בשבע 375: אלעזר ומלחמות המגזר

פעם בשביל לעבוד ופעם בשביל הכבוד: באילו נסיבות הרשה לעצמו הקצין הצעיר אלעזר שטרן לסרב פקודה , לא רק העובדות המשפטיות ידברו בערעור על גזר דינה של אילנה דיין.



עמנואל שילה , כ"א בטבת תש"ע

1. כאשר אלעזר שטרן היה מפקד מחלקה צעיר הגיע יום אחד לשטח האימונים בו שהה עם חייליו רכב ובו שני הוריו. לעיני שטרן המ"מ ומפקדו המ"פ יצאה אמא שלו "עמוסת סלים, אושר גדול על פניה וקריאות שמחה: אלי, בוא תראה מה הבאנו לכם, שניצלים חמים ועוגת שמרים שרק עכשיו יצאה מהתנור!".

אלא שבאותן שנים, מספר שטרן בספרו החדש 'משא כומתה', הורי החיילים לא היו אמורים לדעת היכן משרתים ילדיהם, וביקורי הורים במקומות כאלה היו מחוץ לתחום. לכן תגובתו של שטרן היתה: "אמא, אני לא מאמין, איך בכלל ידעתם איפה אני ומה פתאום באתם לכאן?!". וכאשר האם ההמומה שאלה היכן להניח את האוכל, השיב הבן: "חזרה בבית". כל מאמציו של המ"פ לשכנע את שטרן להיות רך יותר עם הוריו עלו בתוהו. גם חודשים לאחר שאמו הסתובבה "עם הבעה שלא אשכח לעולם" וחזרה עם הסלים לאוטו, שטרן עמד על דעתו כי מאחר שעל החיילים נאסרו ביקורי הורים, לא ייתכן שדווקא את המפקד הוריו יבקרו.

הסיפור המאוד אופייני הזה מכיל היטב את דמותו של שטרן כפי שנשארה עד היום: תקיף בדעתו, תובע מעצמו ומאחרים, בעל ערכים שאוהב להבליט את ערכיותו, אך לא תמיד יודע היכן לשים את הגבולות.

אין בספר כמעט דבר על תרומתו של האלוף שטרן לצה"ל בהיבטים צבאיים מקצועיים. לעומת זאת הספר מלא וגדוש בעשרות מקרים של עימותים, פולמוסים והיתקלויות אנושיות בהם היה מעורב מחברו, חלקם בנושאים נכבדים ועקרוניים אך רבים מהם בנושאים קטנוניים.

נראה כי הנידוי המגזרי החלקי ממנו סובל שטרן, בעיקר בעקבות חלקו בגירוש גוש קטיף, מעיב על חייו עד היום. הספר הזה נראה כמו ניסיון הצטדקות במטרה לפרוץ את תחושת המצור שבתוכה הוא נתון. הבעיה היא ששטרן בטוח תמיד בצדקתו, מטיל כמעט תמיד את האחריות על יריביו, נוטר לאחר שנים על דברים של מה בכך, וכמעט לעולם אינו מודה בטעות. בעצם מצאתי טעות אחת שהודה בה. מתן וילנאי התנגד לשילוב בני ישיבות ההסדר בצנחנים, כדי שהשירות בחטיבה האטרקטיבית יישמר לדתיים שישרתו שרות מלא. שטרן תמך. היום הוא מודה שכנראה וילנאי צדק...

 

2.  יותר מכל אוהב שטרן, כנראה, להתכתש עם רבנים. רשימת הרבנים שאותם הוא מאשים בהאשמות שונות או מספר אודותם רכילויות קטנות היא ארוכה ומגוונת: מהרב סתיו ועד הרב טל, מהרב שוגרמן ועד הרב בורגנסקי. יש גם רבנים שהוא אוהב, למשל "ידידי כאח לי" הרב גרוסמן ממגדל העמק. במקרה או לא - דווקא רב חרדי. "עד היום אני מתאפק שלא לכנותו 'שמוליק', כי אני סבור שהתואר 'רב' אינו הולם אותו" הוא לא נרתע מלכתוב על הרב שמואל אליהו מצפת. שני עמודים אחר כך הוא כבר 'לא מתאפק' ובאינפנטיליות מסוימת אכן מכנה את הרב אליהו 'שמוליק'.

