בשבע 374: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , י"ד בטבת תש"ע

 

הדיקטטורה הנאורה במזרח התיכון

מזה זמן אני גדוש בהתלבטויות בכל הקשור ביחסיי עם המדינה ומוסדותיה. אפשר אפילו לומר כי הקונפליקט מלווה אותי משנות ילדותי, כמי שלמד במוסדות חינוך מכל מיני זרמים, ואף התגורר בילדותו משני צדי התהום הפוליטית הפעורה בלב הארץ. יש משהו נעים בישיבה על הגדר, בדילוג לפנים ולאחור מן הממלכתיות להיפוכה הגמור. ישיבה כזו מביאה עימה אשליה מתוקה של עצמאות מחשבתית, כאילו ביכולתי ליהנות מכל העולמות מבלי לקטלג את עצמי ומבלי להתחייב לאידיאולוגיה אחת ברורה. בימים אלה אני חש כי הגדר רועדת מתחתיי. תהליך פוליטי ציני, שהחל בגוש קטיף ונמשך בימים אלה ממש, דוחף אותי החוצה – לזרועותיה של קבוצה גדלה והולכת של מתבדלים אנטי-ממלכתיים בתוך המדינה. אני עדיין לא לגמרי שם, אבל כבר מזמן לא כאן.

ההתפתחויות האחרונות במצבה של מפלגת קדימה מוסיפות ומחדדות את ההבנה הבלתי נמנעת: מדינת ישראל כבר אינה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אלא פשוט גרסה מתונה וחסרת מודעות עצמית לדיקטטורות הנאורות בעולם הערבי. השלטון לא השתנה כאן באמת ב-17 השנים האחרונות. המדיניות שלו נותרה פחות או יותר באותו מקום, וכיום גם אין לו אופוזיציה של ממש. אשליית השפעתו של הבוחר מתפוגגת יממה לאחר הבחירות, לרוב תחת הסיסמה השקרית של "האתגרים העומדים בפנינו" המצדיקה כל מהפך אידיאולוגי או סתם נהנתנות אישית. כל ניסיון להשמיע קול אחר נתקל בתקשורת עוינת ואחידה, ברשויות חוק צבועות ומושחתות, ובאדישות ציבורית המטופחת בקפידה על ידי מחלקת הפרומו של הערוצים המסחריים.

כמו בדיקטטורות המתונות יחסית בעולם הערבי, גם כאן זוכה המיעוט להשמיע את קולו כל עוד הוא אינו מאיים על ההגמוניה השלטת. כאשר האליטה חשה באיום הקטן ביותר, היא נעמדת על רגליה האחוריות ונאבקת במיעוט בכל כוחה, באמצעות שימוש סלקטיבי בחוק היבש ובטיעונים שאינם קשורים לאינטרס האמיתי: סתימת פיות. כך נמחק ערוץ 7 מתדרי הרדיו, כך נדחו לתקופה ארוכה שידורי הרדיו האזורי ביו"ש, וכך פוטר דודו אלהרר מגל"צ. זה גם מה שעלול לקרות לחינמון ישראל-היום, שאמנם רחוק מלהיות אופוזיציה, והמאבק בו נובע בעיקר ממניעים כלכליים, אבל גם מאבק זה מראה כיצד נוהגים הכוחות הפוליטיים בכנסת ובתקשורת במי שמערער את השפעתם הפוליטית והציבורית. וזאת תחת האצטלה האבסורדית של שמירת חופש העיתונות.

מי שעדיין מאמין כי אנו דמוקרטיה, כדאי שייזכר בטיעונים המשפטיים שדחקו את משה פייגלין שוב ושוב מרשימת מועמדי הליכוד לכנסת. בין אם היה זה השופט חשין, בית הדין של הליכוד או בג"ץ, הלהטוטנות המשפטית נגד פייגלין היתה יכולה ללמד משהו את בית המשפט העליון בסדום. פעם אחר פעם הביעו מתפקדי הליכוד אמון באיש, ופעם אחר פעם גילו מה שווה הצבעתם. כלומר, אם עדיין לא הבינו זאת בהצבעה על תוכנית ההתנתקות – מפעל חיים דיקטטורי מפואר בפני עצמו.

לא, אין מצב שישראל היא דמוקרטיה. בדמוקרטיה לא מתלבטים בין שלוש מפלגות שוות בדעותיהן. בדמוקרטיה לא מצביעים שוב ושוב עבור מאחזי עיניים. הציבור במדינות דמוקרטיות חכם יותר ובעל כבוד עצמי. רק במדינות רודניות מאמין קהל הבוחרים באנשים שכבר הכזיבו. רק במדינות כאלו יכולה מפלגה לשלוח שר אוצר לכלא ושר משפטים לעבודות שירות ועדיין להישאר המפלגה הגדולה ביותר.

ועדיין לא דיברתי על העיתונאים המאתרגים והמאותרגים, ועדיין לא כתבתי על המשטרה הדורסנית, ועדיין לא עסקתי במעצרם עד תום ההליכים של מפגינים בגירים וקטינים, או על החיפזון שבה מבצעים כאן פינויים והקפאות – בלי דיור חלופי, בלי פיצוי הולם, בלי אנושיות, ועדיין לא הזכרתי את ישיבת הר ברכה, את הרב רונצקי, את פסטיבל רבין, את כל המעשים שמותר לעשות רק אם אתה בצד הפוליטי הנכון, את קמפיין שליט. אז לא, עדיין לא ירדתי מן הגדר, גם אם הרגליים שלי כבר מתנדנדות בצד אחד שלה בלבד. ישראל היא סוג של דיקטטורה, אבל זו עדיין הדיקטטורה שלי, בינתיים.

