בשבע 376: שימוש ציני במדי צה"ל

הדרגים הפוליטיים משתמשים ביוקרה והאהדה לה זוכים לוחמי צה"ל כדי לזכות בלגיטימציה ציבורית לפעולות של גירוש וחורבן



עמנואל שילה , כ"ח בטבת תש"ע

חייל שמשיג לעצמו פטור ממשימות גירוש בנימוקים של מצוקה רגשית, אומר למעשה לחבריו החיילים כי הוא מסכים למעשיהם, ורק מנוע באופן אישי מלקחת בהם חלק כי ליבו שבור.

 

1.  הח"כים אריה אלדד וציפי חוטובלי העלו לאחרונה יוזמת חקיקה שתאסור להפעיל את חיילי צה"ל בעימותים מול אזרחים ישראלים. דרישה דומה נכללה גם במסמך ראשי ישיבות ההסדר, שקראו להימנע מעירוב חיילי צה"ל "במשימות בעלות אופי אזרחי". למרות שהדברים לא נאמרו שם במפורש, מן הסתם אין הכוונה למשימות אזרחיות מהסוג של חילוץ לכודים מתחת להריסות אולמי ורסאי או הטסה ארצה של עולים מאתיופיה במטוסי חיל האוויר.

 

2.  גם מצדם של בכירי צה"ל נשמעו לא אחת התבטאויות התומכות עקרונית ברעיון הזה. בצה"ל מבינים כי משימות כמו הרס יישובים או מצור על כפר מימון חורגות מייעודו הטבעי של צבא העם ואף סותרות אותו. העימותים הללו מסיטים את הצבא מהתמקדות במשימתו העיקרית - עמידה מול אויבי המדינה והגנה על שלומה ושלום אזרחיה - ובכך פוגעים ביכולתו למלא אותה בהצלחה. זאת ועוד: פעולות השנויות במחלוקת ציבורית קשה כמו גירוש אזרחים והחרבת יישובים פוגעות בתדמיתם של צה"ל ובכיריו בעיני חלק מהציבור, מפוררות את הקונצנזוס הלאומי סביב צה"ל, מפלגות את יחידות הצבא מבפנים ומכרסמות במוטיבציה של חיילים ומתגייסים.

 

3.  מי שבאופן לא מפתיע צפוי להתנגד להצעה היא ממשלת ישראל, ובעיקר שר הביטחון. אלא שלאחרונה נשמעו קולות מתוך מחנה המתנחלים כאילו גם מצידה של ההתיישבות מוטב להתעמת מול חיילינו העדינים ולא מול משטרת ישראל הקשוחה. ניפלה נא ביד צה"ל כי רבים רחמיו וביד יס"מ אל אפולה. לא מדובר, אגב, בטענה חדשה. כבר בימים שלפני הגירוש מגוש קטיף טען באוזניי ראש ישיבת הסדר מה'מתונים' כי מוטב שתלמידיו יבצעו את הגירוש, כי הם הרי יבצעו אותו בעדינות ובאמפתיה.

 

4. כדי להבין את הטעות בתפישה הזאת, כדאי לחשוב מדוע הצד השני מתעקש כל כך לעשות שימוש לצרכי גירוש דווקא בחיילי צה"ל. הסיבה הראשונה לכך היא כמובן כוחו העצום של צה"ל, שעולה לאין ערוך על כוחה של משטרת ישראל. אבל יש סיבה נוספת, חשובה אפילו יותר. השימוש בחיילים מאפשר לרתום את האהדה העצומה לה זוכים צה"ל ולוחמיו כדי לטהר את השרץ של הגירוש והחורבן.

