בשבע 373: מדרון 'במעלה'

סרטי הבוגרים של בי"ס 'מעלה' מתאפיינים בחלקם בהתעלמות מגבולות הלכתיים ומעלים למסך נושאים שעד כה היו טאבו בשיח הדתי.

אמציה האיתן , ז' בטבת תש"ע

סרטי גמר של סטודנטים הם תמיד מעניינים. לאחר תהליך ארוך ומייגע של לימודים ועבודה קשה, הם מציגים את פסגת היצירה שלהם לשלב זה, ומשקיעים בה המון. על כך אין ויכוח, וכל מי שנכח השבוע בהקרנת הבכורה של סרטי 'מעלה', יכול להעיד על המקצועיות והאיכויות שזרמו מהמסך אל הקהל הרב שהגיע.

סרטי סטודנטים הם בדרך כלל גם מקוריים, ולעיתים אף פורצי דרך. שנים רבות החזיקו בבטן את כל היצירות הכמוסות שלהם, את החלומות על ראשוניות וגאונות קולנועית, ועכשיו זה מתפרץ. כשמדובר על סטודנטים דתיים, יש עוד דבר שפורץ, ובגדול – הניסיון לבדוק את גבולות העולם הרוחני שלהם, ואם תרצו – הרצון ללכת על הקו הדק שבין אמונה לאמנות. אני מאמין, ותסלחו לי על הבעת הדעה האישית, שלא חייבת להיות סתירה בין אמונה לאמנות, וניתן ליצור באיכות מבלי לוותר על דרך האמונה או על הלכות התורה. מסתבר שלא כל תלמידי 'מעלה' סוברים כך.

בחלק מהסרטים שראינו היו בעיות חמורות של צניעות, שמגבילות את קהל הצופים הפוטנציאלי רק למי שאינו שומר בהקפדה על מה שעיניו רואות. הנושאים באים מתוך הרגש העמוק של היוצרים, ונוגעים בדברים שלפני שנים אף אחד מהציבור הדתי לא היה מעז להעלות על גבי המסך (ובטח לא על מסך גדול כמו זה שבסינמטק ירושלים). אמא לחמש בנות שמנסה בכל כוחה להיטמא כדי שלא להיכנס להריון; אם חד הורית שמגיעה לבית הוריה עם התינוק החדש, למרות התעלמותו הבוטה של הסבא הטרי; וילד לפני בר מצווה שלא מצליח להקפיד על שמירת הברית, וכמעט מגיע למצב של סירוס עצמי במרפאה הווטרינרית של אביו. אלה מספר דוגמאות לנושאים המעסיקים את לומדי הקולנוע, וכנראה עוד רבים שאין להם את הכלים היצירתיים בכדי להשמיע את קולם ברמה.

לאחר שלושה סרטים דרמטיים וחזקים הגיע סוף סוף סרט שהעלה חיוך על פנינו. אלירן מלכא הוא הבמאי של '71 מטר מרובע'. זהו סיפורו של חזי, המגיע לפנות את החפצים מבית הוריו העומד להריסה. המפגש המחודש עם הבית מעלה בזכרונו סיטואציות מתקופות ילדותו ונערותו, וכך אנחנו פוגשים את הילד שגדל בבית מזרחי אסלי, ועמד להתחתן עם בחורה מבית אשכנזי אריסטוקרטי. המפגש בין שני הצדדים משעשע עד דמעות, אך הוא גם נוקב ומעלה שאלות חברתיות שעדיין לא נעלמו מעולמנו. צילום מוקפד ומאוד איכותי, יחד עם בימוי נהדר ושחקנים מהשורה הראשונה, מביא לתוצאה מופלאה של סרט שפשוט אסור לפספס.

הסרט הדוקומנטרי היחיד שהוקרן, שווה גם הוא התייחסות בפני עצמה, וצר לי על מעט המקום שנותר לי עבורו. גולן רייז מתעד את תהליך ההפרטה של קיבוץ עין צורים, כשהמצלמה מתמקדת בקבוצת מבוגרים (בלשון המעטה) שעדיין מגיעה מדי בוקר לאכול בחדר האוכל. "פרלמנט ארוחת הבוקר" מביא תמונה מרתקת של דור הולך ונעלם, ומציג שאלות בלתי פתורות על תהליך ההפרטה ומקומו של הקיבוץ בחברה המודרנית.