בעיה עקרונית בספרים מסוג זה: בניגוד למה שבכתבה עיתונאית היה נחשב לאתיקה אלמנטרית, הספר אינו מאפשר למותקפים מסירת גירסה או זכות תגובה. כך למשל, שטרן סבור כי כשם שעליו נאסר לשאת שלטים פוליטיים על מכוניתו הצבאית, כך לא יעלה על הדעת שרב היישוב הושעיה יניף דגל שחור בימי ההתנתקות על הבית שהעמידה הקהילה לרשותו. טיעון מעניין, אלא שבניגוד לקציני צבא שחייבים להישאר בקונצנזוס, הבעת עמדה יהודית-ערכית בנושא ציבורי מרכזי בהחלט יכולה להיחשב חלק מתפקידו של הרב, גם אם העמדה אינה נושאת חן בעיני חבר נכבד מקהילתו כמו האלוף שטרן. נדמה גם כי הקהילה שהעמידה לרשות הרב את ביתו אינה רחוקה מדעתו, כפי שיתרשם מי שישוטט ברחובות הושעיה, הקרויים כולם בשמות היישובים ההרוסים של גוש קטיף. אגב, מוזר ששטרן מתעקש גם היום, כאזרח, להסתיר את דעתו על ההתנתקות, כאילו הוא מתבייש בה. אפילו בני משפחתי לא יודעים מה דעתי הוא טוען בהתבטאות שמזכירה דברים שאמר אהרון ברק על הצבעתו בבחירות לכנסת.

 

3. את יוזמותיו השונות וטיעוניו במגוון תחומים שטרן מבסס על ערכים יהודיים, ציוניים ואנושיים. את הגבולות, גם בנושאים הלכתיים מובהקים, הוא קובע על סמך תחושות הבטן שלו. כך למשל, באוזני רבני המכינות הוא טוען שאין לראות בהופעה של חוה אלברשטיין ("זמרת בת ששים") בפני חיילים בעיה של 'קול באישה'. לעומת זאת, הוא עצמו יצא במחאה מהופעה בה עלו חיילות צעירות בלבוש חושפני.

כותרת המשנה של הספר, "ניווטים בגובה העיניים", מחפה על רדידות מסוימת של רמת הטיפול בנושאים העקרוניים החשובים שהספר דן בהם, אך אולי דווקא הרדידות הזאת מאפשרת לספר להיות קליל וקריא. שטרן מרפרף על פני עשרות נושאים, מצרף הגיגים לסיפורים אישיים וחוויות ומצליח להשאיר את הקורא איתו. מדריכים בתנועות נוער ימצאו בספר דילמות שיכולות להחזיק פעולות מעניינות במגוון רחב של נושאים: השתלבות דתיים בצבא, שירות מקוצר לבני ישיבות, הקלות והחמרות בגיור, הקלות והחמרות בהלכה, סירוב פקודה, מיהו דתי אמיתי ועוד ועוד. גם סיפורים מעניינים לא חסרים - מתעלולי הפנימייה ב'נתיב מאיר', דרך היכרותו עם אשתו דורית שבאה לשרת כחיילת ביחידתו בעקבות אחיה שנפל, ועד לסיפור הסיום על השתתפות הסופר דוד גרוסמן בהכנסת ספר התורה שנתרם לזכר בנו החייל שנפל בלבנון.

 

4.  בתפקידיו בדרגות הגבוהות הטביע שטרן את חותמו יותר כמחנך ומטיף בשער ופחות כמקצוען בתחום הצבאי. הוא היה פחות קצין ויותר ג'נטלמן - אמנם ג'נטלמן בעל התבטאויות פרובוקטיביות. דווקא משום כך בולטת העובדה שבתוך סיפור גבורה מבצעי מימיו כקצין צעיר מבליע שטרן לא פחות משתי הפרות פקודה שלו.

שטרן היה מפקד פלוגת צנחנים צעירה בהר דב כאשר התקבלו התרעות על חוליית מחבלים המסתובבת באזור. לאחר שבועות של תצפיות ומארבים עלו שטרן וחייליו על עקבות החוליה. למרות איסור מפורש שקבעו דרגי הפיקוד הגבוהים המשיך שטרן, בגיבוי המג"ד שלו, ללכת בעקבות החוליה אל תוך השטח הלבנוני, עד שנתקל בשלושה מחבלים וחיסל אותם.

בעקבות ההצלחה החליט המג"ד שפלוגתו של שטרן כבר נהנתה מספיק וזכתה בנתח התהילה שלה. את הפשיטות היוקרתיות לאזור ואדי סלוקי, שם טמונים סיכויים רבים להיתקלויות וחיסול מחבלים, יבצעו פלוגות אחרות. בתגובה הכריז שטרן שהוא מחרים את הישיבות של קציני הגדוד עם המג"ד: "אם אני לא משתתף בפעולות, אני לא משתתף גם בישיבות". כאשר הסמג"ד פקד עליו להגיע לישיבת מ"פים הוא ענה "עזוב אותי, אני לא בא יותר לישיבות". שטרן המשיך להתעקש גם כשנרמז לו שהוא עלול להיזרק מהגדוד ומהצבא. הוא הפשיר לבסוף רק לאחר שהמג"ד טרח ובא לבקר אותו 'על אזרחי', על חשבון חופשת השבת שלו.

