בשבע 376: האינתיפאדה השקטה

זה יכול לקרות גם לבנות אולפנה מוצלחות מהבתים הטובים ביותר: מפגש אקראי עם בן מיעוטים במקום העבודה, ההתנדבות או בקניון, שמתפתח לקשר רציני המוביל לנישואין, נעמה ומוריה עברו בדיוק את אותו המסלול.

רבקי גולדפינגר , כ"ח בטבת תש"ע

 

נעמה: "בתחילת הקשר הוא היה עדין וסבלן והתייחס אליי כאילו הייתי מלכה. הוא פינק אותי במתנות ובמחמאות בלי סוף, אבל עם הזמן הוא הפך לטיפוס אחר לגמרי. הוא ראה בי רכוש פרטי שלו. כשהוא הבין שאני שלו, הוא התחיל להפעיל כלפיי אלימות שרק הלכה והחמירה"

מוריה: "אצלי זה היה פשוט אפילו יותר מאשר אצל נעמה כי ההורים שלי, מטבעם, נותנים לי חופש פעולה וסומכים עליי לגמרי. הייתי אומרת להם שאני הולכת לחברה והייתי נפגשת עם יוסוף. הם לא שאלו כלום ולא ביררו איפה הייתי ומה עשיתי ואני, ללא ידיעתם, נכנסתי כמעט במודע למסלול התרסקות"

ענת גופשטיין, ארגון 'חמלה': "הבנות שלנו צריכות הכנה לחיים. המציאות מאוד מורכבת ואני פונה לצוות המחנכים להרים את הכפפה ולעשות חושבים. צריך להעניק לבנות כלים להתמודדויות מהסוג הזה. חשוב לשוחח איתן בפתיחות על הגבולות שלהן. צריך להכין אותן ולדבר איתן על מי הן ועל הכוחות הגדולים הטמונים בהן"

 

אי שם באחת משכונות ירושלים ממוקמת לה דירת מסתור, מוקפת בחומה גבוהה ובמצלמות אבטחה המתעדות את המתרחש סביבה בכל רגע נתון. עוברים ושבים רבים חולפים על פניה מדי יום ואינם מעלים על דעתם שעבור עשרים נערות דתיות הגרות שם זהו בית חם המעניק להן את הסיכוי להתגבר על טעויות העבר, לאחות את הקרעים ולפתוח בחיים חדשים.

שתי בנות, נעמה ומוריה (שמות בדויים), מקבלות את פניי במבוכה. זו הפעם הראשונה שהן חושפות את סיפור חייהן ברבים וניכר בהן שזו אינה מלאכה קלה עבורן. אנחנו מתיישבות והן זזות על הכיסא שוב ושוב בחוסר מנוחה. הן מצחקקות וכמעט לאורך כל הראיון הן לא מישירות מבט.

 הערבי "הטוב"

נעמה ומוריה הן כמעט בנות עשרים, אך סיפורן מתחיל עוד בהיותן תלמידות מן המניין באולפנה מובילה ומוכרת באחד מיישובי השומרון. "למדתי באולפנה ביישוב והייתי תלמידה רגילה, ממש כמו כולן", פותחת נעמה בסיפורה, "לומדת כמו שצריך, צוחקת וחברה של כולם. הייתי תלמידה רצינית כזאת ואפילו מסגרתית וממושמעת", היא מציינת.

במשך היום נעמה למדה באולפנה ובשעות אחר הצהריים היתה משתתפת בפעילויות השונות בסניף 'בני עקיבא' המקומי. "הייתי 'חניכה שרופה'", אומרת נעמה בגאווה.

בימי החופש הגדול שלאחר כיתה י"א החלה לעבוד כמלצרית באולם אירועים ידוע בירושלים. "החלטתי לצאת לעבוד כדי לחסוך כסף להוצאת רישיון נהיגה. המליצו לי לעבוד כמלצרית וזה התאים לי בגלל השעות הגמישות. לא הלכתי לעבודה לבד, יצאנו יחד כמה חברות טובות. מדובר באולם אירועים שהרבה דתיים מתחתנים בו, אז הרגשנו שם די בנוח והיינו גם מרוצות מהשכר".

