בשבע 377: פוליגמיה בחסות החוק

בעקבות מקרה גואל רצון, דרושה חקיקה שתאסור פוליגמיה לא רק במסגרת נישואין לאחר שלוש שנים, עוד סיבוב פרידה מפנחס ולרשטיין.

עמנואל שילה , ו' בשבט תש"ע

 

על פי הפרסומים בתקשורת, הממלכה של גואל רצון היתה על הכוונת של הרשויות זמן רב, אך עילה לעצור אותו נמצאה רק לאחר שכמה מנשותיו החליטו להתלונן נגדו. גם כעת לא ברור אם אכן ניתן יהיה להוכיח נגדו האשמות של אונס, התעללות או החזקה בתנאי עבדות. אחרי כל הרעש התקשורתי, ולאחר שמשפחתו פוזרה וחלק מילדיו נמסרו לאומנה, הוא עוד עשוי לצאת זכאי.

הטיפול בתופעה הבעייתית של רצון ונשותיו הרבות היה יכול להיות הרבה יותר פשוט אלמלא העיוות הקיים בחוקי הפוליגמיה בישראל. במצב החוקי הנוכחי, אדם נשוי הנושא אישה נוספת או אישה נשואה הנישאת לאיש נוסף, דינם מאסר חמש שנים. לעומת זאת, אין בחוק שום סנקציה על ריבוי בני זוג ללא נישואין, במעמד של 'ידועים בציבור'. וכך, אדם נשוי שנשא אישה נוספת באופן רשמי ייחשב כעבריין. לעומת זאת, אם אדם נשוי יחיה עם אישה נוספת ללא מיסוד של יחסי נישואין - שום סנקציה חוקית לא תוטל עליו, ואף יינתן תוקף חוקי למחויבות הכלכלית בינו לבין אותה 'ידועה בציבור'.

את האבסורד הזה הגיע הזמן לבטל, ולקבוע בחוק שקשר פוליגמי של ריבוי בני זוג אסור בכל מסגרת, בין בנישואין ובין בחיים משותפים ללא נישואין. במצב חוקי כזה ניתן היה לעצור את רצון מזמן, והרשעתו היתה מובטחת. עצם העובדה שהוא חי בפוליגמיה עם נשים רבות במקביל היתה עילה חוקית מספקת.

תועלת משמעותית מחקיקה כזאת יכולה לצמוח גם בחזית המאבק מול הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים בנגב ומול התעצמותה הדמוגרפית המאיימת של אוכלוסייה זו. כידוע, רבים מבין הבדואים מחזיקים בנשים רבות, כאשר בדרך כלל רק אחת מהן נרשמת כאשתו הרשמית של אבי המשפחה. גם שאר הנשים הן נשותיו לכל עניין, אך כלפי רשויות המדינה הן מוצגות כנשים חד-הוריות שאינן נשואות. כך אפשר גם להיות נשואה על פי דתך, גם ליהנות מהטבות סוציאליות השמורות לאימהות חד-הוריות, וגם לעקוף את האיסור החוקי על פוליגמיה.

כדי לספק את כמות הנשים הרבה הנדרשת להם נוהגים הבדואים להבריח אליהם נשים מעזה ומחברון, מירדן וממצרים. בחלק מהמקרים מדובר למעשה בסחר בנשים, אשר נמסרות לשליטת גברים לא מוכרים להן בלי לשאול יותר מדי לדעתן. ברור גם שהחיים במסגרת פוליגמית שכזאת פוגעים במעמד האישה, אך משום מה בנושא זה קולם של ארגוני הנשים בישראל אינו נשמע. לילדים הרבים שנולדים להם בונים הבדואים בנייה בלתי חוקית בהיקפים עצומים, ומדינת ישראל נותרת חסרת אונים.

הבנייה הבלתי חוקית הנרחבת של הבדואים יוצרת מצב של אנרכיה מוחלטת בנגב, ושמה ללעג את היומרה של רשויות המדינה לאכוף את חוקי הבנייה במקומות אחרים - למשל במאחזים. כדי להפוך את הדרום הפרוע לחלק ממדינת ישראל לפני שהכיבוש הבדואי ישתלט על כל חלקה פנויה, כדאי לטפל גם באחד משורשי הבעיה המרכזיים - חיי הפוליגמיה של הבדואים.

 

בציר ולרשטיין

כאשר איש ציבור מסור ורב מעללים פורש מכהונתו לאחר עשרות שנים, מתבקש להיפרד ממנו בכבוד הראוי. במעמד חגיגי שכזה נהוג לזכור ולהזכיר בעיקר את שבחיו הרבים והצלחותיו, ולהשאיר בצד את כישלונותיו ואת הביקורת כלפי התנהלותו. מה הטעם לדבר על חסרונותיו של אדם טוב כשהוא ממילא הולך? ביקורת בונה זה לא - הוא הרי לא יהיה כאן כדי לתקן.

