בשבע 375: בהידברות ולא במלחמה

כשמתגלעים חיכוכים מול צה"ל והנהגת המדינה, יש לדעת להתנהל מתוך כבוד הדדי,יש להיזהר מלהיגרר לעימותים מיותרים באצטלה של קידוש ה'.

הרב שלמה רוזנפלד , כ"א בטבת תש"ע

 

א. כולנו אוהבי ארץ ישראל, וכולנו לא רוצים שחיילי צה"ל בכלל וההסדר בפרט, יעסקו במשימות שהן נגד התורה בכלל וארץ ישראל בפרט. לענ"ד, אין לחייל להשתתף בכך באף מעגל, שלא להיות שותף לדבר עבירה, וכך קרה עם רוב חיילי הישיבות בעת הגירוש. אך איך מגיעים לכך, זאת בעיה ובה גישות שונות בפסיקה. הרב אברהם שפירא זצ''ל היה בעד סירוב ישיר, ויבדלח"א הרב מרדכי אליהו בעד אי יכולת לבצע את המשימה, הרב ליכטנשטיין והרב אבינר בעד שלא להגיע לסירוב ממש וכו'. הנושא דורש ליבון פנימי ועמוק בתוכנו, ושיקול דעת של גדולי הפוסקים שלנו.

בכל אופן, לא משתמשים ב'נשק כבד' זה בכל מקרה, ובכך הופכים אותו לנשק זול שיש בריבוי שימושו חילול ד'. לא כל חייל יכול לקחת לעצמו את הזכות להשתמש בנשק זה ולצעוק בכל מקרה שהוא מקדש שם שמיים ונלחם על א''י, כפי שקרה כאן, ובכך לסבך את עולם הישיבות כולו. אפילו את רבם הם לא שאלו. האם כבודם קודם לכל הישיבות?!

אך אין הפרשה של הר ברכה קשורה לעניין בכלל. היתה כאן הפגנה, שאסורה לדעת כולם, כולל הרב מלמד, וכן הסכמה כוללת בציבור. הקפדנו להפריד בכל הפגישות בין עניין הסירוב ובין עניין ההפגנה, ובחינם סחפו עניין זה לבעיה הכללית של הסירוב. ביקשנו מישיבת הר ברכה, כשהבירור היה בידינו, בהסכמת ראש אכ"א, שאנו נפתור את הבעיה בתוכנו, שנסגור את הפרשה ע''פ ההסכמה שהיתה גם בשבוע שעבר ע''י כל הישיבות. חבל שאז הם התמהמהו, והעסק הסתבך למקומו היום.

האם הרב קוק לא נתקל בתופעות חמורות של מי שלא הלך בדרך התורה (בלשון המעטה!) או במנהיגים ותנועות שיצאו נגדה, אך היה לו דו שיח מכבד, אף שהיה לפעמים נוקב! האם הוא חיפש להתעמת עם דורו ולקדש שם שמיים בכך?

"האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את מומיה, אבל הננו מוצאים  את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. כולך יפה רעייתי ומום אין בך" (אורות ישראל ד,ג(.

ב. כולנו חושבים שהתורה היא מנחה דרכנו והיא מעל כל הוראה אחרת. כדי לא להגיע לסתירה בין חוקי התורה ופקודות הצבא, פעל הרב גורן זצ''ל לעגן את ההלכה בפקודות מטכ''ל. מה לעשות, והעניינים המדיניים ובוודאי ענייני הפוליטיקה, לא מעוגנים בפקודות אלו, כך שיש תחומים שבהם עלולים להיות לכאורה סתירות בין ההלכה והפקודות.

חשוב שרב יביע את דעתו התורנית, לא פחות מהחופש האקדמי. אם שני הצדדים לא מעוניינים לחפש את מסלול ההתנגשות, חייבים המדינאים להימנע מלהכניס את החיילים למשימות שאינן צבאיות להגנת אומתנו וארצנו. זאת דרשנו בכל הפגישות.

