בשבע 376: פקחים במילכוד

בעבר הם שמרו על אדמות המדינה בשביל ההתיישבות, אבל בשנים האחרונות הם מוצאים את עצמם שוב ושוב מול חבריהם ושכניהם.

חגית רוטנברג , כ"ח בטבת תש"ע

 

 הרב אליקים לבנון, אלון מורה: "העבודה הזו לא תואמת את חוקי התורה, אי אפשר להמשיך בה. זהו נוהל תקין בקיום תורה ומצוות. כשיש עבודה שסותרת את עקרונות התורה - במקרה הזה יישוב א"י - אתה צריך להחליט, או תורה או פרנסה"

הרב אבי גיסר, עפרה: "אני סבור שזה דבר שלילי ומזיק ביותר לפתח איבה פנימית כלפי עובדי מדינה לסוגיהם ביישובינו - חיילים, שוטרים, אנשי שב"כ או פקחים. הדבר הנכון הוא לומר לראש המינהל האזרחי - אל תעמיד אדם בפני דילמה בה הוא צריך לפגוע בחבריו. זה לא קביל ולא מוסרי"

 מאיר שילה, פקח שפוטר על רקע אידיאולוגי: "הפקחים היו צריכים מיד לחתוך ולהתריע. לבוא לציבור ולומר: משתמשים בנו ככלי להרס ההתיישבות ביו"ש. הציבור כבר היה דואג להם, אם מדובר בבעיה של פרנסה. אבל להם יש אחריות לומר לציבור את האמת"

 הרב דוד דודקביץ', יצהר: "הציבור הדתי חלש מאוד בהבעת עמדתו. יש איזה מנגנון של השמדה עצמית, הם משסים את עצמנו בנו. הם יודעים את איכות הכוחות של אנשינו ובשעת משבר לוקחים דווקא אותם קדימה ואיתם רומסים את הערכים שלנו"

 

 הרב יונה גודמן, פדואל: "היינו צריכים להקים יחד קרן שתציע מענק כספי לכל פקח שיפרוש, עד שימצא עבודה חדשה. כך נתעל את הכוחות למתן פתרון ממשי עבור אותם חברים שיחליטו להתפטר"

 

 חננאל דורני, ראש מועצת קדומים: " נניח שכעת הפקחים מתפטרים ועוזבים את המינהל האזרחי - הרי המינהל לא אלמן, ומי יגיע לאכוף את הבנייה במקומם? לא אנשי שלומנו. התוצאה ודאי לא תהיה טובה יותר להתיישבות"

 

לאחר הנסיגה מחבל ימית והרס היישובים שבו מאיר שילה ומשפחתו משליחות התיישבותית ביישובי החבל אל ביתם שבקדומים. בשנים הבאות, שנות הפריצה הגדולה של ההתיישבות ביש"ע, הועסק שילה בתפקיד פקח קרקעות ובנייה במינהל האזרחי. לאחריותו נמסרו אזורי השומרון ובקעת הירדן, כשתחתיו עובדים ארבעה פקחים, חלקם מתגוררים ביו"ש.

השנה היתה תשמ"ו, ימים ספורים לפני ט"ו בשבט. מאיר וצוותו, שעסקו באיתור אדמות מדינה על מנת להגדיל את השטחים הפוטנציאליים להתיישבות עבור היישובים היהודיים ההולכים ומתפתחים, עמדו לפני הכרזת שטח עצום של 3,000 דונם כאדמות מדינה, לצורך הקמת היישוב הר ברכה. ימים ספורים קודם ההכרזה מגיעים הצוותים לשטח, ומגלים לתדהמתם עצים רבים שניטעו בקרקע על ידי ערבים מקומיים, במטרה ליצור חזקה ולהשתלט על אדמות אלו. אנשי המינהל האזרחי משכו בכתפיהם בייאוש ולא התכוונו לעשות דבר. אמנם מעשה הנטיעה של הערבים היה עבירה על החוק, אולם במידה שהמטע הערבי יהיה קיים למעלה מ-96 שעות, לא ניתן יהיה להכריז על הקרקע כאדמת מדינה. על פי החוק שנהג אז, המשמעות היתה איבוד השטח עד לסיומו של הליך משפטי שעלול להימשך שנים.