נעמה משתתקת לרגע, אוזרת כוח וממשיכה בשקט: "באותו אולם שימש בתפקיד רב מלצרים בחור ערבי בן 28. בשל אופי העבודה היינו כל הזמן בקשר איתו. הוא היה נחמד והתייחס אליי בכבוד. הוא כרכר סביבי ונתן לי הרגשה טובה. לא היתה לו חזות ערבית וכולם קראו לו יוסי, למרות שהשם האמיתי שלו היה יוסוף. בהתחלה הקפדתי לשמור מרחק ממנו ודיברתי איתו אך ורק על דברים שקשורים לעבודה, אבל ככל שהזמן עבר הרגשתי יותר ויותר פתוחה איתו. הוא הפך לחלק מרכזי בהווי שלנו בעבודה והיינו צוחקים ביחד על כל מיני דברים. הוא היה ידיד של כולם והתעלמתי מכך שאני לאט לאט מתחברת אליו נפשית. הוא התחיל להתקשר אליי לפלאפון והיינו משוחחים שעות בלי שאף אחד ידע על כך. הוא חיזר אחריי בלי סוף. הוא אמר לי שאני נפלאה וקנה לי אין סוף מתנות, וזה היה מאוד מיוחד ושונה עבורי".

כבת אולפנה היית צריכה לעבור מחסום גדול מאוד כדי להרשות לעצמך להתקרב לבחור ערבי, לא הרגשת שאת חוצה קו אדום מבחינתך?

"זה לא קרה בבת אחת אלא בתהליך מתמשך של חודשים ארוכים, וזה  טשטש את הדרמטיות שבקשר מהסוג הזה. כל אותה תקופה הייתי משכנעת את עצמי שזה לא כזה נורא כמו שזה נראה. חזרתי ואמרתי לעצמי 'יש ערבים רעים אבל שלי הוא שונה, הוא אחר. יוסי הוא לא כזה'", היא  מנסה להסביר.

ככל שחלף הזמן, הקשר בין נעמה ויוסוף הלך והתהדק והם החלו לבלות ימים ארוכים במשותף. "זו היתה תקופת הבגרויות של השמינית וממילא היו לי המון ימים פנויים, אז היינו נפגשים ומבלים יחד שעות על גבי שעות".

ואף אחד לא ידע על הקשר הזה?

"זה היה סוד כמוס של שנינו. יוסוף הסתיר מהמשפחה שלו ואני הסתרתי מההורים שלי ואפילו מהחברות שלי באולפנה. ידעתי שמדובר במשהו אסור ושלילי אבל לא היו לי כוחות להפסיק אותו. יום אחד ההורים שלי הזמינו אותי לשיחה דחופה. הם ישבו מודאגים על הספה בסלון ושאלו אותי האם יש בסיס לשמועות שהגיעו לאוזניהם שיש לי קשר עם בחור ערבי. אני, שכבר חייתי עמוק בתוך השקר, הכחשתי בכל תוקף את 'השמועות המגוחכות' האלה. הסברתי להורים שלי שבסך הכל מדובר בקשרי עבודה ובשום פנים ואופן לא בקשר מסוג אחר".

וההורים שלך השתכנעו?

"לצערי, כן. הם האמינו לי מיד ולא שמו לב לכל הסימנים והאיתותים מסביב, כמו כל המתנות שהייתי מביאה הביתה. הוא קנה לי תכשיטים, בשמים, בגדים ומה לא. לרוע מזלי, להורים שלי הספיקה רק שיחת בירור קצרה אחת. הם נרגעו מההכחשה העלובה שלי ואני המשכתי לחיות עם השקר הזה".  

