בשבע 374: במעלות קדושים וטהורים

הקדוש מאיר חי הי"ד, איש של אהבה ואמונה, מסירות וחביבות ,אלמנתו אלישבע, מחנכת שמפליאה לרומם את תלמידותיה , הסרת המחסומים שהביאה לאסון * בשבחם של מחסלי המחבלים , הרס מאחזים - אכיפת חוק או ביטול מצווה?

הרב אליעזר מלמד , י"ד בטבת תש"ע

 

* רבי עקיבא סופר עוזב את רבנותו וישיבתו בפרשבורג ועולה לארץ כאדם פרטי * ביקור חולים אצל אלמנתו של מרן הראי"ה קוק * תפילתו בקביעות בישיבת 'מרכז הרב' ודבריו בשבח התלמידים

 

 הפעלת צבא, שהוא הגוף החזק במדינה, נגד קבוצה שאינה אויבת לעם, מפרה את כל האיזונים בחברה דמוקרטית. מעתה כבר אין צורך להתחשב במותקפים, שוועתם לא תישמע, אין צורך לשאת ולתת עמם. אפשר לדרוס אותם ודי

 

 הקדוש מאיר חי הי"ד

ביום חמישי לפנות ערב, בדרכו חזרה לביתו, נרצח הקדוש רבי מאיר חי הי"ד. אב לשבעה ילדים, מורה שאהב את תלמידיו הקטנים והיה נותן להם ממתקים כדי שיחבבו את הלימוד. איש של אהבה ואמונה, מסירות וחביבות היה ר' מאיר, ואדם שכמותו אין המחבלים הרשעים מסוגלים לסבול.

מות קדושים הוא מותו, הואיל ונהרג על היותו יהודי שנוסע בכבישי השומרון ליישב את שממות ארצנו הקדושה. וכיוון שהוא קרבן הכלל, התעלה למדרגת הקדושים בקדושת הכלל, עד שאין הבריות הפרטיות יכולות לעמוד במחיצתם. מסירות נפשו על יישוב הארץ, יחד עם הבל פיהם של תלמידיו - תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, יעלו לריח ניחוח לפני אבינו שבשמים להמליץ יושר על אחיו המתנחלים ועל כל ישראל.

גם אבלם של האלמנה אלישבע ושבעת היתומים הוא אבל מקודש, כי קרבנם הוא קרבן הכלל. אלא שהכאב נורא, והניסיון גדול, להמשיך את קדושת הכלל לחיים הפרטיים. וכשכל המנחמים יחזרו לביתם, תישאר האלמנה עם שבעת היתומים, לאסוף את שברי חייהם ולהמשיך לצמוח.

מורה מסורה שאין כמותה אלישבע. באולפנת 'להבה' התחנכה, ולשם חזרה כמחנכת שמפליאה ביכולתה לרומם את תלמידותיה. את בנותיי שלמדו באולפנה היא לא לימדה, אבל הן סיפרו לי שהחיוניות שקורנת ממנה משפיעה על כולם. פעם בטיול פנתה לבתי, וביקשה ממנה שתשים לב לשתי בנות שנראות בודדות וצריך לעודדן. כך היא תמיד חושבת על כולם. יהי רצון שתמצא עתה את הכוחות להמשיך לחנך את ילדיה ותלמידותיה, לתפארת התורה, העם והארץ. ותזכה להוביל את כל ילדיה לחופה ולראות את נכדיה משחקים ושמחים ברחובות שומרון.

המחדל

הרצח הנורא הזה התאפשר מפני שממשלת ישראל בחולשתה נכנעה ללחצים מבחוץ ומבפנים, הסירה מחסומים, והקלה בכך על תנועת הרוצחים, שהמוטיבציה שלהם לרצוח יהודים לא פסקה. האנשים שחיים בשטח הזהירו שזה מה שיקרה. כך אמרו ראשי המועצות, וכך אמרו קציני צבא מהדרג הבינוני. אבל הדרג המדיני התעלם מן האזהרות.

לא לומדים לקח. למרות כל הכישלונות הביטחוניים והמדיניים שהאגף השמאלי הביא עלינו בשנים האחרונות, ולמרות שהעם מאס בדרכם ובחר להעניק את השלטון למפלגות הימין, ראש הממשלה מטה את עצמו ואת ממשלתו שמאלה. האם לא הגיע הזמן שהליכוד ימלא את שליחותו, שלמענה נבחר? יותר מדי נבחרי ציבור מחליפים את מושג ה'שליחות' במושג ה'שליטה'. הם חושבים שהם נבחרו לשלוט, ואין זה משנה איזו מדיניות יובילו. ולא היא: בחרו בדרך שהם ייצגו, ועליהם למלא את שליחותם.

