בשבע 374: שאלת השבוע

האם מוצדק לאסור בחוק על מי שאינו תושב ישראל להחזיק בבעלותו עיתון ישראלי?

אנשים שהמערכת בחרה , י"ד בטבת תש"ע

בס"ד

הצעה אנטי-דמוקרטית/ פרופ' יואל כהן

ראש בית הספר לתקשורת, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון

 

הצעת החוק היא אנטי-דמוקרטית. חופש הביטוי הוא עקרון יסודי בכל חברה דמוקרטית מערבית. אמצעי הבקרה היחידים הנחשבים לגיטימיים על הוצאת עיתונים בדמוקרטיה הם אלה הנוגעים להוצאת לשון הרע ולאי הפצת סודות ביטחוניים.

אפילו ללא החוק החדש, החוק הישראלי גורף מדי. עד היום ההוצאה לאור של עיתון כפופה לחוק שמקורו בתקופת המנדט הבריטי, לפיו יש להגיש בקשה לאישור רשמי לצורך כך.

המצב בישראל חמור עוד יותר כאשר הדבר נוגע לתחום השידור, שבו זקוקים לאישור של הכנסת כדי להקים תחנת רדיו או טלוויזיה. יתר על כן, ממשלת ישראל ממנה את מנכ"ל רשות השידור, וזוהי הפרה בוטה של החופש של אמצעי התקשורת, שאינה שונה מהדרישה שממשלה תמנה, לדוגמה, את העורך של עיתון.

כל קול הנשמע בתקשורת ראוי להתקבל בברכה, על מנת להעשיר את הנוף התקשורתי. 'ישראל היום' מציג פנים חדשות ורעננות בעיתונות הישראלית. באמצעות השימוש המשוכלל בגרפיקה עיתונאית העיתון תרם להחייאת ההבחנה בין דיווח חדשותי ובין פרשנות, שלאחרונה חל בלבול ביניהם.

הצעדים שננקטו על-ידי המו"לים של 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב' כאשר דחפו לקבלת החוק הם צעדים ציניים, מוגזמים, בלתי-נקיים ואנטי-דמוקרטיים, אך היה ניתן לצפות לכך לאור ההופעה של מתחרה רציני. אני תוהה אם עיתון אחר שהיה צריך להתמודד עם תחרות קשה היה נוהג אחרת.

כמו כן, אם ניתן לדרוש כיום שהמו"ל של עיתון יהיה אזרח, למה לא לדרוש שעיתונאים אף הם יהיו אזרחים? ככלות הכול, הם, אפילו יותר מהמו"ל, מעצבים את סדר היום הציבורי. ואם כך, עד היכן נרחיק לכת? צעד נוסף בכיוון זה ידרוש שעיתונאים אחרים, כמו כתבים זרים, יהיו גם הם אזרחי המדינה שבה הם מדווחים. ואם נחיל את הכלל של "אזרחים בלבד" לא רק בישראל אלא גם במדינות אחרות, כמו ארה"ב, האם יידרש שכתבים זרים המוצבים בוושינגטון מטעם התקשורת הישראלית יצטרכו להיות אזרחי ארה"ב?

 

 

הם מפחדים/ קרוליין גליק

עורכת ב'ג'רוזלם פוסט' ועורכת אתר 'לאטמה'

 

ברור לכל בר דעת שהקמפיין למען חוק אדלסון הוא ניסיון של כלי התקשורת בישראל לסגור את השוק מפני תחרות. הרי אילולא היה כך, לא היה 'מעריב' מקדיש כפולה בגיליון יום שישי למאבק נגד 'ישראל היום'.

בין השאר, התומכים בחוק מנסים להצדיק את עמדתם בטענה כי אין הבדל בין המצב שבו ממשלות זרות פועלות להשפיע על המהלכים של ישראל באמצעות מימון ארגונים פוליטיים, כמו 'שלום עכשיו', לבין מצב שאזרח זר מפרסם עיתון. אבל הטענה הזאת משוללת כל יסוד. כאשר ממשלות זרות מממנות ארגונים כמו 'ארבע אמהות', 'יוזמת ג'נבה', 'שלום עכשיו' וכו', הן משתמשות בדרכים חתרניות להשפיע על דעת הקהל ולהכתיב מהלכים מדיניים בעבור ישראל. הרי עד לא מזמן, הציבור הרחב לא היה ער לעובדה כי רבים מבין ארגוני השמאל הכביכול עממיים שלנו הם לא יותר מסוכנים במשכורת של ממשלות אירופה וארצות הברית.

להבדיל אלפי הבדלות, כאשר אזרח פרטי – ישראלי או זר – מפרסם עיתון, הכול נעשה מעל השולחן. אין כאן סדר יום נסתר. אין כאן ניסיון לגנוב דעה. בסך הכול יש איש שמפיץ עמדה ואם הציבור מסכים איתו, אז הוא יקנה, ואם לא, אז לא יקנה.

החשש של אנשי התקשורת מפני תחרות חופשית הוא הגיוני. הרי הם יודעים כי הציבור הרחב אינו תומך בדעתם וברגע שיהיו די מוצרי תקשורת אלטרנטיביים, הם יאבדו את כוח ההשפעה שלהם על מהלכי המדינה.

 

 

בעיית הון וחינמון/ אמנון דנקנר 

לשעבר עורך 'מעריב'

 

אומר משהו כמו שפוליטיקאים נוהגים לומר – לא זאת השאלה האמיתית. השאלה האמיתית היא אם החברה הישראלית יכולה להכיל תופעה שיש בה 3 מרכיבים, שכל אחד מהם לחוד נסבל אולי אבל שלושתם יחד מהווים בעיה.

המרכיב האחד – עניין החינמון. עצם קיום החינמון גורם לתחרות בעייתית מאוד מצדם של העיתונים שנמכרים בכסף.

המרכיב השני – העוצמה האדירה וחסרת הפרופורציות של בעל ההון העומד מאחורי החינמון. עוצמה זו אינה פרופורציונלית לסדרי הגודל של ההון הנמצא במשחק הישראלי.

המרכיב השלישי – החינמון משמש מכשיר גם אידיאולוגי, גם אישי וגם מפלגתי. הרי החינמון הזה ממוקד ביבי נתניהו. ואני מוכרח לציין, אין לי בעיה עם עיתון בעד ביבי נתניהו. גם אין לי בעיה עם חינמון, וכבר היו חינמונים מאוד מוצלחים. וגם אין לי בעיה עם בעלי הון שרוצים להיכנס לארץ ולעשות כל מיני דברים. כן יש לי בעיה עם הצירוף של שלושת הדברים הללו, וזה מה שמדאיג מאוד.

אני כידוע נגד שוק חופשי ונגד קפיטליזם, אלא בעד רגולציה היכן שצריך. ולא ייתכן שתופעה כזו, שיכולה לגרום למפולות ולכשל של שוק העיתונות, תעבור ככה בלי דיון ציבורי, ואולי גם מבלי לנקוט פעולה כל שהיא. איני אומר שאני סומך את ידיי על הצעת החוק המדוברת כעת, אלא שצריך לדון בנושא ברצינות.

עיתונות מגוונת וחזקה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. ולא שאני תמים שהעיתונות היום נקייה מבעיות, אבל היא עדיין טובה יותר מהאלטרנטיבה.