 המתנות הופכות לסטירות

נעמה יצאה לשנת שירות בעיר צפונית קטנה, הרחק ממשפחתה וממכריה. "חייתי בדירת שירות וחזרתי הביתה רק פעם בחודש. לחברות מהדירה לא סיפרתי, כמובן, שמדובר בבחור ערבי. הוא ידע עברית מצוין ובכל פעם שהגיע לדירה הוא הניח כיפה על הראש ונראה אחד משלנו. זה היה כל כך פשוט לעבוד על כולם. קצת שקרים ואף אחד לא שם לב לשום דבר יוצא דופן".

עם הזמן הקשר בין השניים הפך לרציני ויוסוף החל נוהג בה ברכושניות. הוא התנהג אליה באגרסיביות ולא איפשר לה לצאת מדירת השירות מבלי לקבל פירוט מדויק לאן היא מתכוונת ללכת. המתנות חדלו מלהופיע. הוא הפך עצבני ואלים. "בתחילת הקשר הוא היה עדין וסבלן והתייחס אליי כאילו הייתי מלכה. הוא פינק אותי במתנות ובמחמאות בלי סוף, אבל עם הזמן הוא הפך לטיפוס אחר לגמרי. הוא ראה בי רכוש פרטי שלו. כשהוא הבין שאני שלו, הוא התחיל להפעיל כלפיי אלימות שרק הלכה והחמירה".

סבלת מאלימות?

"זה התחיל בסטירות כשאמרתי משהו על אמא שלו, והלך והתגבר גם בעוצמה וגם בתדירות. אוי ואבוי היה לי אם הייתי אומרת מילה שלא במקום. התחלתי לחשוש ממנו".

ידעת שמדובר מבחינתך בקשר שלילי מכל זווית אפשרית, אז למה בכל זאת נשארת איתו?

 "הייתי במצוקה קשה, כבולה, כמעט כמו אישה מוכה", היא אומרת בקול רועד, "בתוך תוכי ידעתי כל הזמן שזה לא בסדר ואני לא צריכה לקבל את המכות ואת האלימות באופן טבעי ושכל הקשר הזה הוא לא ראוי, אבל הייתי חלשה מאוד וחייתי במעין חיים כפולים. מצד אחד ביומיום כלפי חוץ הייתי בוגרת אולפנה 'כשרה', מתפקדת כמו שצריך בבית ובהתנדבות. אבל מצד שני, הייתי מסתובבת עם בחור ערבי ומשקרת להורים שלי. הגעתי לשפל כזה שאני מתביישת אפילו לחשוב על זה".

לא התעוררו בליבך מחשבות לקחת את עצמך בידיים ולשים לזה סוף?

"שכחתי מי אני בכלל. הרגשתי אבודה. הייתי כל כך מבולבלת ובלי עמוד שידרה. כשהעזתי בכל זאת להעלות את האפשרות לניתוק הקשר איתו, הוא רתח מכעס והתחיל לאיים עליי. לא ראיתי שום מוצא מכל התסבוכת הנוראה הזאת. יוסוף התייחס אליי כאל דבר מובן מאליו. הייתי בכיס שלו. באחד הימים הוא אפילו הודיע לי בחגיגיות שאנחנו עומדים להתחתן".

הוא ציפה שלקראת החתונה תתאסלמי?

"הוא לא היה מוסלמי אדוק ולכן כנראה זה לא כל כך שינה לו. כששאלתי אותו מה יהיה עם הילדים שייוולדו לנו ובאיזו דת נחנך אותם, הוא ענה בביטול שכשהם יגדלו נחשוב על זה. הוא ראה בנישואים שלנו עובדה מוגמרת ורק חיכה ששנת השירות שלי תסתיים. אני בתוכי ידעתי שעם הבן אדם הזה אני לא מתחתנת ויהי מה, אבל לא ידעתי מה אני צריכה לעשות לשם כך".

 מבט עצוב של אבא

באחד הערבים, כשתחושת חוסר האונים גברה, פנתה נעמה לחברתה מדירת השירות ולאחר שזו התחייבה לא לגלות בשום אופן את סודה, שיתפה אותה נעמה בכוונותיה להינשא ליוסוף, איתו היא יוצאת מזה כשנתיים.

