בשבע 376: מכתבים למערכת

קוראי העיתון , כ"ח בטבת תש"ע

 

 

להרבות מתינות / מוטי קליין, פתח תקווה

(בתגובה למכתב גלוי לראשי ישיבות ההסדר', גיליון 375)

נדהמתי מסגנון הכתיבה של הרב ישראל אריאל שליט"א ממכון המקדש נגד הרב חיים דרוקמן שליט"א וראשי ישיבות ההסדר. אין ספק שהדברים לא תורמים לקידוש השם (מבלי להתייחס לתוכן הוויכוח), ההיפך הוא הנכון, גם אם מצטטים פסוקים ופוסקים.

אמונים אנו על דברי הרב קוק: אם בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, הוא עתיד להבנות ע"י אהבת חינם. ואולי כדאי להתחיל בזה בדחיפות, ותחילה – בתוך המחנה פנימה. אפשר ומותר לחשוב אחרת, אך בירור הדברים צריך להתבצע באופן ובמסגרת אינטימית ובענווה, ולא בסגנון אישי ופוגע בעיתון.

ולטענה האפשרית, שהסגנון נועד להבליט התייחסות, ותועלתה מרובה על נזקה, לעניות דעתי – המצב הוא הפוך באופן קיצוני.

סגנון בוטה לא יוליד קרבה ואחווה וירחיק גם חלק מהתומכים ברעיון.

אני מציע להרבות באהבת חינם לכל יהודי, וההשפעה והתוצאות לא יאחרו לבוא.

 

 

כוח העמידה האמיתי/ הרב מרדכי נגארי, רב העיר מעלה אדומים 

שומעים אנו רבות על השתדלויות שעושים אצל 'הפריץ', אולי בכל אופן יועיל בטובו לאפשר לישיבת הר ברכה להישאר בהסדר.

אומר אני הקטן: אשריך הרב מלמד שנתפסת על דברי תורה, ואשרי תלמידיך הברוכים שימשיכו ללמוד תורה בלי 'הסדר' בינתיים.

בטוחני שלימוד התורה יגן ויציל בוודאי לא פחות מהשירות הקרבי בצה"ל.

אדרבא, "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" – כוח העמידה שלנו - בזכות שערי ירושלים המצוינים בהלכה, קרי לומדי התורה. בכוח התורה גם לבטל את הגזירות הקשות על יישובה של ארץ ישראל.

 

 

.קל וחומר מסובול / אדוה נוה, שערי תקוה

במאמר שפורסם  ב'ישראל  היום' השבוע תחת הכותרת: "חוק המסתננים - לא ראוי לא צודק לא יהודי", יוצא המחזאי יהושע סובול נגד  'חוק המסתננים', האמור למנוע כניסה של מסתננים לישראל. הוא מקווה כי קציני צה"ל וחייליו יתעלמו מהחוק ולא יבצעו את "העבודה המלוכלכת", כלשונו, של החזרת המסתננים אל מעבר  לגבול. זאת משום שמעל החוק מתנוסס דגל שחור. במילים אחרות, סובול קורא לסירוב פקודה.

אם איש רוח כסובול קורא לחיילים לסרב לפקודה לא מוסרית ביחס לזרים, על אחת כמה וכמה על החיילים לסרב פקודה כאשר מוטל עליהם לגרש אזרחים יהודים ולהרוס את ביתם.

 

 

גבולות הציות / שמואל עמנואל, שעלבים

הטענה שאנו חייבם להתייחס לממשלה ולהחלטותיה כיום, כמו שהיה מקובל בציבור הדתי-לאומי מאז ומתמיד, מתעלמת מהשינוי הגדול והמהותי שחל בהתייחסות של מרבית ראשי הציבור החילוני לארץ ישראל. בעבר היו חיבת הארץ ובניינה החוליה המקשרת בין הציונות הדתית לזו החילונית. כיום, חוליה זו לא רק שחדלה מלהתקיים, אלא אף הפכה לסלע המחלוקת.

בעבר גם לא היה מקום לחשש שהחלטות שגויות בתחום המדיני ביטחוני התקבלו ממניעים פסולים. היום, לצערנו, אין המצב כך. לכן, חובבי ארץ ישראל המאמינים בעליונות התורה ומצוותיה מתקשים לא פעם לציית להחלטות הממשלה.