 

 ידעתי שאשלם מחיר

שילה החליט שעליו לעשות מעשה. למחרת היום חזר אל השטח ועקר בעצמו את העצים הרבים שנטעו הערבים. את השתילים לא התכוון חלילה לאבד. הוא הביא אותם הישר אל המועצה האזורית שומרון, על מנת שישתמשו בהם בנטיעות ט"ו בשבט ביישובי המועצה.

"ידעתי שאשלם מחיר, והייתי מוכן לקחת סיכון. ידעתי שאני חייב לעשות משהו יוצא דופן", הוא מסביר היום את הצעד החריג שעשה. שילה אולי פעל בניגוד לכללים, אך מעשהו זה שינה את העובדות בשטח ולא איפשר לערבים לטעון לבעלות על הקרקע. מדינת ישראל זכתה ב-3,000 דונם נוספים לטובת ההתיישבות.

כשהתגלה העניין, זומן מאיר שילה באופן מיידי לתחקיר אצל מפקדיו במינהל האזרחי. הוא הסביר בחקירתו את המוטיבציה שלו למעשה, אולם התוצאה הסופית היתה פיטוריו המיידיים על ידי ראש המינהל דאז, אפרים סנה - לימים ח"כ ושר מטעם מפלגת העבודה, שאגב מעולם לא שוחח עימו קודם לכן. שילה כתב לסנה כי לא ייתכן שיפוטר בלי שיוכל להשמיע את דבריו. זמן קצר לאחר מכן הוא זומן לפגישה אישית עם סנה, בה סיפר כי במשרדו מונח תיק עב כרס עם דו"חות שכתב על פלישת ערבים לאדמות מדינה, וכי מול דיווחיו הרבים נוהג המינהל באוזלת יד ואפס מעשה. שילה גם התריע בפני סנה על שחיתויות רבות ביחסים שבין אנשי הממשל הצבאי לבין ערביי הסביבה. טענותיו אלו לא זכו לתגובה, ושילה חתם את השיחה באומרו: "אני נלחמתי בדרכי להציל את א"י, ואתה, עם כל הכבוד לגבורתך במבצע אנטבה, תצטרך לתת את הדין על הפקרת נכסים של עם ישראל בארץ ישראל".

מעשהו זה היה אולי האקט האחרון שהביא לפיטוריו בתום שלוש שנות עבודה במינהל, אך שילה חש בבירור כי "סומן" כבר קודם לכן, בשל קשריו עם ועדת השרים לענייני התיישבות. בוועדה היו אז כוחות ימין חזקים ממפלגת 'התחיה', אשר העבירו ישירות לטיפולו של ראש הממשלה את דיווחיו על הכשלים במינהל האזרחי בעניין הפקרת אדמות מדינה.

האג'נדה שהוביל שילה במסגרת תפקידו, נבעה מתוך תחושת שליחות לקידום ההתיישבות, למרות שידע כי בכך הוא מסכן את מעמדו מול נושאי תפקידים במינהל שהגיעו מצד אחר של המפה הפוליטית. "עמדנו כאן בפני עניין קיומי: האם אנו משרתים אידיאולוגיה שבאה להרוס אותנו, או שאנו הולכים עם האידיאולוגיה הצרופה שלנו - ליישב את כל חלקי א"י, להתנחל בחבלי ארץ חדשים. ידעתי שאני בתפקיד שיש בו שליחות, לא סתם פקיד. לא עסקנו בכלל בפיקוח במגזר היהודי, אלא רק בערבי. במערכת ידעו שלא נתעסק בתחום הזה של יהודים. אמרנו שלרשויות המקומיות ביש"ע יש פקחי בנייה, ושהם יעסקו בזה. עבדנו בעיקר בשימור ושימוש של אדמות מדינה חדשות - באזור ברכה ומזרחית לשילה למשל. היה ברור שקבוצת האנשים שלנו, תומכי ההתיישבות בתוך המינהל, לא עוסקים בדברים אחרים".