החברה ההמומה התלבטה קשות כיצד עליה לנהוג. האם עליה לשמור אמונים לנעמה, הסומכת על מילתה, ולא לגלות על כך לאיש או שמא היא נדרשת להפר את הבטחתה ולשתף אחרים בסוד העניין. לאחר ייסורי נפש והתלבטויות פנתה חברתה של נעמה לבנצי גופשטיין, חבר מועצת קריית ארבע, ולאשתו ענת, ממנהלי הבית החם 'חמלה', הפועלים בסיוע לבנות יהודיות להיחלץ מקשרים עם בני מיעוטים.

ענת נכנסה תיכף ומיד לתמונה. "לקחתי מהחברה הדואגת את כל הפרטים שהיו ידועים לה על נעמה ועל הבחור הערבי איתו היא מסתובבת", משחזרת ענת, "התייעצתי עם אנשי המקצוע שאיתם אנחנו עובדים ופניתי, בשלב ראשון, ברגישות גדולה להוריה של נעמה כדי ליידע אותם במה שקורה לבתם".

איך הם הגיבו?

"כמו שכל הורה היה מגיב לידיעה כזו. עולמם חרב עליהם. זה נפל עליהם כרעם ביום בהיר. הם לא ידעו מכלום. האמא לא הפסיקה לבכות והאבא נכנס לרכב שלו, נסע לדירת השירות ופשוט לקח אותה בסערה גדולה הביתה".

"אני לא אשכח את היום ההוא", נזכרת נעמה. "ישבתי בדירה, טרודה במחשבות, ופתאום ראיתי את אבא ניצב ומביט בי במין מבט עצוב כזה. זה היה מבט חודר, כזה שלא נתקלתי בו מעולם. הבנתי, בלי מילים, שהוא כבר יודע הכל. הרגשתי איך הלב שלו נשבר", היא משתתקת.

"פעלתי כמו רובוט. הייתי במבוכה גדולה. אבא שלי לא אמר לי כלום. רק ביקש ממני שאארוז את כל החפצים שלי, והודיע לי שאני מסיימת בזה הרגע את שנת השירות וחוזרת הביתה. אחרי שנתיים של שקרים איומים, סוף סוף הכל היה ידוע".

חזרתה של נעמה הביתה היתה רק צעד קטן בתהליך ארוך ומורכב של שיקום חייה. נעמה מיאנה להשלים עם פרידתה מיוסוף, ולה ולבני משפחתה ציפתה עוד דרך ארוכה.

"בבית בכיתי וצעקתי שאף אחד לא יצליח להפריד בינינו, וההורים עמדו מולי חסרי אונים. הם לא ידעו מה לעשות איתי והתקשרו לענת גופשטיין מ'חמלה' להתייעצות דחופה. ענת חיברה אותנו מיידית לרבנית רחל מהבית החם, והיא הזמינה אותי לשיחת היכרות".

המפגש הראשוני עם הרבנית רחל היה טעון ומורכב עבור נעמה. לראשונה נאלצה לעמוד מול תוצאות מעשיה. "לאחר שנתיים של שקרים ובריחה מעצמי לא היה לי קל להתמודד עם הדברים", היא מודה. הפלאפון נלקח ממנה כדי שלא תיצור קשר נוסף עם יוסוף, והובהרה לה חומרת המצב. נעמה, מתוך החלטה פנימית עמוקה, עברה לגור בדירת המסתור, ובליווי צמוד של אנשי מקצוע החלה בשיקום הריסות חייה.

 ניסיון נוסף עם החברה

גם מוריה היתה אחת מאותן חברות שהלכו לעבוד באולם האירועים יחד עם נעמה באותו חופש גדול של סיום כיתה י"א. היא עבדה כמלצרית למספר חודשים בלבד. במהלך עבודתה נחשפה מוריה לקשר הנרקם בין יוסוף, רב המלצרים, לבין חברתה נעמה, אך היתה משוכנעת שאין כל  חשש שהדבר יוביל לקשר אישי בין השניים מעבר לקשרי עבודה קורקטיים, ולכן לא ייחסה לכך מחשבה.