 

ההפסד כולו שלהם

אז מה יש לנו כאן? חינמון המיוסד על ידי בעל הון מחו"ל, המפגין חיבה יתרה לחברו הטוב, ראש הממשלה הנוכחי. אותו בעל הון, כך מפחידים אותנו במעריב ובידיעות, עלול להביא להעלמתה של העיתונות החופשית, וכך נקבל עיתונות מונופוליסטית מטעם, בעלת תקציבים בלתי מוגבלים, שתשטוף את מוחנו ותתחזק את השלטון.

הכול אולי נכון. רק מה? אני מנסה לדמיין את העולם שבו ישראל-היום הוא העיתון היחיד במדינה, ותוהה כיצד הוא יוכל להזיק לנו. כלומר, מה הוא כבר יכול לעשות – להריץ מועמדים לראשות ממשלה? לנהל יחסי תן וקח עם הפוליטיקה? לאתרג פוליטיקאים? לקדם אינטרסים כלכליים צרים? לערוך תחקירים באופן סלקטיבי? לנהל קמפיינים? לפגוע בזכויות הפרט? להריץ דאחקות על פציעתו של שאול יהלום? לזייף את כתב ידו של גלעד שליט? לעוות את האמת? לתמוך באויב? להסית נגד המיעוט? לסכן את המדינה?

עולם הדימויים של מתנגדי החינמון יצא השבוע מכלל שליטה. בן כספית השווה אותו לקבוצת כדורגל המחלקת לאוהדיה כרטיסים בחינם, העיתונאי לשעבר טובי פולק העדיף את הדימוי של כרטיסי טיסה חינם, בכיר אנונימי בידיעות השווה את החינמון לחלוקת במבה ברחוב, ובן דרור ימיני העדיף לחם לבן. השאלה היא למי אכפת אם הלחם מגיע בחינם או בתשלום, כאשר בכל מקרה הוא מעלה עובש.

 

יודע את מקומי

לכל אדם יש רגעים שבהם הוא מתפזר בין הרהורים שונים, משונים ובעיקר מיותרים. אצלי זה קורה בעת שאני נוהג בכביש צר מאחורי רכב איטי ובלתי עקיף בעליל. כך קרה לי לפני מספר שבועות, כאשר נלכדתי מאחורי רכב לניקוי כבישים, זה שבילדותנו קראנו לו "מכבש" וכיום אנו מכנים אותו "הזה עם ההוא שמנקה למטה"? ואז החלו המחשבות להגיע בזו אחר זו: צריך ללכת לדואר... אני מאחר... אומרים שמחר ירד גשם... אה, גשם... מה קורה באמת עם אלי לוזון... מעניין אם הוא קרוב של אבי לוזון...

 או-אז נתקלו עיניי באותיות המודפסות על הרכב שלפניי: "זהירות, רכב טאוט". בבת אחת הפסקתי להתפזר, ובמקום זאת התחלתי להעלות תהיות קיומיות אודות הכיתוב הנ"ל בלבד. האם מישהו בעולם יודע מהו טאוט? האם הנהגים מבינים כי מדובר במטאטא כבישים? כיצד אפשר להיזהר מרכב טאוט אם איננו יודעים מה זה? מדוע לא מזהירים אותנו בעברית פשוטה, למשל "זהירות,לפניכם רכב שנוסע ממש-ממש לאט"? לסיכום – כך הרהרתי במכוניתי המשתרכת מאחור – זאת טעות לכתוב 'טאוט', כי זה כמו לכתוב 'טעות' בטעות. אני תוהה אם זוהי המשמעות של טאוטולוגיה.

השבוע נתקלתי במדבקת אזהרה מסוג שונה. טנדר מסחרי ישן נסע לפניי, כשהוא נושא מאחוריו את הסטיקר: "זהירות!!! אני בולם פתאום". בתוך שנייה נטשתי את עשרות ההרהורים המפוזרים והמשונים ("מעניין אם גומא אגייאר הוא קרוב של גומא הפפירוס") לטובת שאלות ממוקדות יותר: איך זה שלנהג הטנדר מותר לבלום פתאום אבל אני צריך להיזהר? ומה עוד ידביקו על מכוניות – "זהירות, אני נוסע בזיגזגים"? "זהירות, נגמר לי הדלק"? "זהירות, אין לי רישיון"? "זהירות, אביגדור ליברמן ברכב"?

עלי להודות כי אזהרות כאלו עדיפות בעיניי על פני משפטים משומשים בנוסח "איך אני נוהג?" או "שמור מרחק", טקסטים שדופים שאינם מעוררי מחשבה כלל. ועדיין הייתי מצפה לאזהרות יצירתיות יותר, כאלו שגם יעלו חיוך קטן על שפתיי. למשל, יהיה נחמד לנסוע פעם מאחורי רכב הנושא את הסטיקר "זהירות, אתה מהרהר יותר מדי". והכי נחמד יהיה אם אוכל לעקוף אותו ולתת רייס. בזהירות, כמובן.