוב. נסיעה למרפאה מחוץ ליישוב היתה מסורבלת והצריכה רכב ממוגן וליווי צבאי. לכן השתדלנו לתת מענה למירב הצרכים ולהשתמש בכלים שהיו לנו. לעתים לא היה במי להיעזר. היה צריך להשתמש בהרבה יצירתיות וסייעתא דשמיא כדי לפתור בעיות שהפתיעו אותנו, בעיקר לאחר פיגועים". בשנים אלו הגיעה ליישוב פעם בחודש בהתנדבות ד"ר חנה קטן ועשתה מעקב לנשים הרות, כשאסי מלווה אותה. שני רופאים נוספים - הרבנית ד"ר שרה דרוקמן וד"ר מתי ארליכמן - הגיעו לסייע מדי פעם בבדיקות ילדים, ולאחר שבע שנים הגיעה ליישוב ד"ר תמירה פיינסילבר עם משפחתה, "והעבודה שלי לצידה היתה מצויינת", אומרת הילר.

משנות עבודתה בנצרים אסי זוכרת במיוחד את המפגש עם הפצועים הקשים בעקבות פיגועים. "המפגש עם הפצועים קשה היה מלווה באיזושהי תופעה על טבעית. כשאתה מגיע למקום אתה מקבל אדרנלין ומשתדל לתפקד בצורה שאחר כך אינך מבין איך הצלחת לעשות את זה. אתה חווה דברים נורא קשים. לפעמים אתה לא מבין איך אפשר לעמוד בזה, אבל אלו כנראה כוחות שריבונו של עולם נותן לך באותו רגע, ולאחר מכן אתה מעבד את הדברים ושואב מכך כוחות חדשים".

זכור לך אירוע מיוחד מאותה תקופה?

"יש מקרה שלא אשכח, שאירע לאחר הסכם אוסלו. ביום שישי, כשעתיים לפני שבת, נשמע פיצוץ מחריד בצומת נצרים, קילומטר מהיישוב. מיד יצאנו עם האמבולנס היישובי לזירת האירוע. המקום נראה מחריד: הסתבר שמחבל על אופני תופת התאבד בתוך הצומת, שהיו בה שישה קצינים. בסקירה ראשונית הסתבר לצערנו ששלושה קצינים נהרגו והשלושה הנותרים פצועים קשה מאוד. תוך זמן קצר הגיע התאג"ד הצבאי וביחד טיפלנו בפצועים עד לפינויים במסוק. הקשר שלי עם משפחתו של אחד הפצועים נותר עד היום. זוהי משפחה מקיבוץ זיקים אשר החייל נותר פצוע - משותק בכל גופו פרט לאצבע אחת וראשו שלא נפגע בכלל ב"ה".

במשך תקופה זו עבדה הילר במרפאה האזורית בגוש קטיף עם הצוות המסור בראשותו של ד"ר סודי נמיר.

הקשר בין תושבי נצרים לחיילי צה"ל התבטא לא רק דרך הצלת חיים, אלא גם בקיום שגרת חיים יומיומית של אירוח וקשר חם. הילר מתקשה לשכוח ולסלוח על כפיות הטובה שגמלו להם צה"ל והעומדים בראשו עם ביצוע תכנית הגירוש: "אחד הדברים הקשים עבורי במחשבות שלאחר הגירוש, זה כשאני מעבירה בראשי את הקשר עם החיילים לאורך כל התקופות. האירוח החם והיומיומי של החיילים לכוס קפה וארוחות שבת, הקרבה והסיוע בפיגועים שלצערנו חווינו, ולאחר מכן ה'סטירה' של הגירוש בה נאלצנו לראות את חיילי צה"ל בין העוקרים והמגרשים".