כל הכבוד לצה"ל

כמה טוב בימים אלו לשבח את צה"ל ואת החיילים והקצינים האמיצים, שבתושייה הצליחו למצוא במהירות את עקבות המחבלים, נכנסו אחריהם לשכם, הרגום וחזרו לשלום לבסיסם. בזכות נחישותם לבצע את מלאכתם ללא פקפוקים ומשא ומתן, יצאו בלא פגע. כן יאבדו כל אויביך ישראל.

האם אסור להרוס בתים במאחזים לא חוקיים

שאלה: הרי יש לממשלה סמכות להחליט היכן יבנו ישוב והיכן לא יבנו, ואם עוברים על הוראותיה - מותר לה להרוס את הבתים שנבנו בניגוד לחוק. ואם כן, מדוע פסקו רבנים שיש איסור לחייל או שוטר להשתתף בהרס בתים ביישובים ומאחזים?

תשובה: אכן, סמכות הממשלה לקבוע כיצד והיכן לבנות, ואם קבעה שלא לבנות במקום מסוים מפני שיש תכנית להעביר שם כביש, או לנטוע חורשה, או שהקרקע רשומה על אדם פרטי - אין לעבור על תקנתה. ואם בכל זאת בנו, מותר לממשלה להרוס. אבל כאשר סיבת ההימנעות ממתן רשות לבנות היא עקרונית, מפני שהממשלה מתנגדת לבנייה ביהודה ושומרון, אזי יש כאן הפרה של מצוות יישוב הארץ, ופעולת ההריסה ההיא חלק מהפרת מצווה זו.

מלבד זאת, גם כאשר יש בעיה חוקית-קניינית לגבי הקרקע שעליה נבנה הבית, אם במקום אחר רגילים להסדיר בעיה זו ולעומת זאת ביהודה ושומרון נוקטים באפליה בוטה וברורה, ואין מסדירים את הבעיה בדרכים המקובלות - מן הראוי להתקומם כנגד האפליה, אם כי אין בזה חובה גמורה.

שוטרים וחיילים

שאלה: מדוע בעניין האיסור להשתתף בגירוש יהודים והרס בתים מדברים בעיקר על חיילים ולא על שוטרים? האם עדיף ששוטרים יעסקו בהרס בתים וגירוש יהודים?

תשובה: אכן, כאשר הדבר אסור או אינו ראוי, אין הבדל בין חייל לשוטר. אלא ששליחתם של חיילי צה"ל להילחם בבני עמם, הורסת ומשחיתה את הצבא. לכל גוף ישנו ייעוד, וכאשר משתמשים בו למטרות אחרות משחיתים אותו, וכפי שנוכחנו לדעת מתפקודו הלקוי של הצבא במלחמת לבנון השנייה, שהתרחשה לאחר הגירוש מגוש קטיף.

מלבד זאת, הפעלת צבא, שהוא הגוף החזק במדינה, נגד קבוצה שאינה אויבת לעם, מפרה את כל האיזונים בחברה דמוקרטית. מעתה כבר אין צורך להתחשב במותקפים, שוועתם לא תישמע, אין צורך לשאת ולתת עמם. אפשר לדרוס אותם ודי. לכן הצעת החוק של חברי הכנסת אלדד וחוטובלי להוצאת צה"ל מעיסוקים שכאלה, חשובה מאוד.

הרב מפרשבורג זצ"ל

יהודי אחד מבני ברק שולח לי מעת לעת כתבות מעיתונים חרדיים. הפעם שלח לי כתבה שנתפרסמה בעיתון 'שביעי' על הרב מפרשבורג, רבי עקיבא סופר זצ"ל, בעל 'דעת סופר', שהיה נינו של אחד מגדולי האחרונים, רבי משה סופר, בעל שו"ת 'חתם סופר'.

