בשבע 373: מיקרוסקופ

י.מידד, ח.לוז,ע.גרסיא,ח.רוטנברג , ז' בטבת תש"ע

 

לשחרר את העיתונות, עכשיו!!! / עדי גרסיאל

מאז הקמפיין "להשיב את הבנים הביתה" שהוביל להחזרתם של החיילים גולדווסר ורגב הי"ד בארונות, לא הושק בישראל מסע פרסום כה עוצמתי כמו הקמפיין לשחרור גלעד שליט, שנעזר ככל הנראה באנשי מקצוע מהשורה הראשונה ובמימון נדיב. הקמפיין, שהגיע השבוע לאחד משיאיו, עשה שימוש נרחב באמצעי התקשורת השונים. הנה כמה נקודות שבהן כדאי לעיתונאים לבדוק את עצמם ולעשות חשבון נפש תקשורתי. לא חייבים ליישם אותן רק לאחר שהעסקה תצא אל הפועל.

·       מדוע לא חקרו את מקורות המימון של קמפיין שליט ואת מי שעומד מאחוריו מבחינה אידיאולוגית?

·       איך קרה שמתנגדי העסקה קיבלו זמן מסך כה מועט?

·       למה לא התנהל דיון ציבורי מעמיק בהשלכות האסטרטגיות של העסקה?

·       האם תומכי העסקה השתמשו בטוקבקיסטים מטעם, כפי שנדמה מקריאת חלק מהם?

·       מדוע לא פורסמו כמעט סקרי דעת קהל בנוגע לעסקה?

·       כיצד קרה, שלמעט כמה הבעות דעה רפות, לא היתה התנגדות תקשורתית משמעותית לצנזורה על רשימת שמות המחבלים המשוחררים?

·       לאן נעלמו רשימות ההרוגים ממשוחררי העסקאות הקודמות?

 

והנה אתר שמנסה לעשות משהו כנגד הסחף: http://www.gam-ani.org

 

מיעוט שמאלני מדוכא / חגית רוטנברג

התכנית 'מועצת החכמים' בערוץ 10, המשודרת בשידור חוזר במוצ"ש, הגדילה לעשות בשבוע האחרון: במקום מתנחל דתי אחד שיעמוד בפרץ מול 5 אנשי שמאל חילונים - מהמתונים כמו ד"ר גדי טאוב ועד הקיצונים כמו גדעון לוי - הוצבו שם שניים שבאו לייצג את מגזר הדתי וההתיישבותי: שמעון ריקלין ויפעת ארליך. השניים השיבו באש צולבת מול הארבעה שמולם, ובתגובה הפטיר בטון מכמיר לב אחד מנציגי ה'מיעוט' השמאלני בפאנל משהו כמו: "המתנחלים השתלטו פה היום על השידור. אולי נוכל להגיב בשבוע הבא".

 

האתרוגית /ישראל מידד

בשבוע שעבר נתן 'הארץ' במה חופשית לרועי פלד, מנכ"ל 'התנועה לחופש מידע', שכתב על פסק דינו של שופט ביהמ"ש המחוזי נעם סולברג בעניין אילנה דיין: "בתי משפט טועים לפעמים. העובדה שבית משפט קבע שאדם זכאי או אשם, אינה מחייבת אותנו להגיע לאותה מסקנה". גם מערכת התוכנית 'עובדה' הגיבה בבוטות:  "פסק הדין שגוי וגדוש בקביעות שאינן עולות בקנה אחד עם עקרונות העיתונות החופשית ועם ערכיה של חברה דמקורטית". במאמר ארוך ב"העין השביעית", קבע חנוך מרמרי שעיתונות התחקירים רוסקה. הגדיל לעשות המשפטן אביגדור פלדמן אשר חיבר ניתוח ספרותי בו הישווה את השופט ל"מלך" אשר "קבע את מקום מגוריו בהתנחלות 'אלון שבות'" (המרכאות במקור). "עניין לנו איפוא במלחמה בין נושמי אוויר פסגות לבין דיירי המישורים הסמויים מן העין", מבהיר פלדמן ומסיים: "השופט סולברג שכח לחייב את 'עובדה' לשנות את שמה ל'פראבדה".

הנה בא מבצע 'אתרוג 2', כשאבירי הדמוקרטיה וההומניזם המזויף במדינה יוצאים למנוע פגיעה בתקשורת - הכלי העיקרי לביסוס שלטונו של הרדיקליזם הפוסט-ציוני.  הכול כשר במאבק זה, גם היפוך אידיאולוגי. כי הרי מי אם לא המראיינים למיניהם תוקפים כל פוליטיקאי על כך ש"החוק אומר..." ו"בית המשפט קבע...". 

 

 

ידם בכול / חני לוז

עיתונות במדינות דמוקרטיות אמורה להעניק הגנה לאזרחים נגד הכוחנות של השלטון. היא מהווה מעין רסן מאזן לטובת האזרחים מול הכוח הרב שמחזיקות בידן מערכות המשפט, הצבא והמשטרה.

