בשבע 374: ערימת הסוודרים

אסתי רמתי , י"ד בטבת תש"ע

בס"ד

 

דלת המחסן באולם ההתעמלות נפתחה לרווחה. "אולי זה ברוך?" שאל בהתרגשות הסוודר הכחול, שהיה מושלך בראש ערימת הבגדים הענקית שניצבה בפינה. אבל זה היה רק שלמה, אב הבית. בידיו היה מעיל חום, והוא ניגש לערימה והניח אותו על גבי הסוודר. "ממש מעיל חדש..." מלמל לעצמו שלמה "לא חבל? למה הילדים לא רושמים שמות?!" והוא יצא מהמחסן וסגר את הדלת.

"אתה יכול לזוז קצת?" ביקש הסוודר הכחול מהמעיל שכיסה אותו, "אם ברוך יבוא עכשיו, הוא לא יראה אותי".

"נו, באמת. אתה יודע שאני לא יכול", השיב המעיל החום והתעטש, "אם הייתי יכול כבר הייתי הולך לחפש את הילד שלי בעצמי. אני ממש כועס עליו. השאיר אותי כל הלילה לבד במגרש הכדורסל, ממש קפאתי! תראו איך הצטננתי! א...פצ'י!!!"

"לדעתי, אתה חי באשליות", נשמע קול עגום מתחתית הערימה. "חושב שהברוך שלך יבוא לחפש אותך... גם אני חשבתי בהתחלה שעידו ימהר לקחת אותי, אבל כבר עברו שנתיים והוא עדיין לא הגיע".

"אויש, אל תשים לב לסוודר הירוק!" נשמע קול גבוה מפינת החדר. "הוא תמיד אוהב לייאש את החדשים. הנה, רק שלשום הגיעה לכאן אמא אחת שמצאה שלושה סוודרים ואת המטרייה הצבעונית שעמדה לידי! הם כל-כך שמחו לחזור הביתה..."

מזווית עינו ראה הסוודר הכחול שהדוברת היא מטרייה ענקית וצהובה. היא עמדה בתוך דלי עם עוד לפחות עשרים מטריות נוספות.

"וכמה זמן את כאן?" הוא שאל.

"אהמ... בערך שנה וחצי..." היא אמרה "ואני עדיין מקווה לטוב, למרות שכבר די נמאס לי. מה לא הייתי נותנת כדי להיות קצת בחוץ, כשהגשם רוקד לי על ה..."

"שקט! אני שומע צעדים!" לחש הסוודר הירוק מתחתית הערימה.

ואכן, הדלת נפתחה שנית. זה היה שוב שלמה, הפעם בליווי בחור לא מוכר. השניים נגשו לערימה והצעיר החל לבדוק אותה.

"באמת ביגוד מצויין", הוא אמר לשלמה אחרי מספר דקות . "טוב, אני מציע שנעשה את מה שאנחנו עושים בשאר המקומות. זה ממש 'בל תשחית' להשאיר את כל הציוד הזה כאן, שיצבור אבק!"

למחרת, דלת המחסן נפתחה בשעה מוקדמת, ושוכני ערימת הבגדים התפלאו לראות קבוצה גדולה של ילדים מכיתה ו', יחד עם שלמה והבחור הצעיר. הם התפלאו עוד יותר כשהילדים נגשו אליהם, נשאו אותם החוצה אל אולם הספורט, והניחו אותם זה ליד זה על שורת שולחנות ארוכה.

"משונה מאוד..." לחשו כולם. אבל תוך כמה שעות התבררה התמונה. אסיפת הורים התקיימה באותו ערב, וההנהלה ביקשה מהמשתתפים לעבור על פני האבידות, ולקחת אותן הביתה. אמא של ברוך זיהתה מייד את הסוודר הכחול של בנה.

"איזה יופי!" היא שמחה והרימה אותו מהשולחן. "כבר שבועיים שאני מבקשת מברוך לחפש את הסוודר, וכל יום הוא שוכח. כבר כמעט התייאשתי!"

אבל עידו, בעליו של הסוודר הירוק, כבר עזב את בית הספר, וכך גם בעליה של המטרייה הצהובה ושל עוד אבידות רבות. "עכשיו יחזירו אותנו שוב למחסן המעופש הזה..." נאנח הסוודר הירוק.

אך הוא טעה. הבחור הצעיר היה מתנדב בארגון חסד, ולאחר תיקון וכיבוס, האבידות המיותמות הועברו לנזקקים. את המטריה הצהובה והסוודר הירוק קיבל ילד קטן ורזה, והוא מייד התלבש ויצא לשחק בגשם. "נו, אמרתי לך שאסור להתייאש?" צחקה המטריה לסוודר, וגשמי הברכה רקדו לה על הגב.