בשבע 373: המטרה ראויה, הוויכוח על הדרך

פרופ' מוטי רביד, "מעייני הישועה" , ז' בטבת תש"ע

חוק ביטוח בריאות ממלכתי שנכנס לתוקף ב–1995 מהווה חקיקה ייחודיות בעולם מבחינת אבטחת שירות רפואי בהיקף סביר לכל האוכלוסייה ומבחינת ניתוק הקשר בין הזכות לקבלת השירות לבין חובת התשלום.

החוק הטיל את מתן השירות הרפואי על ארבע קופות החולים. השירות ניתן על ידן ישירות או באמצעות ספקים שהקופות מתקשרות עימם בחוזים. הספקים העיקריים הם בתי החולים וכן מכוני אבחון שונים, מעבדות ואף רופאים עצמאיים המקבלים את חולי הקופות.

החוק מחייב את הקופות לספק לכל המבוטח בהן סל שירותים הכולל בדיקות ע"י רופאים ובמכונים שונים, מעבדה, אשפוז ותרופות.

היקף הסל הבסיסי נקבע ב– 1995, והוקמה ועדה מקצועית המופקדת על הכנסת תרופות וטכנולוגיות חדשות לסל לפי תעדוף מקצועי. יכולת הוועדה לכלול בסל תרופות ואמצעים חדשים מותנית בהקצאת תקציב, הנעשית בכל שנה ע"י הממשלה. עד היום התקציב להרחבה וחידוש סל התרופות עמד על 200 עד 400 מיליון ש"ח לשנה, סכום שהוגדר כבלתי מספיק ע"י רוב מומחי הבריאות. לכן על הוועדה מוטלת אחריות רבה לקבוע סדרי עדיפות.

בשנה זו נשבר, לראשונה, העיקרון של בלעדיות השיקול המקצועי כאשר סגן שר הבריאות הרב ליצמן החליט לגרוע 65 מיליון ש"ח מתקציב הסל ולהקצותם למימון רפואת שיניים לילדים.

רפואת שיניים לא נכללה עד היום בסל הבריאות. קופות החולים נותנות שירותי רפואת שיניים לאלה שיש להם ביטוחים משלימים. לכן השכבות החלשות אינן מקבלות טיפול כלל. מבחינה זו יש בצעדו של סגן שר הבריאות תרומה חשובה לבריאות החלק החלש של האוכלוסייה. ליצמן קומם על עצמו את הקהילה המקצועית הטוענת כי אל לפוליטיקאי להתערב בשיקולים מקצועיים.

לטענת הרופאים, היה נכון להשיג תקציב נוסף למימון רפואת שיניים לילדים ולמבוגרים ולא על חשבון תרופות אחרות, שכעת תישארנה מחוץ לסל.

הוויכוח לא תם. הצעד ידרוש אישור של ועדות העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. אין ויכוח על כך שהמטרה ראויה. השאלה היא האם הדרך להשגתה ראויה.