בשבע 375: ממריאים

חגית רוטנברג , כ"א בטבת תש"ע

 

אין לכם מושג כמה  החברים שלי בכיתה קינאו בי כשסיפרתי להם. "וואו, איזה כיף לך! אולי תיקח גם אותי?" שאל יואל בעיניים מתחננות. "מה, אין לכם כרטיס מיותר לתת לי?" ניסה את מזלו גם תומר. נענעתי בראשי לשלילה: "מצטער, חברים", חייכתי, "זה טיול סגור לבני משפחה בלבד". על מה היתה כל המהומה? אתמול אמא ואבא הודיעו לנו שלכבוד בר המצווה של אחי אריאל אנחנו טסים לשבוע לדיסנילנד בארצות הברית. כן, ממש כך! שבוע שלם של כיף בלונה פארק הכי שווה באמריקה!

"שלומי, אתה  יכול לבוא רגע?" שמעתי את אמא קוראת לי מהסלון. הייתי באמצע אריזת תיק לקראת הנסיעה שלנו מחר בבוקר. "כן, אני בא", השבתי ונכנסתי לסלון. "אתה יכול לקחת את הקופסה הזו לסבא? אני רוצה שהוא ישמור על התכשיטים שלי בזמן שלא נהיה בבית. אתה יודע שבזמן האחרון היו הרבה מקרים של גניבות בשכונה שלנו". הנהנתי בראשי ולקחתי את הקופסה. סבא גר במרחק שני רחובות מאיתנו, ולכן תוך 10 דקות כבר הייתי אצלו. "שלום סבא!" נכנסתי לבית המוכר. "או, שלום עליכם", בירך אותי סבא בשמחה, "במה זכינו לביקור?". התחלתי לספר לו בהתלהבות על הנסיעה שלנו לאמריקה, ועל כל המתקנים הכיפיים בדיסנילנד שקראתי עליהם באינטרנט. סבא לקח מידיי את קופסת התכשיטים והניח אותה בזהירות על המדף העליון בארון. כשחזר ראיתי שפניו מהורהרות. "סבא, על מה אתה חושב?" שאלתי. סבא נאנח לרגע, ואמר: "אני נזכר ביום בו עליתי לישראל. אתה יודע הרי שעזבתי בית עשיר ונוח באמריקה, ועליתי לישראל כנער צעיר. כשראיתי דרך המטוס את ארץ ישראל נפרשת מתחתיי, עם כל הבתים, הכבישים והגבעות המוריקות, התרגשתי וממש ירדו לי דמעות מהעיניים", סיפר סבא בהתרגשות. "כשירדתי מהמטוס ונעמדתי על האספלט בנמל התעופה הרגשתי שאני לא יכול להתאפק, ופשוט התחלתי לקפץ במקום מרוב שמחה. אני זוכר שאמרתי לעצמי 'אני את הארץ הזו לא עוזב יותר לעולם'", סבא סיים את סיפורו בעיניים נוצצות.

חזרתי הביתה ומצאתי את כולם בהכנות קדחתניות לקראת הנסיעה: עוד 12 שעות יוצאים לנמל התעופה! בקושי הצלחתי להירדם מרוב התרגשות, ובלילה חלמתי  על רכבות הרים, מיקי מאוס, שלגייה ועוד כל מיני דברים לא קשורים. אמא העירה אותנו בשעה מוקדמת: "קדימה ילדים! המטוס לא יחכה לנו!" זירזה אותנו. כעבור שעתיים כבר היינו בדרך, דחוסים בין המזוודות והתיקים הרבים שארזנו לשבוע.

נמל התעופה המה אדם. תורים ארוכים השתרכו ליד עמדות הקבלה, ואני ראיתי המון אנשים מכל  הסוגים, כולם נרגשים כמונו לקראת  הנסיעה. סוף סוף סימנו לנו אמא ואבא שאפשר להתקדם לקראת העלייה למטוס. הרגשתי שהבטן מתחילה להתהפך לי: אף פעם לא נסעתי במטוס. ומה יהיה אם אפחד לעוף כל כך גבוה? ומה אם המטוס יפסיק לעבוד? אחי הגדול ראה שאני קצת נבוך, וטפח על שכמי בקלילות: "נו, שלומי? מה אתה דואג? נעשה חיים משוגעים באמריקה!" חייכתי אליו בהכרת תודה. יצאנו החוצה, רעם המנועים של המטוס מכה באוזנינו. פתאום הסתכלתי על הרצפה, ראיתי את האספלט האפור, זה שסבא ראה כשעלה לארץ. עצמתי עיניים ופתאום ראיתי אותו כנער צעיר עם מבטא אמריקאי כבד, עם מזוודה אחת ביד ועם דמעות בעיניים. הרגשתי שמשהו רטוב וחם ממלא גם את העיניים שלי, וכשפקחתי אותן הרגשתי שאני לא מסוגל לעלות למטוס ולנסוע לאמריקה. ביקשתי מאבא את הטלפון הסלולרי וחייגתי במהירות לסבא: "הלו? סבא? אפשר להתארח אצלך לשבוע?" שאלתי, ובלי שראיתי אותו, ידעתי שסבא מחייך.