עבור בניה של הילר, שחוו גם הם את אותה 'סטירת לחי', גרמו המראות הללו למחשבה שנייה ושלישית באשר להצטרפותם לשורות לובשי המדים: "מיד לאחר הגירוש שני בנינו היו אמורים להתגייס בזה אחר זה", מספרת הילר "הם נאלצו להתמודד מול דילמות והרגשות הקשות, ונועצו ברבנים האם להתגייס, מהם הקווים האדומים ובשביל מה ומי אנחנו פה? ההתחבטויות הללו היו מנת חלקנו תקופה ארוכה, שבסופה שניהם התגייסו לקרבי במסגרות ה'הסדר'", אומרת הילר, ולא מתעלמת מהרקע האקטואלי של הדברים.


התמודדות מחשלת

הילר, במקור קיבוצניקית מטירת צבי, גדלה והתחנכה רוב שנותיה בכפר מימון, אליו עקרו הוריה בהיותה ילדה. רוח הכפר, שבאה לידי ביטוי ציבורי מרשים לפני ארבע שנים וחצי, עיצבה רבות את דמותה של הילר, כמובן יחד עם הוריה, שהקימו בית שחינך על ברכי תורה ויראת שמים.

28 שנה חלפו מאז למדה אחיות ב'שערי צדק'. במהלך לימודיה נישאה ליאיר, מורה ליהדות, וממנו קיבלה את שם המשפחה שמאוד הולם את עיסוקה.

ציפור קטנה לחשה לי שאת זמינה עבור המטופלים שלך 24 שעות ביממה. את אמא ל-11 ילדים. איך את מצליחה לשלב בין קריירה כזו לחיי משפחה?

"אין ספק שעבודת האחות חייבת להיות בהחלטה משותפת של בני הזוג ובשיתוף פעולה. אני רואה את זה כמשימה משותפת. אמנם בפועל אני זו שנעדרת מהבית ולפעמים גם ישנן היעדרויות לא צפויות, טלפונים בזמנים לא שגרתיים. גם לילדים יש חלק בסיוע להתנהלות, גם אם לא תמיד בבחירתם, כי הם נולדו לתוך זה. חשוב מאוד שבן הזוג יהיה שותף ומעודד ורואה את החשיבות שבתפקיד הזה, ואשריי שזכיתי לבן זוג כזה".

ואיך בפועל את מצליחה לשלב בין השניים, הרי יש רק 24 שעות ביממה?

"אנחנו מקפידים שמדי יום בצהריים, כשהילדים שבים הביתה, אחד מאיתנו יקבל אותם בשמחה ומרק חם", היא מספרת, ומוסיפה שעם זאת, "אין ספק שישנם רגעים לא קלים וזמנים שצריך לעשות חשיבה מערכתית וסדרי עדיפויות, אך באופן כללי אנחנו מאמינים שאווירת הנתינה והחסד והתורה בבית היא היא הבונה את אושיות חיינו, גם של ילדינו, והיא החינוך. כך גם המיקום שבחרנו לנו – באריאל, ההשתלבות עם העם – היא היא החינוך. ההתמודדות היא חלק מחשל ובונה.

"נכון, אין ספק, זה אכן לא פשוט ב-24 שעות להיות אישה, אמא, סבתא, חמות וגם אחות", תודה בפניי מאוחר יותר, "זה דורש מסירות ומחשבה, השתדלות והרבה הרבה תפילה".

במשך כל השנים, על אף המשרות המלאות בהן עבדה, גם בבית וגם מחוצה לו, היא לא ויתרה גם על יום אחד בשבוע שיוקדש ללימוד. כך למדה ייעוץ נישואין, בודקת טהרה וגם קרמיקה וסידור פרחים. כבר לפני 25 שנה, מאז שנישאה, התבקשה ללמוד הדרכת כלות וכך עשתה. משהגיעו לאריאל גילתה כי תחום התמחות זה יבוא לידי ביטוי משמעותי גם כאן. "כבר בהתחלה נחשפנו לצורך הגדול של ציבור הסטודנטיות והסטודנטים במכללה, שהם בגילאי נישואין, למדריכות כלות".

