בשבע 376: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , כ"ח בטבת תש"ע

 

בעקבות השמאל האבוד

ידיעות-אחרונות הפתיע השבוע כשפצח בסדרת כתבות ימניות תחת הכותרת "ארץ השמאלנים". קראתם נכון: במקום ההתרשמויות האנתרופולוגיות המוכרות של תואמי חיים יבין מסיוריהם במאחזי המתנחלים, יצא הפעם יועז הנדל – בוגר התנחלות ומהבודדים שעברו בהצלחה מתקשורת המגזר אל עיתון גדול – אל מחוזות השמאל הקיצוני. בכתבותיו מתיימר הנדל לבדוק מה נותר מאותו שמאל והאם יש לו תקומה, אולם בפועל אנו מקבלים בעיקר תמונת ראי של כתבות מגמתיות מן הצד ההפוך. כצפוי, התוצאה מבדרת ומשעשעת, אלא אם אתם שייכים לאותו מחנה הנוהג להשתמש במילת הקסם "כיבוש" חמש פעמים באותו משפט.

הצלחתו של הנדל בחיקוי כמעט מדויק של כתבות משמאל מעידה, במידה רבה, על עוצמת הז'אנר ועל יכולתה של תקשורת לשטוף את מוחו של הציבור. הדעת נותנת כי סדרה כזו יכולה להיכתב כמעט על כל מגזר בכל מקום. קח תיאור סובייקטיבי של הכתב, הוסף מגוון של דעות מבולבלות ולא עקביות מצד המרואיינים, צרף חולשות אנושיות, קמצוץ נוקשות ותמונות בזוויות לא מחמיאות, ותקבל כתבה לעגנית על כל ציבור שאינך חפץ ביקרו. מצד שני, מי אנו שנתלונן על הצגת השמאל הקיצוני במערומיו - פעם אחת מגיע גם לנו ליהנות.

 

ערכי ה'אומה' וה'ארץ'

לא מכבר נעצר קרוב משפחה צעיר של הרב המנוח מאיר כהנא בחשד להצתת מסגד. במערכת תוכנית הסאטירה החדשה 'מצב האומה' (ערוץ 2) מיהרו לכתוב בדיחות בנושא והתקשו לוותר עליהן גם משהתברר – כפי שהעיר המנחה ליאור שליין – כי הנער חף מפשע. כך, למשל, אמר חבר הפאנל שי אביבי: "חבל שעצרו אותו, כי הוא נשבע ללכת בדרכו של 'הדוד'. הוא תכנן לנסוע לניו יורק ולהירצח שם". זהו גורלם של מתנחלים בטלוויזיה: נער יכול להיעצר על לא עוול בכפו ולהשתחרר מהכלא ללא תנאים רק כדי לשמוע את כוכבי המסך חפצים במותו. אחר כך יטענו שם כי זוהי סאטירה המשקפת את המציאות.

בניגוד למערכון דבילי מתוכנית הומור אחרת, הבדיחה של אביבי לא זכתה להדים תקשורתיים, לדיונים ברשות השנייה או לנאום בוטה של כצל'ה. יש לכך לא מעט סיבות, לפחות אחת מהן קשורה לאופייה של התוכנית, שהיא מעין הכלאה של תוכניות קודמות בכיכובו של ליאור שליין. את שליין אנו כבר מכירים: האיש ימכור את נשמתו ואת מרב מיכאלי לשטן תמורת בדיחה סבירה. בתוכנית שבה הוא הרוח החיה, אפשר לדעת בוודאות כי אין כאן השתלטות עוינת של הומור חד-צדדי על ערוצי הטלוויזיה של כולנו. כל דבר מצחיק ייכנס, וכמעט שום דבר אינו קדוש.

"האמת היא שאני גר ליד כיכר רבין, ואני עברתי וראיתי שם קוביית קרח ענקית", אמר שליין על הקוסם ששהה בתוך גוש הקרח בכיכר, "וחשבתי שאם ישימו כוס ויסקי עוד יותר גדולה – זאת תהיה יופי של אנדרטה לרבין". זהו ההבדל העיקרי בין 'מצב האומה' לבין 'ארץ נהדרת' המתחרה. בתוכנית אחת מנסים להצחיק בכל מחיר, גם אם לעתים מפספסים או יורים במטרה הלא נכונה, ובאחרת מעדיפים לירוק על ציבור רחב דרך תעמולה פוליטית לא מתוחכמת, בערוץ השייך לכלל הציבור.

 

קרסול שבור וחצי אוזן

שעת בוקר מוקדמת, זפזופ רדיופוני באוטו, ופתאום נפלתי על התוכנית הגל"צית של ניב רסקין, שבאותו זמן ראיין את ח"כ איתן כבל. אף שהראיון כבר היה לקראת סופו, הספקתי לשמוע שח"כ כבל שבר את קרסולו, שזה לא ישבור אותו, ושזה לא ישבור אותו פעם שנייה. בשלב מסוים החל רסקין לסיים את הראיון המרתק, וכך זה נשמע: "אני רוצה להודות לך, חבר הכנסת איתן כבל. בריאות קודם כל, זה הכי חשוב, גם לחייל החסון".