 

 באיחור של 20 שנה

כמי שחווה בעצמו את הדילמה שבין פרנסה לבין חיזוק ההתיישבות, ובחר לשלם מחיר אישי - אך מתבקש לשמוע את חוות דעתו של שילה ביחס למי שעומדים כיום במצב דומה. ביישובי יהודה ושומרון מתגוררים פקחים עובדי המינהל האזרחי, אשר במסגרת עבודתם ובמטרה ליישם את החלטת ההקפאה של הקבינט נדרשים בימים אלו לפעול ביתר שאת להקפאה ועצירה של כל בנייה חדשה בהתיישבות. גורמים שונים מקרב ההתיישבות מפעילים לחצים ואף מקיימים מחאות פומביות מול בתי הפקחים, בדרישה כי יחדלו מלבצע את תפקידם זה.

שילה עצמו נזכר במוטיבציה ובתחושת השליחות למען פיתוח ההתיישבות שבערה בעצמותיו, אותה הנחיל גם לאנשי צוותו במינהל. לדבריו, כיום השתנו פני הדברים במובן הזה. ראשית, הוא מביע תמיהה על ציבור המתיישבים, שנדרש רק כעת, בשלב כה מאוחר, לשאלת תפקודם של הפקחים הללו: "האנשים שנמצאים בתפקידים הללו עושים את זה שנים, אבל הציבור שלנו סלח ועבר לסדר היום. איפה היינו ב-20 השנים האחרונות? הם הגישו צווי הפסקות עבודה, הגבילו בנייה במאחזים, ואנחנו עברנו לסדר היום. עכשיו זה חוזר אלינו כבומרנג, ופתאום אנחנו לא יכולים לסבול את זה. זה שהדברים עברו ונעשו בשקט עד היום - יש לנו בעיה. הציבור שלנו נכנס לאווירה של התפתחות היישובים, יש כבר דור שלישי, אומרים ברוך השם על מה שיש לנו בשמחה וחיוך, והכול בסדר. מה שהפקחים עושים זה כאילו זניח: אז הרסו בית באיזה מאחז - זה ישפיע על ההתיישבות הגדולה והחזקה שלנו?! אבל כן, זה משפיע. בפינוי של חוות מעון פתאום ראינו שיש מדיניות שמובלת על ידי האנשים שלנו שם. אלה שחיים איתנו מובילים את המערכת הזו".

שילה סבור כי אותם עובדי מינהל היו צריכים לעמוד באומץ וביושר מול הציבור ממנו הגיעו, ולהתריע בפניו על הכיוון שאליו מושך התפקיד אותו הם מבצעים: "הם לא היו צריכים לחכות את ה-20 שנה האלו. הם היו צריכים מיד לחתוך ולהתריע. לבוא לציבור ולומר: משתמשים בנו ככלי להרס ההתיישבות ביו"ש. הציבור כבר היה דואג להם, אם מדובר בבעיה של פרנסה. אבל להם יש אחריות לומר לציבור את האמת".

אתה מצפה מאותם עובדים שיקפחו את מקור פרנסתם למען האידיאולוגיה?

"אין בעיה למצוא להם תפקיד מקביל של פקח ביישוב במסגרת המועצה המקומית. לחבר'ה האלה לא היתה בעיה למצוא עבודה אחרת. המערכת היתה מתגמלת אותם אם היו מתוודים ואומרים שהמצב הוא כזה וכזה".

אותם פקחים מתרצים את המשך עבודתם במינהל בכך שאיוש התפקיד על ידי אוהדי התיישבות מאפשר למזער נזקים.

"הדבר הזה מזכיר לי את המינוי של יונתן בשיא לראשות מנהלת סל"ע. גם הוא אמר 'אני דתי אז אני מבין את הצרכים יותר טוב'. זה לא הוכח כנכון. לו היו בצד השני אנשים שלא מתאימים לנו, שמאלנים, הם היו יוצרים אנטגוניזם כזה שרק היה מועיל לנו. אני לא מפחד מהם, אני מפחד יותר מהאנשים שלי".