למרות הביקורת הקטלנית רבת השנים מצד שמאל, שאליה נוספה בשנים האחרונות גם מעט ביקורת מימין - צה"ל הוא עדיין הארגון האהוד ביותר במדינת ישראל. ההזדהות הציבורית העמוקה עם צה"ל נשענת על בסיס איתן של תמיכה מובנת מאליה בייעודו הבסיסי, על הכרת התודה העמוקה כלפי מפקדים וחיילים אשר מסכנים את עצמם למעננו, ועל גאווה לאומית בהישגיו של הצבא "הכי טוב והכי מוסרי". לכך נוספת העובדה שכמעט כולנו השתייכנו ארגונית בעבר או משתייכים עד היום לגוף הזה, מביאים לידי ביטוי במסגרתו צדדים ערכיים באישיותנו, מגשימים באמצעותו ערכים נעלים ומקיימים מצוות יקרות.

בחסות היוקרה והאהדה הזאת, יודעים הפוליטיקאים, יכולים המדים של צה"ל לטהר כמעט כל שרץ. פעולה שהיא שנויה במחלוקת ובזויה בעיני רבים הופכת למשימה לאומית קדושה כאשר היא חוסה תחת ההילה של צה"ל. כאשר ראש הממשלה ושר הביטחון מבקשים לבצע פעולה שהלגיטימיות הציבורית והמוסרית שלה מוטלת בספק, הם זקוקים לא רק לכוח חזק וממושמע, אלא גם לגוף אהוד ופופולארי שעצם ביצוע המשימה על ידו יעניק לה לגיטימציה. גיוסו של צה"ל למשימות גירוש מעביר אוטומטית עשרות אחוזים מהציבור מעמדה של התנגדות או נייטרליות לעמדה של תמיכה במעשה. את השימוש הפסול הזה במוניטין של צה"ל צריך להוציא אל מחוץ לחוק.

 

5. במסגרת הוויכוח הנטוש לגבי עתיד ההתיישבות, אסור למחנה נאמני ארץ ישראל לוותר על הנשק הציבורי וההסברתי של הדה-לגיטימציה. מי שטוען שעקירת יישובים היא טעות קשה, משול למי שטוען על טלית "חציה שלי". רק מי שטוען שהעקירה היא בלתי לגיטימית טוען "כולה שלי".

מול הכוחות הרבים מבית ומחוץ שעומדים על ההתיישבות לכלותה, לא נוכל לסמוך על כך שבשום רגע נתון לא יימצא רוב פוליטי לטובת העקירה, ההרס והחורבן. הכרה מאוחרת בצדקת התנגדותנו לאחר הגירוש, כמו שקרה לאחר הנסיגה מעזה, לא תחזיר לנו את היישובים בחזרה. יש להתעקש על עמדתנו כי גם לרוב דמוקרטי אין זכות לכפות את הגירוש על המיעוט, כפי שאי אפשר לכפות על מיעוט דמוקרטי להמיר את דתו או למסור את ילדיו לאימוץ. אפשר להתווכח האם הביטוי השגור בפי חלק מהמחנה ה'מתון' לפיו "אם עם ישראל לא ירצה - לא נהיה כאן" הוא נכון במישור האידיאולוגי והתורני. מה שבטוח, במישור הטקטי התבטאויות כאלה הן שגיאה נוראה. שום מאבק ציבורי לא יצלח אם מי שמנהלים אותו יצהירו מראש על נכונותם להשלים עם דחיית תביעתם.

 

6.  מכאן גם ההבדל הקריטי בין חייל המשתמט מהשתתפות בפעולת גירוש לבין חייל שבמוצהר אינו מוכן להשתתף בה. מי שעומד במעגל שלישי ורביעי או מתנדב לתורנות מטבח בעת שחבריו עוסקים בגירוש, הוא עדיין חייל בכוחות הגירוש. גם תומכי לחימה הם חלק מהמאמץ המלחמתי. חייל שמשיג לעצמו פטור מהמשימה בנימוקים של מצוקה רגשית אישית אולי מציל את עצמו מעבירה, אבל אינו מביא לידי ביטוי את השלילה המצפונית של הפעולה. למעשה הוא אומר לחבריו החיילים כי הוא מסכים למעשיהם, ורק מנוע באופן אישי מלקחת בהם חלק כי ליבו שבור. הפקודה היא לגיטימית, ואילו הצליח להתגבר על רגשותיו בכוח הכרתו, גם הוא היה משתתף בגירוש. הוא בגימ"לים, היד שלו שבורה. רק הבעה מפורשת של שלילת המשימה מסיבות מצפוניות יכולה לבטא את המסר החיוני כל כך של דה-לגיטימציה כלפי משימת הגירוש. וכאשר יהיה ברור שרבים מחיילי צה"ל מתנגדים למשימה, ינוטרל השימוש הציני באהדת הציבור כלפי החיילים לצורך גיוס תמיכה ציבורית במשימה הפסולה.

