בשבע 375: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"א בטבת תש"ע

 

איך זה שכוכב נולד מעז

לשם שינוי, הפעם קצת תרבות. מבקרי מוזיקה מתקשים לעתים להסביר מדוע הם אוהבים דיסק אחד ושונאים דיסק אחר, וזה לגמרי בסדר. לא תמיד קל להסביר במילים אהבה, שנאה או אדישות כלפי מוזיקה מסוימת. וכשאין יותר מדי מה לכתוב, יתרכז המבקר בנושאים שמסביב. פה ושם הוא יעיר משהו על איכות הטקסטים, עוצמת הבס או הדמיון בין הגיטרות לאלו של בוב דילן בתחילת דרכו. את יתר השורות הוא ימלא במיטב הקלישאות של מבקרי מוזיקה: האלבום מגובש, מפוזר, יומרני, רוחני, מסוגנן, מבטיח, מקיים, אנכרוניסטי, הפקת יתר, הפקת חסר, מה לא.   

במוסף '7 לילות' של ידיעות-אחרונות זוכה 'קרוואן', אלבומו החדש של שי גבסו, לביקורת מפרגנת למדי מאיש הרדיו ומבקר המוזיקה לירון תאני. גם תאני יודע לחפות על היעדר תוכן אמיתי בקלישאות של מבקרים, בעיקר באלו העוסקות דרך קבע ביוצאי 'כוכב נולד'. אבל את חלקה האחרון של הביקורת מקדיש תאני לוויכוח בלתי מוזיקלי בעליל עם דעותיו הפוליטיות של ה"נער גבעות לייט" כפי שהוא מכנה את גבסו.

"איש אחד בא גם הוא בגפו ומחליט לגרש חצי עמו", מצטט תאני מתוך אחד השירים, ומתריס: "לא בדיוק נכון עובדתית. לתשומת לב הקורא שי גבסו: היתה שם ממשלה שלמה פלוס קצת יותר מחצי עם בעד ההתנתקות, אבל היי", מוסיף המבקר בנימה פטרונית-משהו, "אם זאת האמת שלך אז טוב שהיא מופיעה בשיר". באמת תודה רבה.

תזכורת היסטורית קצרה, לתשומת לב הקורא לירון תאני: לא היתה שם ממשלה שלמה בעד התנתקות. אריאל שרון נדרש לפטר שני שרים כדי להשיג תמיכה של חצי ממשלה. גם בעניין הקביעה על "קצת יותר מחצי עם" הייתי שמח לקבל איזושהי הוכחה מוצקה, ובכל מקרה, גבסו צודק בעניין ההחלטה: קיבל אותה איש אחד (נדמה לי שקוראים לו וייסגלס), ואם הוא לא היה מקבל אותה – לא היה גירוש, נקודה.

אבל הנקודה האמיתית אינה מי צודק, אלא מדוע חש תאני צורך להתפלמס עם שיר פוליטי מימין, בעיקר דרך תשתית עובדתית רעועה כל כך. האם גם קשקוש טקסטואלי מהצד האחר, דוגמת "כל אחד רוצה שלום עכשיו" של שלום חנוך, היה מטריד כך את שלוותו של המבקר? שירו של גבסו לא מתיימר להיות פרק בהיסטוריה: בגוש קטיף לא גורש חצי עם, ויצחק רבין לא נרצח באמצעות סכין, כפי שנרמז שם בקטע אחר. אבל דווקא תיאור ההתנתקות כגחמה של איש אחד פגע במקום רגיש אצל תאני. אז יפה שלמוזיקאי מימין כבר מותר להביע בשירים את דעותיו הפוליטיות, אבל זה עדיין לא אומר שמבקרי המוזיקה בעיתונים מוכנים לקבל זאת כדבר מובן מאליו.

 

מצעד האפור

ועוד קצת מוזיקה. מגיעה מילה טובה למצעד העשור של גלגל"צ, שהיה מושקע ומכובד ומתאים גם למאזינים מעל גיל 12. לעומת השידור המוצלח, רוב השירים שדורגו במצעד דווקא היו משעממים טיכו, לא כולל עשרת הגדולים. הגימיק הנחמד של קטעי השירים משני מצעדי העשור הקודמים – רק הזכיר לנו שמוזיקת האייטיז והניינטיז אולי לא היתה איכותית יותר, אבל כן היתה מלודית, צבעונית ומעניינת יותר. דבר מבאס נוסף שהתגלה במצעד הנוכחי: לחברי להקת קולדפליי יש איזה קרוב משפחה בארץ שהצליח להכניס למצעד לא פחות מתשעה להיטים של ההרכב – שבעה מתוכם לא הייתי בוחר אפילו למצעדים השבועיים, אבל אולי זה רק אני.

בכל מקרה, קוראיו הקבועים של המדור כבר אמורים לדעת מהם שירי העשור שלי. הבחירה אצלי קלה – אלה שני השירים היחידים בעשור הזה שעדיין לא נמאסו עלי גם היום, אחרי עשרות האזנות. שיר העשור הלועזי שלי, ושיקפצו הציניקנים, הוא 'Hurt' של כריסטינה אגילרה, רק מקום 72 בגלגל"צ אבל נומרו-אונו כאן. מה שעושה את השיר הוא הביצוע הבלתי רגיל של אגילרה – אייקון תרבות מפוקפק אבל איזה קול. ספק אם הייתי אוהב כך את השיר בביצוע אחר.