"יום אחד במהלך שנת השירות קיבלתי טלפון מיוסוף, שהכרתי כיוסי. הוא ביקש לפגוש אותי בדחיפות. בהתחלה סירבתי בעדינות, אבל הוא טען שזה בעניין רציני אז הסכמתי להיפגש איתו במרכז העיר למספר דקות". במבט לאחור מגדירה מוריה את אותה פגישה תמימה מבחינתה, כטעות גורלית. "הוא סיפר לי שהוא יצא עם נעמה שנתיים ושהם כמעט התחתנו. הוא, כמובן, חסך ממני את התיאורים המביכים על השקרים והאלימות שלו כלפיה, אלא רק תיאר בפניי מצב אידיאלי של אהבה טהורה ומושלמת, ואני הקשבתי לו באמפטיה. מאותה פגישה הוא החל להתקשר אליי לפלאפון אפילו כמה פעמים ביום. הוא רכש את האמון שלי בתחכום ובסבלנות עד שלאחר כחודש הרגשתי שאני נקשרת אליו".   

יוסוף נקט בדיוק באותו קו פעולה בו נהג עם נעמה. הוא הרעיף על מוריה מתנות ומחמאות ללא סוף עד שקנה את ליבה, ואז החל בגילויי אלימות והשפלה.

"אצלי זה היה פשוט אפילו יותר מאשר אצל נעמה כי ההורים שלי, מטבעם, נותנים לי חופש פעולה וסומכים עליי לגמרי. הייתי אומרת להם שאני הולכת לחברה והייתי נפגשת עם יוסוף. הם לא שאלו כלום ולא ביררו איפה הייתי ומה עשיתי ואני, ללא ידיעתם, נכנסתי כמעט במודע למסלול התרסקות".

מוריה יצאה עם יוסוף שלושה חודשים, עד שלמזלה חברתה נעמה דיווחה על הקשר המתרקם לענת. ענת החליטה קודם כל ליידע את הוריה של מוריה, שלא ידעו דבר. "זה תפקיד כל כך קשה, אבל זו החובה הראשונית שלנו. ההורים חייבים להיות בתמונה. הם חלק בלתי נפרד מהשיקום", היא מסבירה.

"ההורים של מוריה הם אנשים טובים שנתנו בבת שלהם אמון מוחלט. כשהם שמעו את הבשורה, הם לא היו מוכנים לקבל את זה. האמא היתה מזועזעת. לקח להם זמן לעכל את זה. אצל משפחות רבות אני מזהה תהליך דומה לתהליך של אנשים שחוו אובדן ושכול. יש הכחשה, יש כעס, יש צער עמוק וישנה השלמה. זה לגמרי לא קל לראות את הבת במצב כזה. אבל צריך לזכור שניתן לשקם ולהציל את הבנות הללו, ולרבנית רחל ולעוד אנשים טובים יש חלק נכבד בזה".

הרבנית רחל, העוסקת שנים ארוכות בסיוע לנערות במצוקה, מתגוררת בדירת המסתור יחד עם הבנות ותומכת ודואגת לכל מחסורן יום ולילה. "הרבנית היא כמו אמא", אומרת נעמה בחיוך. "היא מחבקת, דואגת לכל הצרכים הנפשיים והבסיסיים שלנו, ואולי הכי חשוב - היא נמצאת כאן בשבילנו 24 שעות ביממה".

גם בנות חזקות נופלות

"חשוב לשים לב", מדגישה גופשטיין, "שלא מדובר כאן בבנות מבתים בעלי רקע סוציו-אקונומי נמוך. נעמה ומוריה, כמו בנות נוספות שמגיעות לבית החם, באות ממשפחות דתיות נורמטיביות לגמרי. משפחות מצוינות. אותן נערות מוגדרות כבנות טובים והן בוגרות מוסדות חינוך מהמעולים שיש לנו. המסקנה המתבקשת היא, לצערי, שאין חסינות כמעט לאף אחת. על ההורים ועל הבנות מוטלת החובה להיזהר".

