בשבע 376: צעד קטן

אסתי רמתי , כ"ח בטבת תש"ע

 

"אז עכשיו זה בלט?" נאנחה אמא, והביטה בי במבט חצי מיואש. "שיראל, אי אפשר ככה".

"אבל אמא, זה חוג מקסים! את צריכה לראות איך תפארת ואודיה רוקדות, ממש מהמם. וזה גם לא כל-כך יקר, ואני נורא נורא רוצה להירשם! בבקשה! זה גם טוב לכושר ומפתח את החוש המוסיקלי ו..."

"די!" הפסיקה אותי אמא. "תשמעי, שיראל: מהתחלת השנה היית בחוג בישול, אורגן וקומיקס, וגם בסדנא לכתיבה יוצרת. ומה עם חוג האמנות שהתחלת רק לפני שבועיים? גם אותו את מתכוונת לזנוח? לא חבל?"

טוב, אני יודעת שזה נשמע הרבה. אבל מה אני אשמה? בכל חוג התאכזבתי מחדש. בחוג הבישול מרחנו שוקולד על ביסקוויטים ופיזרנו סוכריות צבעוניות, כמו בגן. ואני חשבתי שנבשל ממש. גם בחוג האורגן למדנו רק שני צלילים, ומה שניגנו בכלל לא היה נשמע כמו השירים שאחותי מנגנת. בחוג הקומיקס למדנו  על מבנה הקומיקס ובסדנא לכתיבה יוצרת (איזה שם מפוצץ, חשבתי שנעשה מי יודע מה) כתבנו סיפור קטן ומשעמם. כל החלומות שלי להיות סופרת ונגנית וציירת קומיקס התנפצו אחרי מפגש אחד.

דווקא כשנרשמתי לחוג האמנות הייתי בטוחה שהפעם זה ימצא חן בעיני. המורה היא אמנית אמיתית שיש לה תערוכות בכל העולם ותיארתי לעצמי שהיא תעביר חוג ברמה גבוהה ממש. אבל במשך שני שיעורים שלמים למדנו בסה"כ לרקום שני סוגי תפרים! לא יאומן. מזל שראיתי את אודיה ותפארת מתאמנות על הריקוד שלהן בהפסקה והבנתי שבלט זה החוג בשבילי.

אבל אמא לא הסכימה איתי. "מצטערת, שיראל", היא אמרה. "אני לא אכריח אותך ללמוד אמנות, אבל תשכחי מהבלט. זה כבר מוגזם לגמרי".

אוף! כל-כך רציתי לרקוד! אבל לא היה לי מה לעשות. בכל אופן, לגבי האמנות, התלבטתי אם להישאר או לא והחלטתי לתת לחוג עוד צ'אנס אחד. אם בסוף השיעור הבא אני ארגיש שאני באמת לומדת משהו רציני, אני אשאר.

נו, טוב. למדנו עוד סוג של תפר. חשבתי שאני אשתגע! שיעור שלם חזרנו עליו שוב ושוב, ולי כבר נמאס. אז בסוף השיעור ניגשתי למורה ואמרתי לה שכנראה שלא אבוא יותר. "למה? חבל!" היא אמרה, "את דווקא מאוד מוכשרת".

ניסיתי להסביר לה שזה לא מה שחיפשתי, שרציתי חוג שאני אצא ממנו עם עבודות אמנותיות, ולא רק אלמד לרקום תפרים. המורה חייכה, אבל לא ענתה. "בואי", היא אמרה פתאום, והכניסה אותי לתוך הסטודיו שלה, שהיה מאחורי כיתת הלימוד. "עכשיו אני רוצה שתראי את זה", והיא הסירה סדין גדול מהקיר. מאחוריו היתה תמונת פסיפס ענקית ויפהפייה של בריאת העולם. "את זה עומדים להראות בתערוכה בשוויץ", היא אמרה. "מוצא חן בעיניך?" הנהנתי, ממש לא היו לי מילים מול התמונה המהממת הזאת.

"ועכשיו אני רוצה להראות לך עוד משהו", היא אמרה והובילה אותי לצדו האחר של הסטודיו. על הרצפה היה לוח, ועליו דבוקות מספר אבנים צבעוניות. לא מרשים במיוחד.

"גם תמונת הבריאה נראתה פעם ככה", היא אמרה בשקט. "התחלתי אותה עם אבן אחת קטנה, ואז הוספתי עוד אחת, ועוד אחת... ככה זה בחיים, שיראל. אבן ועוד אבן, תפר ועוד תפר... שיעור ועוד שיעור. צריך סבלנות! צריך התמדה. ואם תלמדי את זה – לא יהיה חלום אחד, שלא תוכלי להגשים".