על מנת לענות על הצורך האדיר, כאשר יש למעלה מ-9000 סטודנטים במכללה הסמוכה אליהם, החליטו השניים, באמצעות מכללת 'אמונה', לפתוח קורס הכשרה למדריכות כלות, וכך הוכשרו עוד כ-20 מדריכות כלות מן הקהילה ומן העיר עצמה.

זה אינו הקשר היחיד של קהילת נצרים באריאל עם הסטודנטים השכנים. מלבד זה, הם הקימו מדרשה לבנות וכן מדרשה לבנים, ובעלה של אסי אף היה שותף בהקמת כולל יומי למבוגרים בעיר. "יש לקהילה קשר אישי עם הבחורים והבחורות, רובם באים להתפלל איתנו והם בני בית אצלנו. לחלקם המפגש עם בתים תורניים הוא חידוש".

השנה היא לומדת הנחיה לגיל השלישי. "אני רואה את זה כחלק חשוב מהעבודה בשטח. היום, כשאני נחשפת לגיל המבוגר בעיר אריאל, חשוב לי להכיר יותר את התחום. אני בהחלט רואה בזה עוד כלי להבין טוב יותר את הציבור עמו אני נפגשת".

לאסוף מצוות בעיר

כבר למעלה מארבע שנים, מאז התמקמו באריאל, היא עובדת כאחות במרפאת ה'כללית' בעיר. אחות דתייה אחת בצוות חילוני ברובו.

"לאחר הגירוש, כל הקהילה, שמנתה אז כ-70 משפחות, הוזמנה ע"י המכללה להשתכן בקראוונים של המכללה, ועל כך תודתנו. תוך יומיים הם נערכו מיוזמתם לקבל את כל הקהילה שלנו. העיר אריאל וכל היישובים בסביבה נרתמו בצורה מדהימה ומרגשת לקבל אותנו".

בפועל, התפצלה קהילת נצרים לשתי זרועות, כאשר זרוע אחת, כחמישים משפחות, בחרו ליישב את הנגב ביישוב יבול והם מתעתדים להקים יישוב חדש בחלוצה, והזרוע השנייה, כעשרים משפחות, ביניהן משפחת הילר, קיבלו את ההזמנה והגיעו לאריאל. "מגמתנו היתה לגור בעיר הבירה של השומרון, בתוך הציבור, בתוך העם. להיות שותפים עם העיר. אנו זוכים שהנהגת הקהילה, ובראשה הרב ציון טוויל, מעצימה את האווירה של חשיבות המעורבות שלנו בתחומים שונים בעיר כמו: חסד, תורה ויישוב מקום חשוב בארץ ישראל. הקרנה מיוחדת על העיר יש לישיבת ההסדר 'נצר - מטעי' שעברה איתנו לעיר מנצרים.

"כשהחלטנו במשפחתנו שמה שמתאים לנו הוא להיות מעורבים בעם, היה לי ברור שאני ממשיכה את עבודתי כאחות גם בעיר אריאל. מיד לאחר הגירוש קופ"ח 'כללית' נרתמה לחפש לי עבודה והציעה לי עבודות בסביבה, אבל אני עמדתי על כך שאני רוצה לעבוד דווקא במקום מגוריי, כי ראיתי כזכות את הקשר עם אנשי העיר. גם באופן כללי ובייחוד כאן – זו זכות להתחבר עם אנשים שחושבים קצת אחרת ממך והקשר עמם נעשה מאליו כשנמצאים כאן. ברוך ה', הקשר בעבודה ממשיך גם אחר כך ואנו זוכים לארח אנשים מהעיר בביתנו".

כך, גם באריאל ממשיכה אסי לעבוד עם כל הנשמה ולתת למטופלים שלה את היחס הטוב ביותר, הרבה מעבר למצופה ולנדרש ממנה.

"באופן אישי אני מאוד אוהבת את התחום הזה. אינני רואה בו רק מקצוע, אני רואה בו ייעוד ושליחות וקשר בלתי אמצעי עם אנשים שונים ומגוונים. אתה לא מטפל רק בצד הרפואי, אלא גם לפעמים בצד הנפשי-סיעודי. העבודה עם צוות המרפאה באריאל, ובראשו אתי בר, היא עבורי חוויה נעימה ומעשירה".

