בשבע 373: להסכים לא להסכים

אבי סגל , ז' בטבת תש"ע

פעם נוספת התכנסו רבני הציונות הדתית וקיבלו החלטה. פעם נוספת ניסו בכירי הרבנים לאחד את השורות כדי להתמודד עם היריב האמיתי. פעם נוספת גררה ההחלטה תגובות קיצוניות מבפנים – אלה מתרעמים על ניצחון הפוליטיקה על האמת החד-משמעית, ואלה מתרעמים על המתרעמים הראשונים. ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר, זה רק מפני שכבר היינו בסרט הזה לפני כשנה, עם הניסיון להקים את מפלגת הבית היהודי המאוחדת. כאז כן היום - הרבנים הגיעו להכרעה דמוקרטית, אך נראה כי בקרב תלמידיהם המחלוקת רק התחדדה.

את דעתי על מסמך הרבנים נגד הפגנות הסרבנות אחסוך מהקוראים באמצעות טיעון המחץ "קטונתי". אבל תובנה אחת ברורה אפשר לחלץ מכל התהליך ובעיקר מההחלטה הסופית: הדיבורים הנשמעים מפעם לפעם על מאמצי האיחוד בין מפלגות הציונות-הדתית מנותקים לחלוטין מהמציאות. המהפכה הציונית-דתית, כמו כל מהפכה המכבדת את עצמה, תהיה חייבת להימשך בשני המסלולים המוכרים והמנוגדים באופן קיצוני: המסלול המאופק, הממלכתי והנוח לרצות, לפשר ולהתפשר, והמסלול הגאה, הכועס, החד-משמעי והמיליטנטי, וכבר אני מבקש סליחה על כל ההכללות הגורפות. כל ניסיון לאחד את הצדדים לגוף אחד מסתיים בהכרח בהחלטה דיפלומטית כמו זו שהתקבלה השבוע. התגובות השונות למסמך מבהירות כי אי אפשר יהיה לעגל כך את הפינות או לקרבן זו לזו לאורך זמן.

יודו-נחנח

ישנם טיפוסים הבאים ויוצאים מחיינו, ורק ידיעה קטנה בעיתון מזכירים לך שהם עדיין חיים. אחד מאותם אנשים הוא עו"ד שמאי ליבוביץ', פעם סנגורו של מרוואן ברגותי ותמיד נכדו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל. בשבוע שעבר הורשע ליבוביץ' הנכד בבית משפט בארה"ב לאחר שהדליף מסמכי אף-בי-איי מסווגים לבלוגר אמריקני, והוא אמור לשבת בכלא לפחות מספר חודשים טובים.

בעקבות פרסום דבר ההרשעה אנו מגלים לפתע כי ליבוביץ' כבר מזמן אינו חלק מחיינו כאן. הוא עבר לגור בארה"ב ועבד באף-בי-איי כמתורגמן (לא קשה לנחש מאיזו שפה, אבל אפשר בהחלט להניח כי הוא לא תרגם ידיעות מאתר וואלה סלבס). לו עצמו יש בלוג בשם 'רדיפת צדק'. אלא שהאמריקנים, ככל הנראה, מתעבים רודפי צדק כמוהו אפילו יותר מהישראלים. בקצב הזה, יצטרך העו"ד המורשע לבחור מקום מגורים מבין מדינות דוברות ערבית בלבד, מדינות שבהן ימצא בוודאי את הצדק המוחלט. בסדר, אני יודע ששמחה לאיד זה קצת ילדותי, אבל אם ידיעה כזאת לא תעלה חיוך על שפתיי – אז מה כן?

אבל האמת היא, למה להכחיש, שציפינו ליותר. לאחר שבזמנו השווה את מרוואן ברגותי למשה רבנו, עכשיו ליבוביץ' נכנס לכלא - על מה? הדלפת מסמכים לאינטרנט? איפה הבושה? מה עם איזה פיגוע התאבדות מוצלח? מה קרה לירי הישן והטוב? ככה לבזבז את רדיפת הצדק על איזה מסמך עלוב? איזה יודו-נחנח. ואם כבר להדליף מסמכים מסווגים, לא היה עדיף להעביר אותם ליאיר לפיד כאן בארץ? כך, במקום להיכנס לכלא, היה ליבוביץ' מקבל ראיון יחצ"ני עם תמונת שער ב'7 ימים'.

הגיע זמן הגאולה

לא מכבר הזכרתי כאן בחטף את ספרה של חיותה דויטש 'נחמה', הביוגרפיה החשובה על אחות סבו של שמאי ליבוביץ'. טרם הספיקו הקוראים לעטוף במדור ההוא את דגיהם, וכבר יצא ספר נוסף של דויטש (גילוי נאות וכו' וכו'), קובץ סיפורים קצרים בשם 'ככה נראית גאולה'. כבר אי אפשר לעמוד בקצב הריבוי הטבעי של הרנסאנס התרבותי בציבור שלנו, ולפיכך אין מנוס מלהתחכם ולומר: אכן ככה נראית גאולה.