ה'חתם סופר' כיהן כרבה של פרשבורג, הקים בה ישיבה גדולה, וזכה להעמיד דורות של תלמידי חכמים גאונים. אחריו ישב על כס רבנותו וישיבתו בנו בעל שו"ת 'כתב סופר', ואחריו נכדו בעל שו"ת 'שבט סופר', ואחריו נינו רבי עקיבא סופר. כל אחד מהם כיהן ברבנות בפרשבורג כשלושים ושלוש שנים ונפטר. בהגיע רבי עקיבא סופר לגיל ששים לערך, בשנת תרצ"ט, מלאו שלושים ושלוש שנים לרבנותו. באותה העת, בהשפעת הנאצים, החלו הסלובקים בפרשבורג לרדוף את היהודים. סיפרו כי רבי עקיבא סופר חלם שסבו הגדול, ה'חתם סופר', הורה לו להתפטר מהרבנות, ותיכף לאחר מכן הודיע על כוונתו להתפטר מרבנות פרשבורג. תלמידיו הציעו לו הצעות מכובדות ממקומות שונים בעולם, אך הוא החליט לעלות לירושלים. בעומדו על הסיפון בעת שירד מהאוניה אמר: "אני זורק לים את כל גינוני המלכות, את כל הכבוד, את כל המותרות שהיו לי בפרשבורג. מעתה חפץ אני להיות איש ירושלים פשוט".

בעלייתו לארץ ניצל מהשואה והאריך ימים עוד כעשרים שנה, אולם הוויתור על הכבוד והעושר היה עוד לפני שהמלחמה פרצה. הרב הגדול שהמונים צבאו לפתחו בפרשבורג, שעמד בראש הישיבה הגדולה בהונגריה, ניהל בירושלים חיים פרטיים, ועמד בתור כאדם פשוט לקבל קרח ונפט, כדי לסייע לרבנית שהסכימה לוותר על מעמדה ולעלות עמו לירושלים. גדולי התורה בארץ אמנם כיבדו אותו מאוד ומינו אותו לחבר במועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל', אבל בפועל הוא חי כאדם פרטי. על ידי מספר יהלומים שהביאו עמם בתיק קטן הצליחו הרב ואשתו להתקיים, ואף נתנו צדקה לעניים. במשך הזמן התקבצו סביבו תלמידים וישיבת פרשבורג קמה מחדש.

הכתב, שלמה קוק, תיאר את ידידותו עם הרב הראשי הרב הרצוג, אבל לא הזכיר עובדה חשובה: הרב מפרשבורג התפלל בקביעות במשך עשרות שנים בישיבת 'מרכז הרב', והיה מיודד מאוד עם ראש הישיבה הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהיה צעיר ממנו בכעשר שנים. וראוי לכתב מבני משפחת מרן הרב קוק זצ"ל, לחזר אחר סיפורים שיראו את יחסם האמיתי של גדולי ישראל למרן הרב ולישיבתו 'מרכז הרב'.

בישיבת 'מרכז הרב' עם הרצי"ה

הרב מפרשבורג נהג לשבת בספסל הראשון מימין, כשפניו כלפי הקיר. וכמה פעמים אמר לרצי"ה שיש לו עונג ושמחה להתפלל עם בחורי הישיבה. גם היתה לו נחת רוח מהחזנים הקבועים, ופעם אמר על ישראל לזרוביץ' ועל אבי מורי, שהיו רגילים לעבור לפני התפילה, שהם מתפללים 'ארליך', כלומר בישרות ויראת שמים.

סיפר הרצי"ה, שבימי מחלתה האחרונה של אמו, נכנס הרב מפרשבורג כמה פעמים לבקרה. וכששאלו מה לתלמיד חכם לבקר אצל אישה חולה, השיב ש'אשת חבר כחבר', ומתוך חרדת קודש לכבוד מרן הרב זצ"ל נכנס אליה לביקור חולים.

שמועות מהחתם סופר

עוד סיפר הרצי"ה ששמע ממנו שהיה ה'חתם סופר' אומר: "כל מי שאומר בנגלה שאינו מאמין בנסתר, יש לחשוש שבנסתר אינו מאמין בנגלה". ועוד סיפר שדיבר עמו על מה שאמר ה'חתם סופר': "מי שמערבב הלכה ואגדה - כאילו מערבב כלאיים זה בזה", שאין הכוונה ח"ו שלומדי הלכה לא ילמדו אגדה, כי ודאי שתורת ה' תמימה וצריך ללמוד את כולה, אלא שכמו בכלאיים כל מין חשוב רק שאסור לערבבם, כך אין לערבב לימוד הלכה ואגדה (ועיין בשיחות הרצי"ה שמות ע' 237).