בשבע 376: אגרה ללא תמורה

מסתבר שכדי להיפטר מתשלום האגרה לא מספיק להיפטר מהטלוויזיה,מתי המדינה מגינה על פרטיות האזרח ומתי היא משאירה לו להגן על עצמו ,גם היום אין דרך משפטית בישראל להתיר נישואים קתוליים.



יאיר שפירא , כ"ח בטבת תש"ע

 

לא נעים, אך אי ידיעת החוק עלולה לעלות לא מעט כסף. אשר על כן הסכיתו ושמעו. זוג ירושלמי שהחליט להוציא את מכשיר הטלוויזיה מהבית לפני עשר שנים, התעלם מדרישות האגרה של רשות השידור. אם אין טלוויזיה, כך חשבו, אין אגרה. אלא שהחוק קובע כי מי שהיה ברשותו מקלט טלוויזיה והוציא אותו, חייב להודיע על כך בכתב לרשות השידור אם ברצונו להיפטר מהאגרה.

הזוג הירושלמי הודיע על כך לרשות השידור רק לפני שנתיים, עת החלו ברשות בהליכים משפטיים נגדם. השבוע הם חויבו לשלם למעלה מעשרת אלפים שקלים, לבד מהצמדה והוצאות משפט, על אותן שנים ללא טלוויזיה וללא הודעה.

 

 פרטיות ללא הגנה

 

שופט בית משפט השלום בתל אביב, דן מור, גזר השבוע עשרה חודשי מאסר על תנאי ו-25 אלף שקל קנס על חוקר פרטי שהורשע בקניית מידע על אזרחים ממאגרי משרדי הממשלה השונים. החוקר הורשע על פי חוק הגנת הפרטיות, למרות שהרשעה כזו עתידה לשלול ממנו את האפשרות להחזיק במשרד החקירות שבבעלותו, ולמרות שהוסכם בבית המשפט כי האיש מחזיק את משפחתו המורחבת השרויה במצוקה כלכלית קשה ועברו הפלילי נקי.

השופט ציין בגזר הדין את המשמעות החמורה של שימוש לא מורשה בנתוניהם הפרטיים של האזרחים השמורים במאגרי הממשלה. אך אין זה הסעיף היחיד המופיע בחוק הגנת הפרטיות. גם פרסום תמונה משפילה של אדם או פרסום פרטים אישיים שלא לצורך חוסים תחת אותו החוק. אלא שבמקרים כאלה - דברים שבכל יום מעל דפי העיתונים ומסכי המחשבים והטלוויזיות - אין המדינה מפעילה את השוט הפלילי שבחוק זה. במקרים אלו נאלצים האזרחים שנפגעו לבחור בהליך תביעת פיצויים מתיש, ארוך ויקר.

עבירה בוטה ומתמשכת על חוק הגנת הפרטיות אפשר למצוא במדורי הרכילות של כלי התקשורת השונים. אך דווקא שני מקרים שהתרחשו לאחרונה במקומותינו מבהירים את הצורך באכיפה פלילית, לפחות בכל מה שנוגע להפרות חמורות של החוק. האחד קשור לאופנה שפשטה לה מארגון זק"א אל שאר ארגוני ההצלה הפרטיים - דיווח עצמאי ברשת האינטרנט. במסגרת זו דווח לפני מספר שבועות על אירוע בו קטין ניסה לשים קץ לחייו. פרטים מזהים רבים על הקטין, והעובדה כי היה זה ניסיון התאבדות, פגעו קשה ביכולת המשפחה לצמצם את הנזק לשמו של ילדם.

גם דיווח מכוער ומפורט על פציעתו של אחד מחברי הכנסת לשעבר באתר אינטרנט מוביל, היה עבירה בוטה מספיק כדי שרשויות החוק ידרשו אליו.

 

נישואין ללא מוצא

 

יש צרות שלנו אין. לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים הגיע גבר עם בעיה אמיתית. האיש, שהיה בן לעדה הנוצרית הקתולית-לטינית, התחתן עם בת עדתו לפני שנים מעטות. לטענתו, לאחר שהבינו שניהם כי נישואיהם הגיעו לסוף דרכם, החליטו להיפרד. אלא שהיו אלו נישואין קתולים של ממש, שהרי על פי מנהגי עדתם אין אפשרות להתגרש. לפיכך החליטו השניים להמיר את דתם לנוצרים יוונים-אורתודוקסים, ולהתגרש בבית דינה של כנסייה זו. הגבר המיר את דתו, ואז לטענתו חזרה בה רעייתו ונותרה קתולית.