גם הדמויות בסיפוריה של דויטש זקוקות לסוג של גאולה. כמעט כולן סוחבות איתן מטען עגמומי של חיים מוחמצים, אהבה לא ממומשת או זוגיות שהתפרקה. התנהלות יומיומית לא שגרתית ומפגשים בלתי צפויים מניעים את העלילה. הם גורמים לגיבורי הסיפורים לבחון את חייהם מחדש ואף להרהר באפשרות של חיים אחרים. דויטש מיטיבה לתאר את היחסים העדינים הנטווים בין הדמויות ואת הלכי הרוח שלהן. היא נותנת כבוד להתפתחות העלילתית וגורמת לקורא להשתוקק להפי-אנד מהסוג ההוליוודי. אך זו אינה הוליווד, והגאולה תגיע, אם בכלל, בניצוצות קטנטנים של אופטימיות ושלוות הנפש – לא יותר מזה.

הספר לא חף מבעיות, ביניהן חוסר אמינות בחלק מהסיפורים, קונפליקטים מעט צפויים באחרים ואולי גם רוח של קדרות מוגזמת השורה אף על הדמויות המשניות. ועדיין מדובר בספר אנושי ונוגע, העוסק באנשי המגזר מבלי להיות מגזרי מדי. 'ככה נראית גאולה' היא יצירה מעניינת (לא סיימתי לקרוא ספר במהירות כזו מאז הרלן קובן) וכמובן נקייה, נדבך נוסף ביצירה הדתית שאמנם הולכת ומתפתחת אך עדיין אין לנו ממנה די.

יודע את מקומי

כידוע, הטענות אצלנו נגד השמאלנות בתקשורת העוינת הן עתיקות ומשומשות לפחות כמו המילה "מהפך" בפי חיים יבין. לתקשורת הכללית תמיד היתה אג'נדה ברורה: חילונית, ליברלית, והומניסטית כלפי כל אדם בתנאי שאינו ימני או מתנחל. אלא שלאחרונה הגיע עולם העיתונות לשפל המקצועי והמוסרי הגדול שידענו. רוב כלי התקשורת הגדולים הפכו לאחרונה למודעת בחירות אחת גדולה, רק בלי להודות בכך ובלי לנקוב בשם של מפלגה – אלא אם גלעד שליט כבר הפך למפלגה.

כמעט אין צורך להדגים ולהסביר. הכותרות בעיתונים מתחרות זו בזו בקטגוריית הבעת הדעה החד-צדדית ביותר, תוכניות הטלוויזיה והרדיו נתונות בידי אנשי שמאל צעקניים דוגמת מוטי קירשנבאום ונתן זהבי, ועל ההתגייסות הצבועה של בכירי העיתונאים למען אילנה דיין ונגד "השופט המתנחל ההוא" עדיף לא להרחיב את הדיבור. אפילו בנושאים שאינם מדיניים או מפלגתיים יש לכל עיתונאי מה להגיד, ומעטים הצדיקים בתוכם השומרים זאת לעצמם.

וכמובן, לא נשכח את גלי צה"ל, הבית של החיילים רנטיסי, עריקאת ואחמד טיבי. מאז מונה יצחק טוניק למפקד התחנה, נפרצו כל שאריות הסכרים בגרונותיהם של מגישי האקטואליה. אם פעם היינו מתלוננים על פינה כזו או אחרת בתוכניות הבוקר, כעת אי אפשר להבדיל בין הפינות, הראיונות וכותרות היומן – כולם משרתים את האידיאולוגיה הקיצונית של שלושת אחוזי האיכות בעם. ולא, עלה התאנה הגל"צי בין 11 ל-12 בצהריים ממש לא מכסה כלום – המילה האחרונה האמיתית עדיין נמצאת בידיים הלא נכונות. מי היה מאמין שאתגעגע מהר כל כך לאבי בניהו?

העיוותים התקשורתיים רבים ומגוונים לפחות כמספר הפרסים המחולקים בין העיתונאים על לא עוול בכפיהם. האם אנו יכולים להמשיך להיות שטיחונים לרגליהם? האם נמשיך להפנות לחי אחת לפוליטיקאים ואת האחרת לעיתונאים? הגיע הזמן לעשות מעשה, להיפטר מהרעלים ומהמכות. הגיע הזמן להפנים: מי שמשלם שקל אחד על רכישת אותם עיתונים – אחראי במו ידיו לכל הכתוב בהם. גם גלישה באתרים עוינים וחשיפה לאקטואליה האלקטרונית הן ביטוי של יצר הרס עצמי. וכן, גם אני שותף, לפחות חלקית.

כל מי שעוסק בכתיבה על אקטואליה, בעיקר בתחום ביקורת העיתונות, יודע עד כמה קשה להתנתק מהעולם התקשורתי החיצון. אבל לי נמאס להרוס את בריאותי באמצעות האזנה למיכה פרידמן או קריאת פרשנות של שלום ירושלמי. השבוע עשיתי מעשה ילדותי-משהו: הסרתי את כל אתרי השמאל – כולל אתרי החדשות הגדולים – מרשימת המועדפים באינטרנט. גם אם ארצה להיכנס אליהם בעתיד, לפחות שאתאמץ קצת. בגאווה גדולה אני מזכיר גם כי מזה שנים לא קניתי עיתון גדול, טלוויזיה איני רואה, וגם ההאזנה שלי לרדיו פחתה מאוד בימים האחרונים.

כמעט כל ידיעה חשובה אפשר למצוא באתרי אינטרנט או תחנות רדיו נטולי עוינות. מבחינה פילוסופית, אי אפשר לירוק עלינו במקום שבו אנו לא נמצאים. אני יודע עד כמה קשה לנתק את האינפוזיה, אבל לעולם לא נצא מהעבדות שלנו, ממעמדנו הנחות, אם לא ניקח את גורלנו במו ידינו, מקלדותינו וארנקינו. מומלץ לכולם.