בפועל, בישראל, קיימת הלכה לא כתובה בעולם העיתונות: בכל מה שנוגע לאוכלוסיית האויב, על העיתונות לעמוד לימין "זכויות האדם" הנפגע (או שמא נאמר לשמאלו?) ונגד כוחות הביטחון - ע"ע אילנה דיין והגנת הברנז'ה עליה לאחר הפסדה במשפט הדיבה. לעומת זאת, בכל הנוגע לקהילת האויב הפנים-יהודי, המכונה בעגתם "מתנחלים", ההלכה העיתונאית הפוכה: הגנה על כוחות השלטון מול האזרחים האלימים כביכול ביו"ש.

כך מצאה את עצמה בשבוע שעבר משפחת בלונדר מהיישוב צופים בלב סערה אלימה. מיסרון שהגיע לטלפונים הניידים של המשפחה כשהיתה בטיול התריע שפקחי המנהל האזרחי מגיעים ליישוב כדי להפסיק עבודות בנייה - שאגב, הוברר סופית שהן נעשו בהיתר, גם על פי הקריטריונים שקבע החוק הדרקוני החדש. המשפחה עושה אחורה פנה ומצטרפת להתקהלות רבתי של תושבים מהיישוב, לא לפני שאם המשפחה, ציקי, מתדרכת את בניה לפעול אך ורק ללא אלימות. הללו עומדים מול כוחות רבים של יס"מ ומג"ב המגבים את אנשי המנהל האזרחי.

בסרטוני וידיאו שהופצו עוד באותו ערב ניתן לראות את אלימות המשטרה. בסוף הסרטון הראשון שהופץ נראה גבר בשנות החמישים לחייו מושכב באלימות על הרצפה, כששוטר מעקם את ידו בתנועה שעלולה לשבור את העצם. האזרח ההמום אדום כולו וצועק. תמונה שמתאימה מאוד לשער עיתון.

אך ראו זה פלא: העיתון 'מעריב' מחליט לדבוק בהלכות העיתונות הישראלית, ועל שער העיתון מתנוססת תמונה אחרת מצופים. העורכים הנכבדים בחרו כיתוב לתמונה שאינו משתמע לשתי פנים: "מרימה עליו יד". בצילום נראית אישה עם כיסוי ראש, כשידה קמוצה לאגרוף מול שוטר. מי שערך את הכיתוב ב'מעריב' מעל בתפקידו פעמיים: בהסתרת אלימות המשטרה כלפי אזרחים לא אלימים, ובהחדרת תודעה שקרית כאילו האזרחית, ציקי בלונדר, שרק מדברת בלהט עם השוטר, היא האלימה. העיתון מעל בתפקידו המרכזי בשלטון דמוקרטי – הגנה על אזרחים מפני כוחו של השלטון.  דרישת תדמי"ת מ'מעריב' להתנצל לא נענתה עד כה.

 

 

ביקורת הנקרא

"דובר צה"ל מבהיר: מטוסי חיל האוויר לא ישתתפו במבצע (אכיפת ההקפאה)"

עכשיו רק נשאר לוודא עם מנהלי הקריה למחקר גרעיני בדימונה כדי לנשום לרווחה (ווינט)

 

הרב מלמד שייך לחבורה קיצונית... ברדיו האינטרנט ובעיתון 'שבע'

אחרי כמה שבועות בכותרות, היינו מצפים מחתן פרס ישראל לעיתונות שיידע לפחות לאיית נכון את שם העיתון שאתם מחזיקים עכשיו (נחום ברנע, ידיעות אחרונות)

 

"איך עדיין לא ליהקו אותו לסדרה על נוער הערפדים באלקנה?  שערורייה."

נכון שדוד צורקוב הוא מתנחל, אבל לא חייבים להפוך את ביקורת הטלוויזיה למדור דעות, במיוחד אם הן לא משכנעות (הארץ)

"(יצחק שמיר) היה אוכל צהריים... ונח. אחריו, ראשי ממשלות עבדו כל יום עד שתיים בלילה. ואני לא בטוחה... שהספיקו יותר"

מרית דנון, מזכירתם של חמישה ראשי ממשלה, עושה צדק היסטורי קטן  (מעריב)

 

חדשות בחדשות / עדי גרסיאל

 

מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר הציג השבוע תוכנית חירום בשל העיכוב ברפורמה ברשות. בין הגזירות: סגירת תחנות הרדיו רק"ע, קול המוסיקה ורשת א' וקיצור 'מבט' ל-20 דקות. כך דיווח כלכליסט.

 

הצעת חוק חדשה שהוגשה על ידי הח"כים שי חרמש (קדימה) וכרמל שאמה (ליכוד), מבקשת למנוע הגעה של כלי תקשורת לסביבתם של בני משפחות שכולות בטרם קיבלו את הבשורה, ואוסרת לפרסם תמונות של המשפחות ב-48 השעות הראשונות. העונש המוצע לעבריינים: קנס של 300 אלף ₪.

 

אגודת העיתונאים בירושלים הביעה השבוע תמיכה בשלדון אדלסון. בהודעה שפרסמה מציינת האגודה כי "אנו מברכים על כל יצירת מקום עבודה חדש בתחום התקשורת. קל וחומר שיש להחיל פתיחות זאת - ואין לבלום אותה באמצעות חקיקה - על תומך נחוש בישראל כבעליו של העיתון ’ישראל היום’".