לאחר האכזבה מהמדינה, לא ביקשת לעצמך להיות 'ראש קטן'?

"מלכתחילה אנו מאמינים שיש לאדם בחירה לאחר אירוע קשה שהוא עבר – האם להתפרק, לצנוח, או לצמוח מזה. מה תפקיד האדם באופן אישי? גם אם המערכת פעלה באופן בלתי ברור ומכאיב ביותר, המחשבה היא מה על הפרט לעשות עכשיו. וכפרט, חשבנו שמה שה' מצפה מאיתנו עכשיו על פי דרך התורה, זה להמשיך ולחשוב מהי השליחות שלנו עתה". בהזדמנות זו מבקשת הילר להביע את תודתה לגופים שתמכו במשפחות העקורים לאורך הדרך בטיפול בנזקי הגירוש, כמו 'מהו"ת', 'מענים', ועוד.


ביניים: טלפון ממנהל המחוז

את הבשורה על כך שזכתה בתואר מצטיינת מחוזית קיבלה אסי בעת שהיתה ביום לימודים, ממנהל המחוז בעצמו. "התקשרה אליי מישהי ואמרה לי שמנהל המחוז רוצה לדבר איתי. ברגע הראשון קצת נלחצתי. לא ידעתי מה הוא רוצה להגיד לי – אולי הרגתי מישהו, אולי נתתי זריקה לא במקום", היא נזכרת, משועשעת.

מנהל המחוז בישר לה שהיא הנבחרת השנתית וכי השנה הבחירה שלהם לא היתה פשוטה כלל וכלל, כיוון שהיו על הפרק עוד 6 מועמדות מצטיינות.

מנהל המחוז שאל אותה האם היא יודעת מדוע בחרו דווקא בה. אסי השיבה לו שהיא נבוכה. "את בטח יודעת, אבל נספר לך בטקס", אמר לה. "את בטח מתארת לעצמך שאני לא יודעת איך אעבור את הטקס", אומרת לי אסי, עדיין נבוכה. על נצרים ושליחות וערכים היא תדבר איתי בלהט, בכריזמטיות. כשתדבר על עצמה, היא תשפיל מבט ותנסה להעביר נושא באלגנטיות. לא נוח לה עם פרסום, ולשבח את עצמה זה רחוק מלהיות לחם חוקה.

"אז על מה באמת נבחרת להיות מצטיינת? מה לדעתך יהיו נימוקי הבחירה של השופטים?" אני מנסה בכל זאת.

"למה בוחרים?" היא מתפתלת ומנסה לעניין אותי באלבום התמונות של נצרים שביתה עיצבה לאחר הגירוש. לאחר זמן, היא בכל זאת ניאותה לומר משהו: "אני מניחה שבגלל שאני משתדלת לתת מענה ומשדרת אהבה לאנשים. אני לא מרגישה שאני עושה משהו מיוחד. אני משתדלת להיות אני, עם מה שספגתי בבית הוריי, אנשים ישרי דרך, שחינכו למידות טובות, אהבת תורה וארץ ישראל, ומשתדלת לעשות את מה שריבונו של עולם רוצה ולבצע את מלאכתי נאמנה, עד כמה שבהישג ידי.

"אני מאמינה שבכל מקום ובכל תפקיד אדם צריך לעשות את ההשתדלות לבצע את מטלותיו בצורה הראויה ביותר שתקדש שם שמיים. בכל תחום שהאדם נמצא בו הוא יכול וראוי להיות שליח ולקדש את ה' בכל הליכותיו – באיך שהוא נראה, באיך שהוא מדבר".

