בשבע 373: סיפור פשוט

עדי (דוד) אהרון , ז' בטבת תש"ע

חשבתם פעם על מחשבותיו של הנגר הפשוט מסוף הרחוב שלכם, בעת שהוא מפסל את עבודתו היומיומית – כיסא, שולחן או סתם משענת? על מה שעובר בליבה של אורזת השקיות בסופרמרקט המקומי בזמן שהיא ממיינת את מוצריכם בשקיות שקופות, במסירות אין קץ, פעמיים בשבוע? מה עובר במוחו של ילד שתקן שכולם התרגלו להתעלם ממנו? של הקבצן שלא מתייאש להגיע מדי יום אל השרפרף הקבוע שלו בפינת רחוב יפו, הרחוב שאתם חולפים בו מדי יום בדרככם לעבודה וממנה?

גם אם חשבתם על אחת מן הסיטואציות, בעת שנתקלתם בהם במירוץ המתוח של החיים, סביר להניח שלא הקדשתם לכך יותר משניות ספורות של מחשבה חולפת, שגם היא הגיעה לשם כמו בטעות, מבלי משים. כי מה כבר יכול להיות מעניין במחשבותיהם של קשי יום מעין אלו, החיים את חייהם בשולי החיים שלנו, באופן מונוטוני ואפור? של אנשים שקופים שאנו רואים כמעט מדי יום אך לא באמת מבחינים בהם. יותר מעניין לשמוע סיפורי מתח על סוכני שב"כ, כוכבים או אנשים מורמים מעם. אצלם רגע דל לא דומה למשנהו, לא כן?

אז זהו, שלא ממש.

בספרו החדש של הרב ליאור אנגלמן, 'שקופים', האנשים הללו הפכו לגיבורים המרכזיים. ולא תאמינו מה עובר להם בראש...

הספר מעוצב בצורה גראפית מושקעת במיוחד ובנוי סיפורים סיפורים. לכל אחד מאנשי הצללים הללו הרב אנגלמן מקדיש סיפור שלם. בעולמו כולם מדברים: בול עץ חסון, דג קרב שנקלע לאקווריום, ואפילו הילד השתקן בן התשע, שהוריו כבר התייאשו מלשמוע את סגור ליבו.

את כולם מצליח הרב אנגלמן לדובב ברגישות רבה, לשמוע את לחשיהם של האנשים היומיומיים, הפשוטים, שמעולם כמעט לא ייחסנו להם חשיבות. שפתו מיוחדת, מזכירה במשהו את סגנון כתיבתו של הסופר סבתו, משולבת בחן נערי ומתובלת בביטויים המוכרים לכל מי שבקי באוצרותיה הספרותיים של התרבות היהודית, שהכותב לוקח כחומר ביד היוצר ומפליא לעשות בהם שימוש מקורי ושונה מהרגיל.

אמנם לא כל הסיפורים שווים ברמתם ובאיכותם אך כמעט בכל אחד מהם נמצאת נקודת מבט לא שגרתית. ישנם גם כמה סיפורים עם רבדים עמוקים יותר ומסרים חשובים שסגנון הכתיבה של הרב אנגלמן מצליח לשזור בהיחבא ובעדינות בין השורות מבלי לגרום לקורא לחוש מותקף. הוא מעביר את המסר כי משהו בסיטואציות מסוימות בחיינו אולי עובר מסך, בשל ההרגל, אבל אינו ראוי להמשיך ולהתקיים. כמו למשל: היחס שלנו כלפי נישואין בינעדתיים, כלפי רווקות, או כלפי כל מי שקצת שונה מהמיינסטרים.

הרב אנגלמן התאהב בהם, באנשי הצללים השקופים. לאחר שני סיפורים וחצי, הוא הצליח לגרום לי להתאהב בהם גם כן. והם כבר הרבה פחות שקופים בעיניי. הרבה יותר חברים. אני כבר מחכה לפגוש השבוע את אורזת השקיות בסופר, עכשיו אנחנו כבר קצת מכירות.