בשבע 373: על המתייוונים והשונאים

המתקפות האחרונות כנגד הציבור הדתי ומנהיגיו נובעות מפחד. אך האם אנו כציבור לא מתייחסים באותה צורה לעולם החילוני?

אודי ליאון , ז' בטבת תש"ע

בשבועות האחרונים פרצה מלחמת תרבות, שלא במקרה הגיעה לשיאה בימי החנוכה בשבוע שעבר.

זה התחיל בלהקת הכלבים הטורפים שהסתערה על השר נאמן שהעז להביע את תקוותו להשבת שופטינו ומשפטינו כבראשונה, ודרשה את ראשו. מעולם לא הטרידו אותם הטפות שונות לביטולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, אבל שאיפה לשלב את שורשיו התרבותיים והדתיים של עמנו במערכת המשפט הופכת בעיניהם למשיחיות שקר בזויה.

אבל הם לא הסתפקו בשר המשפטים. קשה היה שלא לחוש בתגובת היתר שנגררה גם למוספי סוף השבוע – שכרכה בעצם את כל שומרי המצוות למפלצת אחת שסומנה כאיום על זהותה החילונית-דמוקרטית של ישראל. בהמשך נפתח פסטיבל הזעם כלפי הסרבנות ה'ימנית' שהוביל לדרישה המשפילה מהרב מלמד ולגירושו מההסדר, מבלי לראות שלא היה עולה על דעתם יחס דומה לאוניברסיטאות בהן מטיפים לסרבנות.

מחויבים אנו לשאול: מנין מגיעה פנאטיות חילונית קיצונית זו? ממה היא יונקת?

כמובן שבראש ובראשונה היא תוצאה של בורות ושטחיות. מי שאינו מבין שמשפט התורה אינו העתקה עיוורת של עונשי הסקילה והשריפה שבמקרא ושתורת ה' תמימה דורשת את החיבור עם התורה שבעל פה המתחדשת בכל דור (יפתח בדורו כשמואל בדורו, ואין בית מדרש בלא חידוש וכו'), מגיב בהיסטריה לאמירה כה פשוטה ונקייה של אדם נאור ורחב אופקים כמו נאמן.


או בעניין הסרבנות: כיצד ייתכן שאחינו החילונים עדיין מתייחסים לתלמידי הישיבה כרובוטים צייתנים לרבותיהם? וזאת דווקא לאחר שראינו שבשבר העקירה מגוש קטיף, למרות הוראות של רבנים חשובים, הסרבנות היתה שולית?


דומה שההסבר העמוק ביותר לתגובות כה הזויות ומעוותות אלו הוא - כמו שכבר למדונו רבותינו – ש"השנאה מקלקלת את השורה". השנאה הזו, שנובעת בעיקר מהפחד מההשתלטות הדתית והחרדית, יוצרת אצלם תחושה של מעין 'פיקוח נפש' הגורמת לדחייה ולעיוות כל מחשבה סבירה והתמודדות עניינית.


אך חייבים אנו גם לשאול: האם רק אחינו ה'שמאלנים' וה'חילונים' סובלים מאותה מחלת שנאה המקלקלת את השורה? האם לנו אין נטייה לעשות כל מיני הכללות והגזמות דמוניות כלפי השקפות 'המתייוונים' הללו?


האם באמת כל התרבות החילונית-מערבית היא חומרנית, מתירנית ונמוכה?

האם נכון להכריז על כל התרבות הזו, על קרבה ועל קרביה – כמטמאת ומסוכנת? האם אין אנו עלולים להפסיד את פסגותיה של היצירה הרוחנית האנושית הן בספרות העולמית והן אצל יוצרי ישראל? האם כך עשו חז"ל, הרמב"ם, ובדורות האחרונים הרב קוק זצ"ל?


האם החופש המחשבתי והביקורתיות הרעיונית שמאפיינים את המתקדמים שבהוגי ישראל איננו חיוני לנו, דווקא בגלל נטיותינו לשמרנות יתר? האם היכולת לבטא אמנותית את מורכבות האדם והיהודי אינה מציוויי דורנו?


הבורות. כמו אצל אחינו ה'מתייוונים', היא גם נחלתנו. בורות זו מכלילה ומעוותת. למשל, מכלילים את כל הקולנוע לעיסה אחת של עריות ושפיכות דמים, ומתעלמים מסרטים עדיני רוח המקרבים את האדם לאלוקיו.


אבל מעבר לבורות עומד הפחד. בעיקר הפחד מהעולם החילוני המאיים עלינו. כמי שמכיר מקרוב את שתי החברות, אני תמיד משועשע עד כאב לראות שכמו שהחילונים מפחדים מאתנו, כך גם אנחנו מפחדים פחד יתר מהפגיעה שהם עלולים לפגוע בנו.


האיום הרוחני שהחילוניות מציבה לנו יוצר פחד משתק המקשה לברור את המוץ מהתבן, את המחיה מתוך הממית, את הגואל מתוך המתייוון.


שנאה מקלקלת את השורה גם אצלנו – כל פעולה או מחשבה 'שלהם' מקוטלגת אצלנו, שלא בצדק, כאילו היא רק אינטרסנטיות וחומרנות, וכניעה לחולשה וליצר. כאילו שרק אצלנו דואגים לטובת כלל ישראל ולערכים.


אינני חושש ממלחמת אחים, גם לא ממלחמת תרבות - אדרבא! אלו יכולים להפרות ולהעשיר. אבל חייבים אנו להילחם ביצר ההסתגרות והקיבעון ההדדי המביאים לניוון ולאטימות.

ולפחד נאמר: והעיקר, לא לפחד כלל!