 

 דמויות מוכרות ומוערכות

כאמור, הדילמה שניצבה בפני שילה, עומדת לפתחם של לא מעט מעובדי המינהל האזרחי ביו"ש אשר חיים ומתגוררים ביישובים. פעילותם בתחומי אכיפת הבנייה כוללת אמנם גם מאבק בבנייה הבלתי חוקית הערבית, אולם יש בה לא מעט פעולות הגורמות הרס ונזק להתיישבות היהודית. דוגמה בולטת לכך היא הרס המאחז יד יאיר בבנימין, שהתגלגל כתוצאה מעימות שפרץ בין בני נוער שהגיעו למקום לבין פקח תושב יו"ש.

לאחרונה, עם הטלת צווי ההקפאה, הפכה מניעת הבנייה ביישובים למרכיב דומיננטי בעבודת הפקחים, והדיון הציבורי בשאלת הלגיטימיות של המשך עבודתם החל לצוף, במיוחד לאור מחאות מאורגנות נגד הפקחים שמובילה קבוצה מתושבי גב ההר. יודגש כי אותם פקחים הם על פי רוב דמויות מוכרות ומוערכות באופן אישי על ידי סביבתם הקרובה ביישובים, וביניהם גם כאלה המשתייכים לפלח התורני יותר באוכלוסייה. פניית 'בשבע' לאותם פקחים נענתה בסירוב מוחלט להתראיין ולהסביר את עמדתם. גם דובר המינהל האזרחי סירב לאשר להם להתראיין, ולו בעילום שם. על מנת לא לפגוע אישית באותם פקחים, לא יצוינו שמותיהם בכתבה, אך יש לציין כי חלקם ממלאים תפקידים בכירים ומצויים בצמתי קבלת החלטות משמעותיים לגבי עבודת האכיפה נגד הבנייה ביישובים בימים אלו.

באין אפשרות לשמוע את עמדת הפקחים באופן ישיר, ביקשנו להעלות פסיפס של עמדות מקרב גורמים שונים בהתיישבות ביחס לדילמה האישית שבין פרנסה לפגיעה ביישוב א"י, בין גישה של 'מיזעור נזקים' לבין הקביעה כי מדובר בקו אדום אידיאולוגי ובאיסור הלכתי. לכך נלווית גם שאלת היחס הציבורי הנכון לאותם עובדים, הנאלצים בתוקף תפקידם לעסוק בהצרת צעדיה של ההתיישבות.

בקרב ההנהגה הרוחנית ביישובים קשה, כצפוי, לשמוע קול אחד בסוגיה. הרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה וראש הישיבה, קובע כי מדובר בתפקיד הדורש מאדם לעבור על איסור תורה, ובמקרה זה יש תקדימים ברורים בתולדות הפסיקה: "המקרה הזה דומה למקרים רבים במציאות בהם יש דברים שאסור לעשותם, והאדם צריך להחליט בין שמירת התפקיד שלו לבין המעשה האסור. יש למשל תשובה של הרב ולדנברג ב'ציץ אליעזר', שנשאל על ידי אדם שתפקידו לעשות קידוש בשבת לבנות שעובדות בבית חולים. הבנות שם שרות 'שלום עליכם', ובמסגרת תפקידו עליו לשמוע אותן שרות. הרב ולדנברג ענה לו: תתפטר מהעבודה, העבודה הזו לא תואמת את חוקי התורה, אי אפשר להמשיך בה. זהו נוהל תקין בקיום תורה ומצוות. כשיש עבודה שסותרת את עקרונות התורה - במקרה הזה יישוב א"י - אתה צריך להחליט או תורה או פרנסה".

יחד עם החובה על העובד לשמור על נאמנות לתורה גם במחיר הפסד מקום העבודה, מציע הרב לבנון גם לציבור ליטול אחריות על העניין: "הציבור צריך לתמוך בהם אם יתפטרו ויפסידו את עבודתם. אנשים אמיצים שינהגו כך, יש לתמוך בהם ולגבות אותם כלכלית, וכך תיפתר הבעיה". הרב לבנון היה מוותר על ההפגנות מול בתי הפקחים, ומעדיף את הענקת הגיבוי הכלכלי החיובי לאלו שיתפטרו, שיבוא מכיוון הנהגת היישובים מתוך אחריות ציבורית. "מדובר בניסיון קשה, ולכן צריך לבוא לקראתם", הוא אומר.