מסתבר שיש סירובי פקודה שצה"ל מסוגל להכיל בלי להתמוטט.

 

 שתי ציפורים במכה אחת

עיתונאים, משפטנים, פוליטיקאים והציבור הרחב יעקבו בעניין רב אחר הליכי הערעור שתגיש אילנה דיין לבית המשפט העליון נגד הרשעתה בהוצאת לשון הרע. כזכור, בפסק דין שפורסם לפני כחודש חייב השופט המחוזי נועם סולברג את דיין בתשלום פיצויים בסך 300 אלף שקלים בגין הוצאת לשון הרע על סרן ר' - קצין צה"ל שהואשם בתכניתה של דיין בהריגה חסרת הצדקה של ילדה פלשתינית, אך מאוחר יותר זוכה במשפט צבאי.

בשבוע שעבר ניסתה דיין לגייס את טורו המשובח של חגי סגל ב'מקור ראשון' כדי לעורר אמון ציבורי בהליכי הערעור. אך גם לאחר קריאת הדברים נראה שצודקים העיתונאים שקבעו כי הליך משפטי טהור וענייני ספק רב אם יהיה כאן. לנשיאה בייניש וחבורתה יש יותר מדי סיבות טובות לעמוד לטובתה של ידידת האוליגרכיה המשפטית אילנה דיין. והעונג יהיה כפול אם ניתן יהיה באותה הזדמנות גם ללמד לקח את נועם סולברג, השופט הדתי מאלון שבות שהעז להיות מועמד לעליון ולכס היועץ המשפטי בלי לקבל רשות מבייניש.

ערעורה של הקופאית האתיופית נוגה זוראיש על העונש שנגזר על 'האברך הדורס' שימש את השופט אדמונד לוי, ראש ההרכב בערעור וגם חבר הוועדה למינוי שופטים, כדי לערוך זובור לשופט משה דרורי ולהוכיח שאכן אינו ראוי כביכול לביהמ"ש העליון. על פי אותה שיטה צפויה בייניש להשתמש בערעור עתיר העניין והחשיפה של אילנה דיין כדי להוכיח כי אכן, כטענתה, נועם סולברג "אינו בשל" לקידום.

סימן מדאיג להתנהגותה הצפויה של האוליגרכיה המשפטית היה ניסיונה של דליה דורנר, בעבר שופטת ביהמ"ש העליון וכיום נשיאת מועצת העיתונות, לגייס את המועצה להתייצב בערעור לצדה של דיין במעמד של 'ידידת בית המשפט'. הניסיון הזה נכשל לאחר שחברים בולטים במועצת העיתונות התנגדו למהלך.

בהנחה כי קודם כל יינעץ החץ ורק לאחר מכן ישורטט סביבו עיגול המטרה, נראה כי שתי אפשרויות עומדות כעת בפניה של בייניש. הראשונה היא הבוטה והכוחנית: לקרוע לגזרים את פסק הדין של סולברג, לזכות לחלוטין את דיין ולהראות לכולם מה שכרה של ידידת בית המשפט ומה עונשו של שופט צעיר - ועוד דתי ומתנחל - שמעז להתחצף. המחיר: עוד מסמר, מגושם במיוחד, בארון המתים של אמון הציבור במערכת המשפט.

האפשרות השנייה היא היותר אלגנטית: להשאיר משהו מההרשעה על כנו, אך למחוק חלקים מרכזיים מפסק הדין של סולברג, ולצמצם את סכום הפיצויים לרמה נסבלת של 30 עד 50 אלף שקל. הדילמה קשה כי במצב כזה אמון הציבור בבית המשפט אמנם ייפגע פחות, אבל כך גם כבודו של סולברג. גם אילנה דיין לא תהיה מרוצה לחלוטין.

אי שם במרחב האפשרויות קיים גם סיכוי קלוש שבייניש תמשוך את ידיה מניסיון להכתיב את התוצאה, וכדי להסיר לזות שפתיים תמסור אותו בידי הרכב ענייני וחסר צבע שעשוי גם להשאיר את פסיקתו המנומקת של סולברג על כנה.

ההרכב שייקבע לערעור יהיה הצהרת כוונות ראשונה מצדה של בייניש. אם נשמע שהורכבו לתיק הזה שלושה שמות כמו ניל הנדל, יצחק עמית וסאלם ג'ובראן, אולי אפשר יהיה לצפות לפסק דין ענייני.