ויש לי גם שיר עשור כחול-לבן: 'רקפות בין הסלעים' של אריאל הורוביץ. שיר פשוט וחכם שנולד בזמן הנכון ובמקום הנכון – בביקור אצל לוחמי 'עופרת יצוקה' – אבל שירים כמוהו חסרים מאוד גם בימים רגילים. אם בתקופת המלחמה היה שר הביטחון ברק מאזין לשיר הזה במקום למוזיקה קלאסית, אפילו ח"כ זחאלקה היה סולח לו.

 

ערוץ בלי פאר

מה בסך הכול אנו מחפשים במגיש טלוויזיה? שיהיה רהוט, מקצועי, חייכן, אבהי, נעים הליכות, בעל הומור, עובר מסך, הגון, לא מתנשא, לא מעצבן, מכבד את עצמו ואת הצופה, מין דניאל פאר כזה.

השבוע, בהגיעו לגיל המופלג 67, נאלץ פאר לפנות את מקומו ברשות השידור שבה עבד קרוב ליובל שנים. אחרי שהגיש חדשות, הנחה את האירוויזיון והיה 'מר כלבוטק' האמיתי – עם כל הכבוד לאיש המפחיד עם הזקן שהחליף אותו בהגשה – מסיים פאר את תפקידו בתקשורת מבלי שבאמת מיצה בה את יכולותיו. ככה זה כשהציבור מעדיף צעירים זוהרים, דעתניים ומלאים מעצמם. יהי זכרה של הטלוויזיה הישראלית ברוך.

 

יודע את מקומי

בתחתית עמוד זה, אם מדיניות העיתון לא השתנתה בשבעת הימים האחרונים, מופיעה לראשונה שנת 2010 לצד התאריך העברי. טוב, אנו לא חיים בבועה, ומלבד זאת – יש לי תחושה שאפילו קוראים דתיים היו מאבדים את חוש ההתמצאות אם היינו משתמשים בתאריך עברי בלבד. אין מה לעשות, תאריך קבורתו של האפיפיור הנשכח ההוא ששיחק ב'רוקי' וב'רמבו' עדיין משמש את כולנו, למרבה הצער והחרפה.

כשלמדתי קולנוע באוניברסיטה, נהגתי לכתוב את התאריך העברי בראש דפי הכתיבה. מבחינתי זה היה אקט סמלי של התגוננות מפני יציאה לשמד בפקולטה החילונית והשמאלנית ביותר בארץ, אקט שהחזיק מעמד כמעט שנתיים. אתם יכולים לדמיין את הרמת הגבות-פלוס-הפירסינג של כל סטודנט שצילם ממני דפי סיכומים באותה תקופה. גם את הפוסטים שכתבתי עד לא מכבר בבלוג שלי עיטרתי בתאריכים עבריים, עד שהבנתי כי אני חופר לאנשים במוח והפסקתי. מיסיונריות אינה הולמת את העם היהודי.

הצרה הגדולה של התאריך העברי היא חוסר הפרקטיות – הוא תמיד נראה ארוך ומגושם יחסית לאחיו הלועזי. לזכותם של הנוצרים ייאמר כי הם יודעים לעשות את החיים קלים. אוגוסטוס הוא שם ארוך מדי? אז מחליפים לאוגוסט. גם זה ארוך? אז נכתוב את התאריך במספרים. רוצים עוד? נקצר את השנה מארבע ספרות לשתיים בלבד. מה יותר פשוט מלכתוב תאריך כמו "1.1.10"?

ומה אנחנו עושים עם התאריך שלנו? רק מנפחים ומאריכים אותו. אם בתורה הוא הופיע במספרים, אנחנו כבר נדאג לכתוב אותו במילים. לפחות שמות החודשים שלנו קצרים, ובדרך כלל אנו גם משמיטים חמישה מילניומים בציון השנה העברית, אבל גם כך זה נראה מגושם מדי. אולי זו אות היחס בי"ת שעושה את ההבדל. מצד שני, נסו לוותר עליה ולכתוב "כ"א טבת" בלי שהמורה ללשון תרדוף אחריכם עם סרגל ממתכת.

הפתרון, כך נראה לי, הוא לקצר את כתיבת התאריך באופן המקביל למספרים בשנה האזרחית. בדיוק כפי שאנו מציינים את הימים באמצעות אותיות, כך נציין גם את החודשים. במקום לכתוב את התאריך המופיע כאן למטה, כ"א בטבת תש"ע, פשוט נכתוב בקיצור "כא.ד.תשע", או יותר בקיצור: "כא.ד.ע". זה עלול לבלבל בתחילה, אבל נתרגל. רעיון זה גם יפטור אותנו מהצורך למצוא תחליפים ראויים לשנים כמו תשמ"ד ותרצ"ח, ואף יציל את שינינו החותכות מאימת שנת תשצ"ז. אז שתהיה שנה טובה לכולם, עברית ואזרחית, ולא לשכוח השבת לברך את חודש ה' הבא עלינו לטובה.