הרב אבי גיסר, רבה של עפרה, מכיר את הסוגיה מקרוב כמי שביישובו מתגורר אחד מפקחי המינהל. בניגוד לרב לבנון, הוא אינו מטיל כל אחריות על כתפי הפקחים, ומבקש מהציבור לגלגל את התביעות רק כלפי השלטון: "ביישובים שלנו גרים אזרחי ישראל מכל הסוגים שעוסקים במגוון סוגי העיסוקים, וזה כולל גם עובדי מדינה. כמו שיכול להיות לנו שכן שעובד במס הכנסה או בתעשייה האווירית, יש גם עובד מינהל שעוסק בענייני בנייה ופיקוח. אני סבור שזה דבר שלילי ומזיק ביותר לפתח איבה פנימית כלפי עובדי מדינה לסוגיהם - חיילים, שוטרים, אנשי שב"כ או פקחים, ביישובינו. הדבר הנכון הוא לומר לראש המינהל האזרחי - אל תעמיד אדם בפני דילמה בה הוא צריך לפגוע בחבריו. זה לא קביל ולא מוסרי באותה מידה שאנו דורשים שחיילי צה"ל לא יופעלו נגד עצמם ונגד ביתם".

כיצד היית מורה לאדם שנקלע לדילמה הזו לפעול?

"אם הכניסו אדם לדילמה אכזרית כזו מתוך אטימות, הוא באמת מסכן. אני לא אורה לו מה לעשות, הוא בדילמה, ואני מקווה שימצא את הדרך. ההוראה היחידה מבחינתי זה כלפי הממסד, שלא יעמיד אותו בדילמות מוסריות בלתי אפשריות".

הרב דודי דודקביץ', רבה של יצהר, צופה גם הוא בצער בתהליך המתחולל בשנים האחרונות, כאשר המערכת מעמתת את עובדיה מול עצמם, ערכיהם ואמונתם. לדבריו, מדובר בבעיה המקיפה חזיתות בתחומים רבים - יועצים משפטיים, עורכי דין, חיילים ועוד. הרב דודקביץ' מאוכזב מעמידתו החלשה של הציבור האמוני מול הניסיונות המוטלים לפתחו: "הציבור הדתי חלש מאוד בהבעת עמדתו. יש איזה מנגנון של השמדה עצמית, הם משסים את עצמנו בנו. הם יודעים את איכות הכוחות של אנשינו ובשעת משבר לוקחים דווקא אותם קדימה ואיתם רומסים את הערכים שלנו". למרות שעיקר הטענה מופנית כלפי ההתנכלות הממסדית, סבור הרב דודקביץ' כי חובת הבחירה מוטלת על העובד: "גם מול תועלת כזו או אחרת, אדם לא יכול לפעול נגד איסור תורה. אין עצה ואין תבונה נגד ה'. גם ה'חפץ חיים' פסק שאם יש לשון הרע במקום העבודה, יש לעזוב אותו. לעבור על לאו - אסור תמורת כל ממון. עניין הפרנסה והכלכלה לא עומד מול איסור".

מה לגבי הטענה שבמסגרת עבודתם הם ממזערים נזקים שהיו עלולים להיגרם להתיישבות אלמלא הם?

"אם יש רווחים ציבוריים, זו שאלה כבדה מאוד והיו בה הרבה דיונים, כמו גם לגבי הסכמים למיניהם. אבל הדבר מסור למורי דרך בהלכה ולא למי שעובד באותה עבודה, שיש לו הרבה נגיעות בדבר. יש לפנות לבעלי כתפיים רחבות בהלכה, שהם יכולים לשקול את כל השיקולים".

 

