בשבע 374: לא נלחמים בצה"ל

רצונם של ראשי הישיבות להמשיך בקשר הטוב עם צה"ל אינו נובע מרפיסות, אלא מהכרה בערכו האמיתי של קשר כזה

הרב יעקב מדן , י"ד בטבת תש"ע

 

 הרב אליעזר מלמד (להלן הרא''מ) הוא ידידי הטוב, ואני מעריך מאוד את פועלו בספרות ההלכה, בהקמת  יישוב וישיבה גבוהה משגשגת במקום כל כך קשה וחלוצי כהר ברכה ובדברים  נוספים. הרא''מ הוא גם איש אמת, שאינו חת מפני איש ואינו נסוג מעקרונותיו מחמת לחצים. אך עם כל שבחיו, אני בטוח שבפרשת מערכת היחסים בין ישיבתו לבין צה''ל הוא טועה, ובגדול!

מדבריו בגיליון האחרון ניתן היה להסיק בטעות שהשיקול המרכזי להמשיך ולהיות ישיבת הסדר הוא  כספי. ולא היא! הר ברכה אינו בני ברק. היישוב הר ברכה, בשל מקומו הקשה מבחינה ביטחונית, אמור להעסיק לא מעט את כוחות הביטחון בהגנתו. תלמידים שיבואו ללמוד בו, ולא יהיו הם עצמם חלק מכוחות הביטחון, ייצרו מצב בלתי אפשרי מבחינה ערכית ומצפונית, למרות עיסוקם בתורה, שהוא חשוב מאין כמותו.

זאת ועוד: מן הדברים הנזכרים באותו גיליון ניתן היה להסיק בטעות שראשי הישיבות החולקים על הרא''מ עושים זאת בשל פחד מרשויות הצבא, מהפסקת התקציבים או מסתם רפיסות, ולא בשל שיקול ענייני. וגם זה אינו נכון כלל! רבים מחבריי ואני בתוכם מאמינים באמונה שלימה, ללא גמגום וללא מצמוץ, שהקשר עם הצבא צריך להיות ויכול להיות קשר חיובי של השפעה הדדית, קשר של הפריה הדדית, קשר של כבוד הדדי, הערכה ואהבה. קשר זה יועיל לשני הצדדים, ובעיקר לתלמידינו, המצויים בתווך. לישיבתנו באות משלחות רבות של קצינים, גם של קצינים בכירים, והשיחות עימם הן שיחות כנות ולא מחניפות חלילה, והן מועילות לשני הצדדים. אני בטוח שכך גם בישיבות אחרות, ולא נוכל לוותר על ערך זה. ניתן לקיים עם הצבא גם קשר הפוך, של עימות ושל מאזן אימה, ומן הסתם יש רווחים גם לקשר כזה. אך אני משוכנע שבסופו של יום ובסופו של חשבון - יצא שכרו בהפסדו. ב'הפסדו' איני מתכוון לאובדן תקציבים, אלא למשהו עמוק וחשוב באמת!

לא באתי לעצום עיניים ולומר שאין ושלא יהיו נקודות חיכוך בין הצבא לבין הישיבות. יש ותהיינה  נקודות חיכוך בנושאי הפרדת בנים ובנות, בעניין שמירת השבת ובפרשת עקירתם של יישובים, החרבתם של בתים וגרירת תושביהם מהם, ולעיתים - השלכתם לרחוב. אך לא על כל חיכוך, וגם לא על כל שרשרת חיכוכים, פותחים תיק ברבנות ושוכרים טוען רבני או עורך דין! הצבא לא רק הורס בית בנגוהות (והריסת בית זה ובתים אחרים קשה בעיניי עד מאוד, ואני מגנה אותן בכל פה!), הוא גם מקצה חיילים להגן על תחנות טרמפים שבנינו עומדים בהן, הוא גם מקצה חיילים לשמירה ביישובים קטנים ובמאחזים, הוא רדף ביעילות אחרי רוצחיו של הרב מאיר חי הי''ד וחיסל אותם בלא למצמץ, הוא גם מכין את עצמו למלחמה באויבינו בעזה, בלבנון ובאיראן, והוא עושה עוד כמה דברים. את נקודות החיכוך, ואני יודע שהן אינן קלות כלל, יש לפתור. אני מקווה שניתן לפותרן בכנות, בנחישות ובאומץ, גם בלי הפגנות, בלי איומי סרבנות כוללת, ובלי גינויים בחצי פה, האומרים מבין שיטיהם את ההיפך הגמור.

בשורות הבודדות שהוקצבו לי אני רוצה לחזק את ידיהם של הרמטכ''ל ושל קצינים בכירים אחרים  בכל מעשיהם, וכאן - בקריאתם להוציא את צה''ל מן המחלוקת האזרחית על חורבן היישובים והמאחזים, ולתת את התפקיד הלא מכובד הזה לגורמים אחרים, שאין זה מתפקידם להיות בלב הקונצנזוס.

עוד אומר, שההבדל בין הסלחנות ששר הביטחון נוהג כלפי מוסדות אקדמיים שמרציהם מגדפים את צה''ל כאחד הריקים, והוא ממשיך לשלוח אליהם את קציניו ללימודים ולהשתלמויות, לבין חוסר הסלחנות שבה נהג כבוד השר כלפי הרב מלמד, לא ברור לי דיו, למרות החילוקים (במלעיל!) בין המקרים.