 

7. בהמשך לאותו עניין: צדקה עשה עימנו הרב יובל שרלו כאשר פרסם לאחרונה באופן ברור את עמדתו התורנית בנושא עקירת יישובים ומסירת שטחי א"י. הדברים נכללו במאמר שפורסם לאחרונה באתר ישיבת פ"ת, תחת הכותרת "תגובה לדברי הרב דרוקמן המעודדים סרבנות". מסתבר כי הרב שרלו הולך בדרך רבותיו, ראשי ישיבת הר עציון, וסבור כי "למדינה יש סמכות הלכתית לקבוע את גבולותיה". לדעתו, "אם הריבון במדינה, העם, קבע כי לטובת ארץ ישראל ועם ישראל יש לשנות את גבולות המדינה - חובה על המדינה לעשות זאת". הרב שרלו מתנגד במרומז לטענה שעקירת יישובים היא פגיעה בלתי לגיטימית בזכויות הפרט, ומגייס את ההלכה "מלך פורץ גדר ואין מוחין בידו" כדי להכשיר את פגיעת המדינה במגורשים.

אין זה המקום לוויכוח למדני עם עמדתו של הרב שרלו בהיבטיה התורניים. במישור המעשי נראה כי הרב שרלו, אולי מתוך רצון לקצר, מדלג על שאלות קריטיות. למשל, האם ניתן לסמוך על כך ששיקוליה של הממשלה הם אכן ענייניים, או שמא צדקו רבים שטענו כי אריאל שרון הוביל את ההתנתקות כדי לחמוק מלתת את הדין על שחיתותו? ומה קורה כאשר תפישת הממשלה לגבי טובת המדינה מבוססת על שיקולים מוסריים הומניסטיים הסותרים את היהדות - כגון הכרה ערכית בזכותו של העם הפלשתיני למדינה בארץ ישראל?

מה שבעיקר חשוב לציין הוא שתנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון, שיצאה מבית מדרשה של ישיבת 'מרכז הרב', נישאה על גבי השקפה שונה לחלוטין של מו"ר הרב צבי-יהודה קוק. הרצי"ה כתב פעמים רבות כי החלטה על מסירת שטחים היא חסרת לגיטימיות מבחינה תורנית, בהיותה סותרת את מצוות ירושת הארץ שנוהגת גם בזמן הזה. הדברים נכתבו ופורסמו גם ביחס להחלטות שהתקבלו על ידי ממשלה נבחרת מתוך שיקולים של טובת העם והמדינה לפי מיטב הבנתה. לדעה זו הצטרפו גדולי הרבנים של הציונות הדתית - הרב שפירא, הרב גורן, הרב נריה ועוד מאות רבנים שחתמו מעת לעת על גילויי דעת ברוח זו. מי שאינו מספיק למדן כדי לגבש דעה עצמאית מתוך לימודו, אין סיבה שיעדיף את דעת הרב שרלו ורבותיו על פני דעתם.

עם כל הכבוד הראוי לרב שרלו ולעמדתו התורנית, נדמה כי הפער הגדול בינו לבין רוח גוש אמונים המקורית, כמו גם הלגיטימציה המוסרית והתורנית שהוא מעניק לעקירת יישובים, מעמידים בספק את יכולתו להיות שותף יציב ואפקטיבי למאבק על עתיד ההתיישבות.