חייל חסון? אוזניי הזדקפו מאליהן. שבוע שלם הצלחתי לשרוד בלי תוכניות הבוקר של התחנה הצבאית, וכבר במילים הראשונות אני נופל על ראיון לקקני ודביק? שוב מתחנפים שם לח"כ מהעבודה? שוב מזכירים את שירות המילואים המתוקשר של איתן כבל? מתי כבר יסגרו את התחנה הפוליטית הזו? מתי נקבל תחנה שבה פוליטיקאי מימין מקבל יחס אוהד לפחות כמו משמאל?

ובעוד אני מנסה לשטח בחזרה את הוורידים בראשי, שמעתי את המגיש ממשיך ואומר: "ומזל מועלם, תודה". ובאותו רגע חלחלה ההבנה למוחי: רסקין לא החמיא "לחייל החסון" איתן כבל, אלא בסך הכול אמר תודה "גם לך, איילה חסון", שכן העיתונאיות חסון ומועלם היו גם הן מעבר לקו הטלפון. אירוע-לא-אירוע זה חידד אצלי ארבע תובנות חשובות: אין להצטרף לראיון לרדיופוני לאחר שכבר החל; ניב רסקין חייב לדבר יותר לאט; תחנה שבה משוחחים יחד רסקין, חסון, מועלם וכבל היא בכל זאת תחנה פוליטית שמאלנית; ואני זקוק למכשיר שמיעה.

 

יודע את מקומי

בשעה שבה מונח גיליון זה בידי הקוראים, אפשר שכבר הותר לפרסום אחד הסודות השמורים ברחבי הגלקסיה: האם זהו בן או בת. אבל בזמן כתיבת המדור עדיין עמלים ארבעתנו – רעייתי עם פרי בטנה ואני עם עוגת בטני – על הסתרת מינו של העובר המפותח, כאילו היה תלוי בכך גורלו של כל המפעל הציוני. גם חקירות משפחתיות צולבות בעינויים לא הוציאו מאתנו את התוצאה המגדרית החד משמעית של שלוש בדיקות הריון. שיחכו קצת – מה קרה? גם מדור זה ישמור על חשאיות מיותרת אך מבדרת, ואני אף עומד לפזר פה ושם מספר רמזים מבלבלים למען ההטעיה והתהייה. (למשל, מה דעתכם על השם אריאל? זה מזכיר יותר את שרון או את בת הים הקטנה?)

אני מניח כי בעיני רבים נראה כל העניין ילדותי-משהו. ממילא יש לנו כבר צאצא מכל מין, ומה זה כבר משנה מי הבא בתור. אז זהו, שזה משנה. לא רק שהחשאיות מעניקה לנו יתר תשומת לב מהמשפחה, כולל עסק שלם של הימורים לא חוקיים המגלגל מיליונים – נכון לעכשיו, הניחושים על מין העובר נחלקים כמעט שווה בשווה –  אלא גם מאפשרת לנו, בבוא העת, לבשר על הלידה בטון דרמתי יותר. שכן, הבה נודה על האמת, מה זה שווה אם כולם כבר יודעים? מה עם הרוח הספורטיבית? האם יש טעם בכיבוש שער כאשר טופס המשחק כבר מלא וחתום? (רגע, אני הולך לבדוק בארון אם שמרנו את בגדי התינוקות הוורודים של היורשת. תכף אשוב).

מישהו צריך לערוך פעם מחקר מקיף על נושא הסתרת מין העובר. לי אין מושג מדוע הדבר מקובל יותר דווקא בחברה הדתית – האם זהו עניין של צניעות, חשש מעין הרע, מסורת מבית סבא או צורך פסיכולוגי לגוון את שגרת החיים השמרנית והמשעממת. ואולי אנו עדיין חיים בחברה שבה תינוק מתקבל בעין אחרת מאשר תינוקת? עובדה שבציבור החילוני חושפים את מין העובר בערך יממה וחצי אחרי ההפריה. האם החשאיות שלנו נובעת, בין היתר, מגישה פרימיטיבית ושוביניסטית המבדילה בין המינים? (ובהזדמנות זו, מישהו אולי מכיר מוהל טוב?)

לפחות במקרה שלי, לא הייתי הולך רחוק כל כך. מהיכרותי השטחית עם עצמי, נדמה לי כי השושואיזם בנושא פעוט זה נובע בעיקר מצורך בשליטה. אני הוא זה שצריך לווסת ולהעביר את המידע בזמן ובמקום שאבחר – לא רק את מין העובר, אלא גם את עצם הלידה. באמת אין צורך לחקור שוב ושוב. כרגע מה שחשוב הוא שיש לנו עובר חי ובועט (אני מנבא לו קריירה של כדורגלן) וככל שאפשר לראות – גם יפה תואר (אולי בעצם דוגמנית). על כל היתר נודיע בבוא העת.