חיים באשליה

ומה חושבים על העניין שכניהם ליישוב של אותם עובדים - אלה אשר נמצאים עימם מחד בקשרי ידידות, ומאידך יודעים כי הפקחים משמשים כזרוע המבצעת של ההקפאה וההריסה? הרב יונה גודמן, מזכ"ל 'בני עקיבא' לשעבר וראש תחום חינוך אמוני במכללת 'אורות ישראל', מתגורר ביישוב פדואל שבשומרון. שכנו ליישוב עובד בתפקיד בכיר במינהל האזרחי ביו"ש. מדובר באדם אהוב ומוערך, בעל רקע תורני, אשר לדברי גודמן "תורם עד בלי די לקידום הבנייה ביישוב, בצד תחומים אחרים". גודמן חש כאב כשהוא מציג את עמדתו העקרונית בסוגיה. "אפתח בעיקר: 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה'. אסור לעבוד כמקפיא הבנייה, נקודה. אך בו-זמנית, צריך לראות את כל התמונה. אני לא מקנא באותם אנשים, שהתגייסו בשם האידיאלים שלנו לעבודה שנועדה למנוע הפרות בנייה ערביות, ולפתע חייבו אותם לבצע משימה הפוכה בתכלית". גם גודמן רומז כי במסגרת עבודתם הפקחים ממזערים נזקים, ועם זאת "עדיין קשה להמשיך בעבודה כשחלק מעבודתך יש בה גרימת נזק קשה ביותר - מעשית ורוחנית כאחד".

גודמן מסביר כי לשיטת אותם פקחים, הבוחרים להמשיך בעבודה הכוללת את אכיפת צווי ההקפאה, ההסתכלות היא לטווח ארוך: "הם חיים בתחושה, שלצערי היא כנראה אשליה, שהסיוט של ההקפאה יעבור תוך זמן קצר, ואז הם יוכלו להמשיך להגן על א"י מפני הבנייה הערבית. הם סבורים כי בשביל תקופה קצרה זו, לא כדאי לאפשר שיחליפום באנשים אחרים, עוינים להתיישבות, שיגרמו יותר נזק לשנים רבות. קשה להם להכריע מתי המצב הוא כבר בלתי נסבל עד שהוא שווה את הפקרת המשרה החשובה, דרכה סייעו להתיישבות עשרות שנים, ועוד מקווים לסייע בעתיד". לדברי גודמן, השיקול אצל אותם פקחים אינו רק כלכלי אלא גם ערכי, בהיותם רואים שליחות בעזרה שהם מושיטים להתיישבות גם כעת. "במקומות שזה גבולי, הם נאבקים בתוך המערכת כדי להציל. יחד עם זה", הוא מסייג "הם שותפים לביצוע ההקפאה ושותפים לביצוע הרס, וזה לא ייתכן".

כיצד לדעתך יש לנהוג בסיטואציה כזו, כשיש התנגשות בין פרנסה לערכים?

"ראשית, בעיניהם זו התנגשות של שני ערכים והערכת מצב של מה עדיף. שנית, הם לא אויבינו אלא שכנינו, אף אם הם טועים טעות קשה. אישית אני חושב שמול הקפאה כה קשה חובה להתפטר. אבל במקביל, אני קורא לכולנו להתגייס בעיקר למאבק נגד ההקפאה האכזרית, תוך שמירה על אחדות יישובינו", הוא מכוון אל יוזמי המחאות האישיות נגד אותם תושבים. "הגירוש 'הצליח' לחולל קרעים בתוכנו, שמקשים על היכולת להיאבק יחד למען כל היקר לנו. המדיניות האנטי-ציונית והאנטי-יהודית של ההקפאה הנוכחית עלולה לקרוע בתוכנו פנימה קרע נוסף, ולהשכיח מאיתנו את היריבים האמיתיים שלנו. ניתן בלי מאמץ להפוך יישוב מגובש לאוסף מחנות יריבים ששורפים אנרגיה בהפעלת לחץ נגד השכנים. המאבק האמיתי הוא על זכותנו להמשיך לבנות, ואוי לנו אם נכלה כוחות במאבקים בתוכנו".

גודמן ממליץ לתעל את הכוחות לאפיקים יעילים: "היינו צריכים להקים יחד קרן שתציע מענק כספי לכל פקח שיפרוש, עד שימצא עבודה חדשה. כך נתעל את הכוחות למתן פתרון ממשי עבור אותם חברים שיחליטו להתפטר. זאת במקביל למינוף עיקר חובתנו בעת הזו: העצמת הפעילות בעד זכותנו וחובתנו להתיישב בכל רחבי ארץ אבותינו".