האם את מזהה איזה קו אופי משותף לכל אותן בנות? אולי מדובר בבנות עם מצוקה רגשית כלשהי או אולי בבנות חלשות אופי?

"אני לא רואה איזה מכנה משותף לכולן. כל אחת והסיפור שלה. יש נערות שהן חלשות אופי ונגררות אבל בהחלט לא כולן כאלו. גם בנות חזקות נופלות.

"את האינתיפאדה של הפיגועים והאוטובוסים המתפוצצים כולנו מכירים, אבל לסוג כזה של אינתיפאדה שקטה לא כולם מודעים והיא יכולה לפגוע בכולן, גם בבנות מהבתים הכי טובים".

כמעט בכל מקום עבודה ישנם עובדים לא יהודים. את ממליצה להסתגר ולא לאפשר לבנות לצאת לעבוד?

"זה לא הפתרון. הרי הבנות יפגשו בערבים כמעט בכל מקום בימי חייהן. בתחנה המרכזית, בקניון, באולמות אירועים, בסופרמרקטים ועוד. יש לנו מקרה של בת שהתנדבה במד"א והכירה פרמדיק ערבי. יש בת ששירתה בשירות לאומי בבית חולים והכירה אח ערבי. ישנה מסעדת מהדרין בירושלים מוכרת מאוד, והעובדים שם הם גם ערבים והיו שני מקרים של נערות שהסתבכו שם. זה יכול להתרחש בכל מקום ולצערי אולי כמעט לכל אחת".

אז מה לדעתך כן אפשרי לעשות?

"הבנות שלנו צריכות הכנה לחיים. המציאות מאוד מורכבת ואני פונה לצוות המחנכים להרים את הכפפה ולעשות חושבים. אי אפשר להתעלם ממה שקורה בשטח. צריך להעניק לבנות כלים להתמודדויות מהסוג הזה. חשוב לשוחח איתן בפתיחות על הגבולות שלהן. צריך להכין אותן ולדבר איתן על מי הן ועל הכוחות הגדולים הטמונים בהן".

"אבל אם בכל זאת התסבוכת נוצרה והילדה במצוקה נוראה עם קשר כזה", מוסיף בנצי ופונה להורים, "אל תרימו ידיים. אל תתביישו. יש דרך להתמודד ולצאת מזה. תפנו לבית החם של 'חמלה' בראשות אלי ניימן ובליוויו של הרב יהודה קרויזר, יו"ר העמותה, ובעזרת הרבה אהבה וכל הכלים הטיפוליים והמקצועיים שיש לנו, נעשה ככל האפשר להציל את הילדה. רק תרימו טלפון ותשתפו אותנו בכל הפרטים שאתם יודעים. המוטו שלנו הוא להקדים רפואה למכה ולטפל בנערה עוד לפני שהיא מתחתנת, מתאסלמת ונכנסת לכפר".

 מדוע החלטתן להיחשף ולספר את סיפורכן האישי, עם כל הקושי הכרוך בכך?

נעמה משיבה בכנות: "אני הגעתי לדרך ללא מוצא. הייתי מיואשת ומבולבלת וחשבתי שאין לי יותר מה לעשות ואלו יהיו חיי מעתה והלאה. רק בזכות ההורים שלי שלא ויתרו לי והאנשים הטובים ב'חמלה' הצלחתי לחזור ולהיות מי שהייתי. אני רוצה להראות לבנות שנמצאות עכשיו בתוך מציאות כזו שלמרות הכל, יש תקווה. אל תתפתו לכל המילים היפות, המחמאות והמתנות שמעניקים לכן. זה לא נכון וזה לא אמיתי. אתן יהודיות. אתן בנות של מלך ואת זה אני כנראה פספסתי".  

 

rivkig.besheva@gmail.com

חמלה-

 מדרשת הבית החם העוסקת שנים בהצלת בנות יהודיות

לפניות ולתרומות:1-800-2000-87