אולי זו הסיבה שהבוקר, על אף שהיתה בחופש, הגיעה לעבודה כדי לעשות בדיקת דם למטופלת שאף אחד מהצוות לא הצליח לקחת לה דם. "אם הצלחתי לקחת דם, זה לא אני, אני רק השליחה", היא מסבירה. לאורך כל הראיון קיבלה טלפונים ממטופלים שביקשו עצה, תמיכה או סתם לבשר בשורה טובה. אסי עונה לכולם בסבלנות ובחיוך.

את רואה בבחירתך סוג של ניצחון, בעקבות הגירוש?

הילר מקדימה ומדגישה לפני הכל כי היא "רואה בגירוש ובדרך ביצועו נזקים רבים וקשים, ומתפללת עם עוד רבים מעם ישראל שלא נעמוד ולא יעמוד אף אחד בניסיון שכזה", ועל רקע המראות ביישובים בשבועות האחרונים היא מוסיפה בתוקף שהיא מצפה ש"כל עיסוקו של העם, הצבא והמשטרה יהיה לבנייה, להתרחבות ולביטחון, ולא להרס!".

ולגוף השאלה עצמה, מסבירה הילר את הדרך שבחרה עם משפחתה לאחר הגירוש:

"אני שמחה בכיוון שבחרנו ורואה בו המשך שמתאים לנו לכוון לפיו את חיינו. כל אחד צריך לבחור מה שמתאים לו. זה שאדם צריך לבחור ממקום שבר – צמיחה, לי זה ברור. להמשיך ולעבוד, ליצור, לשמוח, במקום שמתאים לו ולבני משפחתו. המציאות הזו מאפשרת למשפחה להתקיים ולהשפיע טוב.

"בנצרים הרגשנו שליחות מסוג אחר – מגורים במקום שנמצא תחת אש, עם הרבה התמודדויות פיזיות בעיקר. גם כאן, הבחירה שלנו היא במשימה מסוג נוסף, שהיא מעורבות בתוך העיר. אין ספק שאם הייתי מקבלת את ההצטיינות בגוש קטיף, אז זה היה יותר מובן שיודעים להעריך אחות שעבדה במציאות לא שגרתית, אך הופתעתי ושמחתי שדווקא באריאל קיבלתי את ההצטיינות הזו. אני מרגישה שזה גורם לקידוש שם שמיים דווקא בקרב ציבור שברובו אינו שומר תורה ומצוות".

אתם עדיין גרים בקרוואנים. מה עם בתי הקבע שלכם?

"כרגע אנו גרים באתר קרוואנים, תוכניות הבנייה כבר הושלמו וכמעט עברו לידי מעשה, עד שהגיעה גזירת ההקפאה האחרונה. אם היא תתבצע כלשונה, זה אומר שנזכה להיות בבית משלנו רק בעוד שנים רבות, ולכן אנו, בשיתוף עם ראש העיר רון נחמן שעושה מאמצים רבים, משתדלים מאד להפר את הגזירה ולאפשר בכל זאת לבנות", היא מסבירה ומבהירה ש"עם כל זאת, אנחנו מקווים ומאמינים שנחזור לגור בכל רחבי ארץ ישראל".


ביניים: שפריץ כתום

"הסכמתי להתראיין כי חשבתי שזו הזדמנות להראות שגם לאחר שבר וכאב, שלא נשכחו, חשוב שכל אחד ימצא את המקום שבו הוא יכול לצמוח ולהצמיח ולהאיר לסביבה, ולצאת במסר ברוח ימי החנוכה, שגם כשמנסים לפגוע בגשמיות שלנו, רוח היהודי לא נשברת אלא ממשיכה ומאירה", מסכמת אסי עת היא שולחת את בנותיה הצעירות לפעילות מטעם הקהילה, שמטרתה "להדליק נרות לעוברים ושבים בעיר רמת גן, ולחנך את הילדות לנתינה".

אסי מצטטת לסיכום בשם רבנית מוכרת ומוערכת: "מהשבר השפריץ כתום לכל הארץ", ומסבירה ש"הציבור של מגורשי גוש קטיף נמצא בשליחויות שונות בבניין הארץ ובפעילות תורה וחסד, מהדרום ועד הצפון".