 

 הפקחים אינם הכתובת

ראש מועצת קדומים, חננאל דורני, לא חש בתסיסה מיוחדת ביישובו. אמנם אחד הפקחים הוא דמות מרכזית ביישוב, אך לדברי דורני לא נשמעו הצהרות פומביות נגדו. הוא גם מתנגד להפניית החיצים אל אותם פקחים, ומעדיף לסמן את המטרה בדרגים הגבוהים יותר: "הם במצב מאוד בעייתי ובלתי אפשרי", אומר דורני על הפקחים, "לא צריך להטיל עליהם את האשמה ולא להוסיף על הקושי שלהם. אני יודע שיש הדורשים מהם להתפטר, כמו שדרשו מיאיר נווה בשעתו. אבל נניח שכעת הם מתפטרים ועוזבים את המינהל האזרחי - הרי המינהל לא אלמן, ומי יגיע לאכוף את הבנייה במקומם? לא אנשי שלומנו. התוצאה ודאי לא תהיה טובה יותר להתיישבות". דורני מתנגד כאמור להפגנות מול בתי הפקחים, שממילא חווים קושי: "הכי קל ללכת לפקחים, אבל זה לא נכון. הכתובת היא שר הביטחון וראש הממשלה, שיעצרו את ההקפאה".

אתה לא מבין את הצד של אלה שכועסים עליהם, ורואים במעשיהם נגד ההתיישבות אקט לא מוסרי?

"אני יכול להבין, רגשית זה זועק. אבל אני מנסה לחשוב בשכל: גרמתי להם להתפטר, מה קיבלתי? הפקחים הבאים לא יהיו מיו"ש, וכל מי שיחליף אותם, שלא יבוא מההתיישבות, יגרום לאכיפה הרסנית יותר", הוא רומז בזהירות.

ראש מועצת בנימין, אבי רואה, נוקט בגישה מעט פחות סלחנית, וסבור כי קודם לכל מדובר בשאלה הלכתית מובהקת שיש לגלגל לפתחם של רבנים: "זו שאלה שכל אחד מהם צריך לשאול את רבותיו. מדובר פה באיסור פגיעה בא"י, יש לכך השלכות הלכתיות". מעבר לשאלה ההלכתית, מתייחס רואה גם לדילמה האידיאולוגית, ומצביע על הסתירה שבין תרומתם של אותם פקחים במהלך השנים להתיישבות לבין הפגיעה שהם גורמים כעת: "בהרבה מובנים - ואני אומר זאת בעדינות - הם עזרו לנו לא מעט בכל מיני הצעות ורעיונות לפתרון בעיות בשטח. בכל תהליך הקמת ההתיישבות הצעירה, המכונה מאחזים, הם עשו כמיטב יכולתם כדי לעזור לנו ולא להגיע לעימות ולהרס. אין ספק שהם מאוד בעד ההתיישבות, אבל מאידך הם עושים כעת משהו שהוא מאוד מהותי מבחינתנו - להלשין על הבנייה, ויש לנו על זה קפידא גם זה נעשה בתוקף תפקידם".

היית דורש מהם להתפטר?

"לדעתי הם לא צריכים לעזוב את התפקיד, אבל מה שהם יכולים להימנע מלעשות - שיימנעו. אני מאמין שיגיעו ימים טובים יותר בהם נחזור יחד איתם לקדם ולפתח את ההתיישבות ולמנוע את ההתפשטות הערבית. אם יהיה במקומם מישהו אחר שלא קרוב למפעל ההתיישבות, יהיה פחות אכפת לו מה הערבים עושים". רואה מוסיף ומאשר ברמז כי אותם פקחים אכן ממזערים נזקים בשטח.  

 

לתקן קודם את עצמנו

מי שמוביל את התסיסה והמחאה מול אותם עובדי מינהל הם כאמור קבוצת תושבי גב ההר, אשר הקימו מטה פעולה בשם 'מהרסייך', על פי הפסוק הידוע. המטה, עליו נמנים תלמידי הרב יצחק גינצבורג, מוביל בשנים האחרונות מאבק כולל ביוצאי המגזר הדתי וההתיישבותי האוחזים בעמדות מפתח במערכות המתנכלות להתיישבות. פעילותם מכוונת כלפי בעלי תפקידים ברמות שונות, החל במשנה לפרקליט המדינה שי ניצן, דרך התובעת של מחוז ש"י שיר לאופר, המשך באישי צבא ומשטרה - בעבר יאיר נווה למשל, וכלה בפקחי המינהל האזרחי תושבי יו"ש. מדובר בעיקר בהפגנות מול בתי נושאי התפקידים, חלוקת פלאיירים ושיחות רחוב עם השכנים על מנת להסביר את פועלם השנוי במחלוקת של אותם אישים. פעולות המחאה אכן יוצרות אפקט מטריד מבחינת אותם אנשים, כפי שהעיד בשבוע שעבר בוועדת חוקה של הכנסת מתאם הפעולות בשטחים, אולם טרם גרמו למי מהם להתפטר.