במדינת ישראל גירושין נתונים אך ורק לסמכות בתי הדין הדתיים של העדות השונות. החוק בנושא קובע מפורשות כי למרות כל המרת דת, השיפוט בענייני נישואין וגירושין ימשיך להיות בידי אותו בית משפט אשר שפט בעניינים אלו טרם ההמרה, "אלא אם כן נעשו גם בעל גם אשתו חברים לעדה דתית אחרת."

בית הדין היווני-אורתודוקסי לא קנה סמכות לדון בתיק מפני שהאישה לא המירה את דתה. בית הדין הקתולי אינו יכול לגרש בני זוג כלל, ובית המשפט האזרחי אינו עוסק בגירושין. האיש ביקש מבית המשפט שימצא לו פתח היאך יוכל להיחלץ מנישואיו. אך לשופטת נילי מימון לא נותר אלא לצטט את בית המשפט העליון, לפניו הובא מקרה דומה לפני כשלושים שנה. "בעת שנערכו הנישואין בכנסיה", קבע אז מי שהיה שופט בית המשפט העליון יצחק כהן, "הוא ידע היטב שבנישואין קתוליים אין גירושים"

 

 מלאכת בורר

 

שופט בית משפט השלום בירושלים, אברהם רובין, חייב את ישיבת הר"ן בעיר, מוסד חשוב של הזרם הליטאי, לפרוע שטר של 340 אלף שקל ליהודי אמריקאי. השופט מתח ביקורת קשה על ההתנהלות המשפטית של הנהלת המוסד ושל בא כוחה, וחייב אותם בהוצאות משפט של 37 אלף שקלים.

מפסק הדין עולה כי בראשית הדרך הגיעו הצדדים לדין תורה, מגובה בשטר בוררות, אצל דיין בית הדין האזורי בבאר שבע, הרב אליהו היישריק. הדיין סיים את הבירור, אך בטרם נתן את פסק דינו פסק בג"ץ כי בתי הדין הממלכתיים לא יוכלו לדון בדיני ממונות. אשר על כן הציע הרב ביישריק כי הוא ימסור את הכרעתו ההלכתית, והצדדים ימנו להם בורר אחר שייתן להכרעה תוקף פורמאלי של פסק בוררות.

הצדדים הסכימו להצעה, והרב היישריק מסר את הכרעתו כי הישיבה תאלץ לשלם את רוב סכום התביעה. הנהלת הישיבה השתמטה מההסכם, והאיש מיהר לבית המשפט והגיש תביעה אזרחית לקיום השטר. הדיונים התנהלו כסדרם, אלא שאז הגישה הישיבה בקשה לעיכוב הליכים, שכן הצדדים קיבלו על עצמם בורר מוסכם. לאחר חודשיים וחצי חזר התובע לבית משפט וטען כי המוסד מכשיל את הבוררות. אלא שהנהלת הישיבה טענה כי יש בידה פסק דין של בורר שפוטר אותה מתשלום השטר.

בדיון שנערך בבית המשפט התברר כי פסק הבוררות ניתן ע"י רב ליטאי חשוב, אך מבלי שזה הוסמך כבורר, ומבלי שהתקיים הליך בוררות מסודר. אשר על כן המשיכו הדיונים בבית המשפט לגופו של שטר. אלא שאז שוב ביקש המוסד לעכב הליכים, שכן מתקיים הליך בוררות חדש. בתגובה מסר בא כוחו של האיש כי לא מתקיים הליך שכזה, מאחר והצדדים לא הגיעו להסכמה על תנאי שטר הבוררות. ניסיונות טכניים נוספים למשיכת ההליכים בהם נקטה הנהלת הישיבה נגדעו בידי השופט, שדי היה לו במתיחת ההליך בכחמש שנים בחסות של שתי בוררויות שלא היו.