בשבע 375: אולי זה מה שמגיע לנו

התגובות העלובות שלנו למתקפות הבלתי פוסקות הפכו אותנו לאוכלוסיה היחידה בארץ שאפשר לעשות לה הכול. אם לא נדע להציב קווים אדומים כמו שידע השמאל, אפשר להתחיל לארוז

בועז העצני , כ"א בטבת תש"ע

 

בתקופת מהומות "האינתיפאדה הראשונה" עלתה הצעה מטעם גורמים בימין לגרש לתקופה מוגבלת ערבים מכפרים בעיתיים במיוחד.

בשמאל לא התחבטו, לא התווכחו ולא היססו. חברי הכנסת יוסי שריד ויאיר צבן הודיעו במאמר קצר אך נחרץ ב"ידיעות אחרונות" (27.6.90): " אנחנו מדברים לאט וברור ולא רק בשמנו... שלא יהיו בינינו אי הבנות ושלא ייאמר שלא הוזהרתם מראש. אנחנו את פקודת הטרנספר איננו ממלאים, וגם הילדים שלנו וחניכינו אינם ממלאים אותה. היום שבו תינתן פקודת הטרנספר... יהיה גם היום של סירוב הפקודה... לכל מי שהתעניין מהו הקו האדום שלנו - כאן הוא עובר."

לאדמ"ור שמאלני נוסף, עמוס עוז, היה באותה תקופה מסר דומה: "זה רעיון בלתי אפשרי מפני שאנחנו לא ניתן לכם... אפילו אם נצטרך לפלג את המדינה והצבא... אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים... הימין צריך לדעת שיש מעשים שאם ינסה לעשותם, הוא יגרום להתפרקות המדינה..."

כשהיה מדובר בגירוש ערבים, הציב השמאל גבול ברור, ומיד. הדבר נעשה באופן חד, ללא ויכוחים פנימיים וללא היסוס. החברה הישראלית הפנימה שזהו הגבול.

במבצע סיני ב-1956, בעת הפריצה לרצועת עזה, תפס גדוד השריון בפיקוד פיני ויינשטיין שבויים רבים. הוא ביקש כוחות שישמרו על השבויים כדי שלוחמיו ימשיכו בהתקדמות. כתשובה קיבל בקשר פקודה: "תהרוג את השבויים". פיני לא היסס ובו במקום השיב למפקדו ברשת הקשר: "המפקד, שק לי ב...". הוא הפריש חלק מכוחותיו לשמירה על השבויים והמשיך עם היתר. לאחר המלחמה זומן ויינשטיין לבירור על סירוב הפקודה וההתחצפות נוכח פני האויב ובאוזני החיילים. בתשובתו הסביר: "יש דברים שההתייחסות אליהם חייבת להיאמר בקול רם וברור, כדי שכל חייל ישמע".

כל מי שגינה את הפגנות השלטים בצבא, ראשי מכינות ורוב רבני ההסדר, יכולים ללמוד פרק במוסר, בעמידה על עקרונות ובמנהיגות מהפלמ"חניק הקיבוצניק פיני ויינשטיין. הוא הרי יכול היה לסרב בשקט ולעשות בדיוק את מה שעשה. אך הוא בחר "להפגין", לרמוס בגלוי את הפקודה הבזויה ולירוק קבל עם ועדה בפניו של נותנה, במידה התואמת את חומרת הפקודה. לכן הגידוף המחוספס שלו מוסרי בהרבה מהענוותנות של כמה מנהיגים ורבנים אצלנו.

כלפינו חצתה המדינה מזמן את כל הקווים האדומים. יהודי יש"ע הם אזרחים סוג ב' הנתונים לרדיפה גזענית אנטישמית, ע"י חוקים החלים בגלוי רק נגד יהודים. הפנייה הנלעגת למשחק המכור בבג"ץ הולידה החלטה ידועה מראש של תיקון כספי קטן במחיר אישרור העקרון הגזעני. אותנו אפשר להקפיא ולגרש, נגדנו אפשר להסית דרך קבע, עלינו כל זב חוטם יכול 'לעשות סיבוב' לצורך קידום, למען השכחת פרשיה מביכה או סתם לשם הנאה. בה בעת הופך צה"ל מצבא הגנה לישראל לצבא הקמה לפלשתין, ומפקדיו נסחפים בהסתה נגד ישיבות ההסדר כשאף אחד מנושאי הפלאפלים לא מצייץ. 

אבל איש מהם אינו אשם. אמיל זולא שחרף את נפשו עבור דרייפוס היה יוצא מן הכלל. הכלל הוא שמי שמותקף צריך קודם כל לדאוג לעצמו, ואם הוא יושב בשקט ובולע את הרדיפות, סימן שלא כל כך רע לו. מי שיש לו "אהבה מנצחת" כלפי רודפיו, לא יגרום לצדיקים מבחוץ לסייע לו.

התגובות העלובות שלנו לאפליה והרדיפה, לגירוש, לרצח האופי, להטיית הדין ולהפקרת נפשותינו ביודעין ע"י כל מוסדות המדינה, הן המנציחות ומאפשרות את המשך הרדיפה. כאשר אצלנו לא שוללים את החוקים והפקודות הללו באותה מידה של תיעוב ודחייה נוסח השמאל שגונן על הערבים, אין לצפות לשינוי.

העובדה שאיגוד ישיבות ההסדר לא התפרק כתוצאה משיתוף הפעולה של הנהלתו נוכח הצטרפותו של צה"ל לסזון נגד יהודי יו"ש היא סימן מבשר רעות. בעוד השמאל נשאר נאמן לקודים המוסריים שלו, אצלנו לא נאמנים לא לקודים המוסריים, לא לציוויים הדתיים כמו אצל החרדים, ולא לאינטרסים קיומיים כמו אצל דרוזים ובדואים. כך הפכנו לאוכלוסייה היחידה שאפשר לעשות לה הכול.

אנחנו סמרטוטים, כמו נאנסת ששותקת, והשתיקה הזאת אומרת הכול. וזה קורה דווקא כאשר איומים נוסח השמאל בפילוג הצבא והמדינה מצידנו הם עוצמתיים בהרבה משלהם, ובתקופה שבה השלטון חלש, עלוב ופריך - כלומר בתנאים הטובים ביותר לנו.

אם השתיקה, החידלון והעייפות הללו יימשכו, אפשר להתחיל לארוז.