בשבע 375: לדבר 'תל אביבית'

הניסיון "לקרוא בשם ה'" בפרשת הסירוב כשל. כדי לא להפסיד, כמו בגוש קטיף, חייבים ללמוד ממאבק אנשי הגולן ולדבר אל המרכז בשפה שהוא מבין

אמנון שפירא , כ"א בטבת תש"ע

 

 שלושה כישלונות חווינו בפרשת 'הסירוב'; האחד, במטרת המאבק – שהיא לנַצֵחַ, לא "לקרוא בשם ה'";  השני, בשפת המאבק – שהיא שפה אזרחית, לא תורנית; השלישי, בקהל היעד של המאבק – שהוא תל אביב, לא בית המדרש.

עצם הקריאה "להגיד את האמת שלנו, שהתורה מעל המדינה", אין לך טעות גדולה מזו: מטרתנו אינה "לקרוא בשם ה'", אלא לנַצֵחַ: לא את המדינה (כי אי אפשר לנצחה), אלא במאבק על דעת הקהל הישראלית. כי אם ננצח, ונישאר לעד ביהודה ובשומרון, אין לך "קריאה בשם ה'" גדולה מזו; ואם חלילה נפסיד, ונגורש בביזיון מלב הארץ, כשם שגורשנו מגוש קטיף, אין לך חילול ה' גדול מזה. לזה קוראים חשיבה מערכתית, שמשמעה: קבוצת המנהיגות מגדירה את מטרות המאבק, את קהל היעד ואת השפה הנחוצה למאבק כזה. חשיבה כזו אינה קיימת במחוזותינו, ופלא הוא, איך דבר זה קרה למי שמורגל בחשיבה רצינית כדרך חיים. ומי שחושב שהפחדה בסירוב יותר אפקטיבית מהשפעה פוליטית על 500 מקבלי החלטות – טועה, והנהגתו מוטלת בספק.  

והנה, בניגוד להתנהלותנו ביו"ש, חשבו ברמת הגולן, שבהנהגתה שותפים רבנים חשובים וגם חילונים, אחרת. כבר לפני 30 שנה הגיעו למסקנה ההגיונית הבאה: עם ישראל מחולק לשלושה גושים: ימין, שמאל ומרכז. השמאל – ממילא נגדנו; הימין – ממילא איתנו; נשאר המרכז, ומטרת המאבק: להעביר לצדנו 50 אחוז משליש זה.  וכשנגיע לכך – הצלחנו. ולכן, כל הפעולות שלהם (בלי שריפת מסגדים  ובלי 'תג מחיר') כוונו אך ורק למטרה מערכתית זו, והם הצליחו. ממילא, הוכתבה גם השפה: לא 'תורנית'-פנימית, אלא שפה אזרחית. כמו הבא לת"א ורואה חילולי שבת, האם "יקרא בשם ה'" ("מחלליה מות יומת")? או שידבר 'תל אביבית'? שפה, שאינה התייפייפות, כדעת כמה טועים, אלא תורת ישראל במיטבה. כמה חורבן נחוץ, ואיזה חלק נוסף של ארץ ישראל עלינו לאבד, כדי שנפנים את הטעות שנעשתה כאן? 

כשהרב אליעזר מלמד (שאני מוקיר ואוהב אותו, ולא מהיום) שואל בכאב: "ומה אענה לתלמידיי"? הוא מגדיר בכך את עצמו כאחראי רק לקומץ תלמידיו, ולא לשני מיליוני יהודים (שהם המרכז החילוני, שאותו, ורק אותו, היינו אמורים 'לפצח'). אין להטיל ספק בגישתו הכלל-ישראלית של הרב מלמד, אבל זה לא מה שהתקבל בציבור. ארץ ישראל נחרבת לנגד עינינו (כששני ראשי ממשלות הסכימו לחזור עד למילימטר האחרון של קווי 47'), ואנחנו דנים בשאלה ה'גורלית', מי ילך אצל מי?

ולא רק הוא מלמד. גם אני 'מלמד', ולמעלה מחמישים שנה אני מלמד תורה, ושפתי היא שפת התורה: משנה וגמרא, רש"י ורמב"ן. אבל במאבק על ארץ ישראל ננצח רק אם נתמיד, ובכנות, לדבר בשפה האזרחית, לא האמונית. כל ילד מכיר את דברי חז"ל, שהתקין יעקב עצמו "לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה". והתורניים של יש"ע, כמו הרבנים החרדים טרם השואה, רק מתפללים, וזונחים את דרך אבותינו הגדולים, שידעו משהו גם על "דורון" וגם על "מלחמה".

כולנו זוכרים, שלפני עשור יוסי שריד ויאיר צבן פרסמו הצהרה מפורשת כי יסרבו לפקודת 'טרנספר' של כפר ערבי, וישראל הדמוקרטית מחאה להם כפיים. משום שלשפתם הדמוקרטית מאמינים, ובצדק; בעוד שלנו לעולם לא יאמינו, הואיל והשפה הדמוקרטית שלנו מגומגמת, כי אנחנו לא מפסיקים להצהיר על עליונות התורה על הדמוקרטיה (מה שנכון כשלעצמו; אבל אותה תורה גם הורתה לנו שהכרעת הציבור לגבי השלטון המדיני היא עצמה מגופי תורה). האם איננו רואים, ש'עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת'? ובאין נביא, אז אולי בכל זאת, האם נסכים לפנות לרבני רמת הגולן, ולשאול איך הם הצליחו במקום שאנחנו נכשלנו בו?