פעיל במטה המאבק מסביר בשיחה עם 'בשבע' את הרציונל במיקוד המאבק דווקא בחובשי הכיפה המאיישים את המערכות: "הבנו שעיקר הכוח שיש לכל מוסדות השלטון זה מתוך שאנשים שומרי תורה ומצוות נמצאים שם. הדבר הזה גורם גם לציבור שלנו וגם לציבור הכללי לראות במעשיהם דבר לגיטימי, כי אם אדם מפדואל עובד במינהל אז מה אתם רוצים ממני - שואל החילוני. לחילופין, אם כולם היו יודעים שאת התפקידים האלה בצבא ובמשטרה ובפרקליטות אנחנו לא מבצעים - אז לא היו דברים כאלה. הציבור שלנו בא מתוך השקפה של 'להשפיע מבפנים', אבל יוצא מזה ההיפך. מרוב הקדושה שהם רואים במערכת, הם פועלים יותר חזק מהחילונים מרוב אידיאלים.

"המגמה שלנו היא להציף את העניין, כי הרבה אנשים לא מודעים בכלל לחומרת המעשים שהשכנים שלהם עושים. תדע מי זה שהורס לך את הבית, מי עוצר אותך, מי תובע אותך. צריך לזכור שהם לא עומדים מן הצד, הם מקבלים החלטות. המערכת יונקת וחיה מזה שאנשים כאלה נמצאים בה, ולכן מחפשים דווקא כאלה. זה לא במקרה. הם כנראה עושים את העבודה טוב".

אתה לא חושב שיש תועלת בכך שדווקא הם יכולים למזער נזקים במסגרת תפקידם?

"ראשית, גם אם זה נכון עובדתית, זה עדיין לא מתיר לאדם ללכת ולהיות שליח לדבר עבירה. מעבר לכך, יש כאן שאלה מהותית: המלחמה שלנו היא לא על עוד מחסן בקרני שומרון שיעלימו ממנו עין, או שבזכותם יצילו עוד שני בתים. יש כאן מערכת שלמה שנלחמת בנו, ובזכותם היא עובדת. הם מתגייסים אליה. אם מישהו משלנו יתגייס ליס"מ בטענה שאם היה במקומו שמאלני הוא היה מפוצץ אתנו במכות, בעוד שהוא ימזער נזקים וירביץ רק ברגליים ולא בפנים - יעלה על הדעת שמישהו יגיד לו כל הכבוד?! אני לא אומר שהניסיון הזה הוא קל, לא הייתי רוצה להיות במקומם. אבל אם הפרנסה שלו היא להרוס לי את הבית, אין לו היתר מוסרי ולא הלכתי לכך. למה מצפים מיס"מניק לסרב פקודה וממנו לא?".

הפעיל גם מטיל ספק בסיוע שמגישים אותם עובדי מינהל להתיישבות, ומספר כדוגמא על התעמרות של אחד הבכירים במינהל במשפחה שביתה נהרס במאחז 'מעוז אסתר' ורכבה הוחרם על ידו. הוא שב ומדגיש כי מקומם של מתנחלים או חובשי כיפות במערכת כלל אינו מבוטל, הן מבחינה מספרית והן מבחינת דרגות התפקידים, וכי הדברים בהחלט מכוונים. "אם אפילו רק חצי מהדתיים יעזבו את המערכת, זה יגרום לשבר גדול. אנחנו צריכים לתקן קודם את עצמנו ואחר כך את ביבי, כי אם השכן שלך הורס לך את הבית, אז מה יש לטעון נגד ראש הממשלה?".