בשבע 376: בדרך אל הקרע

ברק דוחף את רבני הציונות הדתית לבחור בין ציונות ליהדות. לא בטוח שהתשובה שיקבל תשרת את מטרותיו

מאיר גל , כ"ח בטבת תש"ע

 

 

החילונים והתקשורת שלהם קוראים את המפה לא נכון, ולמעשה כורתים את הענף שהם יושבים עליו. צריך להבין שבמדינה שבה מיליון חרדים, מיליון ערבים ומיליון דתיים, אין הרבה שותפים עבורם לנהל פה את העסק.

הציבור הדתי, בניגוד לציבור החרדי והערבי, לוקח חלק פעיל בניהול המדינה, ורואה את עצמו שותף לרוב המטרות שהציבור החילוני שואף אליהן. לחילונים אין הרבה שותפים אידיאולוגיים כאלה מסביבם.

המשבר בין ברק לבין ראשי ישיבת ההסדר חושף למעשה את שורש הקונפליקט המובנה שקיים בציונות הדתית. ברוב טיפשותו ויהירותו, ברק ממש דוחף את רבני הציונות הדתית למלכודת שאסור לו להכניס אותם אליה. כי השאלה העומדת ברקע אינה הלגיטימיות של סירוב פקודה, אלא מהי הסמכות העליונה: שר הביטחון? ראש הממשלה? מדינת ישראל? רק שהפעם עומדים מנגד הרב, ההלכה, התורה.

למעשה, מה שמבקש מאיתנו ברק הוא מה שביקש מאיתנו אנטיוכוס. לא פחות. שנשתחווה לפסל. שנודה שיש סמכות גבוהה יותר מבורא עולם. איך יודה רב, איך יודה יהודי שמאמין בתורת ה' ובמשה עבדו, שההלכה והרב באים אחרי אהוד?

אם לפשט את הדברים, מה שברק בעצם אומר לרב מלמד זה "תודה שאני הסמכות העליונה, ואני אתן לך כסף ורשות להילחם תחת הנהגתי."

מבחינה מסוימת ברק מאלץ את הרבנים ואת הציבור אותו הם מייצגים לבחור: דת או מדינה. האם נכון עבורו ועבורנו להכריח את הציבור הדתי לנקוט עמדה? האם הוא בטוח שהתשובה שיקבל תשרת את מטרותיו הוא?

אנו איננו מפחדים. אלפי שנים אילצו אותנו להמליך עלינו מלכים, לקבל עלינו עול שלטונות, להגיד שיש הקב"ה - אבל. על האבל הזה לחמנו ונהרגנו. בגלל האבל הזה חלמנו להקים מדינה. מדינה אחת שבה יהודי יוכל להיות יהודי, לחיות כמו יהודי, להרגיש כמו יהודי, ולאהוב את זה. המקום היחיד בעולם שבו זה יהיה בסדר. זהו החלום המשותף שחלמו מקימי הציונות - החילונית והדתית. זו שותפות הגורל שכרתו ביניהם. והנה פתאום באה הציונות אל הדתיות ואומרת לה שזה לא מספיק. שצריך עוד. שיש אבל.

במדינה שבה מיליון דתיים ומיליון חרדים, עם קצב ריבוי טבעי שהוא במובהק לרעת החילונים, ברק מבצע בהתנדבות תכנית התנתקות מהשותפים היחידים של החילונים לניהול המדינה בעשרות השנים הקרובות. הוא מחזק את המכנה המשותף בין הדתיים והחרדיים. הוא מחזיר את המאמינים למדורת השבט. הוא מזכיר להם את הפער והקונפליקט אותם ניסו להשקיט כל השנים. את אותו אזור שבו הציונות מתנגשת חזיתית עם היהדות, המקום ששם הדתיות מפסיקה לעשות עסקים עם הציונות.

מדהים שתוך מאה שנה קם מותג צעיר וחדש שגורם לחילונים לוותר מרצון על מה שהגדיר אותם והביא אותם למה שהם היום. כי בתכנית ההתנתקות של ברק לא רק הדתיים מתנתקים מהציונות, אלא גם הציונים מתנתקים מהיהדות. הדתיים-לאומיים, שהיו אמורים להיות הגשר "השפוי" בין החילונים לחרדים, מתרחקים מהחילונים ומשאירים אותם לבד עם הציונות שלהם בידיים. כי ציונות כזאת - שלנו היא לא.

יכול להיות שממילא הדתיים היו עושים זאת תוך כמה עשורים, ואולי לא. מכל מקום, ברק לא ממש משאיר להם ברירה.