אך גם הרבנים הרואים בחיילי צה"ל מקיימי מלחמת מצווה, חייבים להימנע מלגרור את החיילים לעימותים מיותרים, כביכול על מנת לקדש בהם שם שמיים, או להתהדר כנושאי הדגל של התורה לעומת חוקים אחרים. בכך מאמצים את דרכם של הנטורי קרתא, ולאלה  אין מה להתגייס לצבא !בעזרת הרבנות הצבאית ושאר דרכי ההידברות, ניתן לפתור הבעיות, כפי שנעשה עד היום.

ג. חשוב שנפריד בין צה"ל ובין המדינאים. בצה"ל, מאז הגירוש, התבשל תהליך של הפנמה שאין לערב הצבא בכך, כפי שהתבטא הרמטכ"ל לאחרונה. אדרבה, יש חשיבות להיות מאוחדים עם הצבא, על מנת להביא אותו ליתר הבנה בנושאים הקרובים לעולם התורה. בדרך של מלחמה וכוחניות מיותרים, אנו רק מגבירים שנאה בין אחים, הלוחמים כתף אל כתף לקיומנו. אנו חשים היום יותר עבודה משותפת עם הצבא בענייני היומיום, דבר המסייע גם לקשר אמיתי בשאלות הגדולות.

במישור המדיני, חשוב שנגייס את נציגינו ואחרים שבכנסת, לחקיקה (שכבר היה מי שהחל בה) שלא תאפשר להכניס את צה"ל למהלכים שאינם צבאיים. הבעיה היא שהפוליטיקאים עושים את החשבונות שלהם, ועל כך צריך להיאבק בדרכים המתאימות לכך.

חבל שבשבועיים החשובים ללחץ בנושא ההקפאה ובנושא גלעד שליט, עסקנו בשאלה מי יבוא למי, וכך הוסטה דעת הקהל והשרים מלדון בהם. כמו כן, יש מי שמושך זאת מיד לעניין הסירוב וגורם לנו נזקים, ואנו נופלים כפרי בשל למלכודת זאת.

ד.  "דרך ארץ קדמה לתורה" נאמר לכולנו, גם לרבנים: הן ביחסנו להנהגה והן ביחסנו לרבנים אחרים. ביחסנו להנהגה: הן אליהו רץ אחר אחאב בעבר, הרב קוק נותן לנבחרי  הציבור דין של מלכות (משפט כהן עמ' שלז), והרב צבי יהודה הפריד בין בן גוריון שהוא ראש ממשלה ובין האיש ודרכו, אף שנאבק נגד חלק ממעשיו (שיחות הרב צבי יהודה, גיליון 54 עמ' 15). אם כן, אין לכנות את המנהיגים או את המפקדים בצבא בתארים לא מכובדים. גם צורת ההתנהלות מולם אינה יכולה להיות מתנשאת ומתמקחת בשאלה מי יבוא למי, או מתפלפלת בתשובות לא ישירות.

ביחסנו לרבנים, בוודאי שעלינו להיזהר מלהתהדר בתארי שומרי א''י וכבודה של תורה, לעומת האחרים שהם "נחנחים" ,"מפד"לניקים", "רבנים מטעם". בואו ננהג כבוד זה בזה, ולא כל חייל, ואפילו כל רב, יפתח חזית עצמאית שתפלג אותנו. הן יש כאן שאלות עמוקות שמאז ימי בית שני לא עסקו בהן, והן עדינות מאוד בשלבי הגאולה, ולכן יש בהן גם דיונים בין הפוסקים, וכדאי שנלבן אותן בתוכנו מתוך כבוד.

ידועים דברי הנצי''ב בפתיחה ל'העמק דבר', שאנשי בית שני "שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ד', שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו עי''ז לידי שפיכות דמים ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית".

באחדותנו ובהתנהלותנו נקדש שם שמים, מתוך זקיפות קומה. כך גם יתייחסו אלינו, כשיראו את עוצמתנו באמונת דרכנו.

הרב רוזנפלד הוא ראש ישיבת ההסדר בשדמות מחולה וחבר הנהלת איגוד ישיבות ההסדר