בשבע 373: קדיש מכוון

עודד מזרחי , ז' בטבת תש"ע

 

  שנים רבות לאחר מכן החלה יוזמה של מועצות דתיות לומר קדיש עבור חיילים שנפלו במערכות ישראל ואין מי שיאמר עליהם קדיש ביום הזיכרון. חבר המועצה הדתית בפתח-תקווה פנה ליהונתן פישר שיאמר קדיש על גדעון ז"ל מדי שנה ביום מותו

 

גדעון דויטש נולד בשנת תרפ"ז (1927) בווינה, בירת אוסטריה. הוא למד בבית ספר עממי ובגימנסיה. וינה היתה מרכז להשכלה יהודית ולספרות עברית ובה התרכזה התנועה הציונית בראשיתה. היהודים מילאו תפקידים חשובים בתרבות המקומית והעולמית. במחצית שנות השלושים של המאה העשרים חיו בעיר כ-170 אלף יהודים.

האנטישמיות המודרנית קנתה לה אחיזה רחבה בקרב תושבי וינה. הווינאים קידמו בברכה את סיפוח אוסטריה לגרמניה במרץ 1938, ורדיפות היהודים שהתחוללו בעיר היו אכזריות ביותר. כאלפיים אינטלקטואלים יהודים נעצרו וגורשו למחנה דכאו. מאז, היו ההתנפלויות הליליות והגירושים למעשה שבשגרה. מצבם הכלכלי של יהודי וינה הורע, ועשרות אלפים הפכו לנתמכי סעד.

עם השתלטות הנאצים על וינה הופסקו לימודיו של גדעון בגימנסיה. בתקופה שעוד ניתן היה לעזוב, נמלטה משפחתו מאוסטריה והגיעה עם זרם המהגרים להונגריה, שם המשיך בלימודיו.

גם החיים בהונגריה לא היו קלים. הונגריה הפכה למדינת חסות של גרמניה, אימצה את חוקי הגזע והטילה הגבלות על היהודים שבשטחה. נחקקו שם שורה של חוקים אנטי-יהודיים בדומה לחוקי נירנברג. גברים יהודים נלקחו לפלוגות 'שירות העבודה' של הצבא ההונגרי ורבים מהם נספו.

בשנת 1943 נלקח גדעון מבני משפחתו ובמשך שמונה חודשים שירת ביחידה הררית של הצבא הגרמני. כאשר התבררה יהדותו, סולק מבית הספר לקצינים והוחזר להונגריה. עם השתלטותה של גרמניה הנאצית על הונגריה, הוחמר מצב היהודים והוטלו עליהם גזירות והגבלות. במסגרת 'הפתרון הסופי' הועברו יהודי הונגריה לגטאות והחלו המשלוחים למחנה ההשמדה אושוויץ.

כעבור זמן קצר היו גדעון ומשפחתו בין המגורשים למחנה המוות. הוריו ואחותו נספו שם, והוא עצמו הועבר למחנה הריכוז הגדול בוכנוואלד שבקרבת העיר ויימר. ימים קשים ועינויי תופת עברו עליו, אך הוא שרד וזכה לראות בבוא השחרור בידי צבאות בעלות הברית.

גדעון שב לווינה ולמד באוניברסיטה שני סמסטרים בפקולטה לכימיה. בשנת 1946 הוסמך כאופטיקאי, ובמשך כשנתיים עבד במקצועו.

מיד לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, החל גדעון את דרכו לארץ. הוא עבר את כל שלבי עלייה ב', הגיע ארצה בראשית שנת 1948 ונשלח על ידי הבריטים למחנה מעצר בקפריסין.

הוא היה מהבודדים אשר הצליחו להימלט מאי הגירוש, ובסוף שנת 1948 הגיע לארץ בסירת דייגים. זמן קצר לאחר בואו התגייס לצה"ל ושירת בגדוד 62 של חטיבה 6, היא חטיבת 'עציוני'. מפקדיו הכירו ביכולותיו הגבוהות, והוא הועבר לחיל המודיעין והוצב ביחידת מיפוי.

גדעון שאף ללמוד ולהתקדם, ולאחר שנתקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים ביקש להשתחרר מהצבא. בקשתו אושרה והוא עבר לירושלים ולמד כשנה מתמטיקה ופיזיקה.

בסוף שנת 1950 החליט גדעון לחזור לצבא ולחתום קבע, על מנת שיוכל לממן את המשך לימודיו האקדמיים. הוא התגורר ברמת-גן והחל בשירות. הודות לנתוניו הגבוהים ולניסיונו הצבאי נשלח כעבור שנה לקורס קצינים.

במסגרת הקורס התאמנה היחידה בשטח אש בגבעת-אולגה. בשעת האימונים התפוצץ רימון במאגר התחמושת שבמטווח. גדעון נפגע אנושות מהרסיסים, ובטרם הובהל לבית החולים, הספיק להעביר למחלקתו דברי פרידה: "מסור לחבר'ה שאל תרפינה ידיהם, חיזקו ואימצו והמשיכו לבצע את המשימה!" לאחר יומיים של ייסורים קשים נפטר מפצעיו בגיל עשרים וארבע. לא נותרה לו כל משפחה ואף לא מכר.

שנים רבות לאחר מכן החלה יוזמה של מועצות דתיות לומר קדיש עבור חיילים שנפלו במערכות ישראל ואין מי שיאמר עליהם קדיש ביום הזיכרון. חבר המועצה הדתית בפתח-תקווה פנה ליהונתן פישר שיאמר קדיש על גדעון דויטש ז"ל מדי שנה ביום מותו. יהונתן לקח בשמחה את המשימה על עצמו, ומדי שנה קיבל תזכורת מהמועצה הדתית על התקרב מועד יום הזיכרון.

יהונתן פישר הלך לעולמו ב-ו' טבת תשס"ט, וכדרך בני משפחה בשנת אבל, החלה אלמנתו, סופי, לעלעל במכתביו ובניירותיו. תוך כדי חיפוש נתקלו עיניה באחת התזכורות של המועצה הדתית. בצער רב חשבה על אותו גדעון, ששוב אין מי שיזכיר אותו ויתפלל לעילוי לנשמתו מדי שנה. לפתע הבחינה בציון תאריך נפילתו של גדעון דויטש: ו' בטבת הוא יום פטירת בעלה! היא חשה כי בעלה ישר הדרך לא הפקיר גם במותו את הבטחתו, ואמרה בלבה: "אל לך לדאוג, גדעון, בני יכוון עליך מדי שנה בעת שיאמר קדיש על אביו!"