כך נהגנו אנו לפני שלוש שנים כאשר פנחס ולרשטיין, ראש המועצה המיתולוגי של מטה בנימין ומוותיקי מנהיגי ההתיישבות, הודיע שלא ירוץ לקדנציה נוספת. בכתבה בת ארבעה עמודים, אולי הכי מפרגנת שולרשטיין קיבל מימיו, סיפרנו את סיפור חייו ומפעלו והקשבנו לדעותיו ותובנותיו. בין השאר ציינו את פשטות הליכותיו, את פציעתו במלחמת ששת הימים, את אמון המצביעים שניתן לו פעם אחר פעם, את הצל"שים הרבים על ניהול תקין שקיבלה המועצה בראשותו, את איתנותה הכלכלית של מועצת בנימין וכו' וכו'.

העניין הוא שפנחס קצת עבד עלינו ולא באמת פרש. אולי קרא את הכתבה המפרגנת והשתכנע שאם הוא כל כך מוצלח, אסור לו להשאיר את הנהגת ההתיישבות בלעדיו. או שמא החליט לחסוך לאשתו את הצורך להתפטר מעבודתה כדי להעניק לו את הטיפול הפסיכיאטרי לו יזדקק לאחר שיתנתק מהעשייה הציבורית - על פי דבריה שציטט באוזנינו באותה כתבה. כך או כך, זמן קצר לאחר שפרש מראשות המועצה, ולרשטיין חזר בתור המנכ"ל החדש והדומיננטי של מועצת יש"ע. עם פרישתו כעת יש לומר שמינויו למנכ"ל היה טעות, מכיוון שעמד בסתירה לשני מהלכים מרכזיים בהתגבשותה של 'מועצת יש"ע המתחדשת'.

העניין הראשון הוא ההתחדשות. מוסדות 'יש"ע המתחדשת' התארגנו בעקבות מחלוקת ציבורית שנוצרה סביב ההנהגה הוותיקה לאחר כשלון המאבק להצלת גוש קטיף. במסגרת המאמץ לחידוש התמיכה והאמון הציבורי, הוחלט על הקמת מוסדות שיתנו משקל רב יותר לדעת הציבור הרחב, על חשבון הדומיננטיות של ההנהגה הוותיקה וראשי המועצות. בחירתו של דני דיין כיו"ר שאינו שייך לגווארדיה הוותיקה היתה מרכיב חשוב במהלך. מבחינה זאת, מינויו של אדם דומיננטי כמו ולרשטיין לתפקיד המנכ"ל יצר תחושה שכל מהלך ההתחדשות היה למראית עין בלבד. נראה היה שמבחינת ההנהגה הוותיקה, שהמשיכה להחזיק בשליטה על המקורות התקציביים של המועצה, מוצה המהלך של קבלת המנדט המחודש, וכעת היא יכולה לחזור וליטול את ההגה לידיה.

העניין השני הוא נושא ההסברה, שבדיוני מליאת 'יש"ע המתחדשת' הוחלט לשים אותו בראש המשימות הבוערות. בהתאם לכך, התבקש למנות מנכ"ל שהוא מומחה בתחומי דוברות, הסברה ויחסי ציבור. לולרשטיין יש מוניטין על פועלו המסור והמוצלח בתחום הבנייה והפיתוח, אך קשה להיזכר בהישגים בולטים שלו בתחום ההסברה. המינוי שלו יצר את הרושם שההנהגה הוותיקה מתבצרת בעמדתה כי מה שיקבע את עתיד ההתיישבות זה עוד בית ועוד קרוואן, כאילו לא ראינו בגוש קטיף אלפי בניינים קורסים תוך שבוע.

בתפקידו כמנכ"ל, ולרשטיין שגה בעצם העובדה שהרבה להתראיין. את מלאכת הייצוג התקשורתי היה עליו להשאיר לדיין, שהופעותיו התקשורתיות מוצלחות הרבה יותר.

בכמה מקרים היו התבטאויותיו אומללות ומזיקות במיוחד. בתגובה לנאום בר-אילן של נתניהו, במקום מחאה חריפה על אימוץ היעד של הקמת מדינה פלשתינית בידי ראש ממשלת הימין, ולרשטיין העדיף לומר לתקשורת שדברי נתניהו אינם כה חמורים. במערכת הבחירות האחרונה, במקום לשמור על נייטרליות, ולרשטיין בחר לתמוך פומבית במפלגת 'הבית היהודי', ובכך לעורר את חמתם המוצדקת של אנשי 'האיחוד הלאומי', שמפלגתם זכתה ליותר תמיכה בקלפיות יהודה ושומרון. גם מאבקו האובססיבי בקצה הימני ביותר של המחנה אינו הדבר הנכון בעת הזאת.

כמובן, כישלונות כאלה ואחרים של ולרשטיין לא ישכיחו את זכויותיו הרבות, גם אם מגזימים אלה שמבקשים לתת את כל הקרדיט לעומדים בראש ומתעלמים מהעובדה שההתיישבות ביש"ע היא מפעלם של אלפי ורבבות בני אדם.

ומה הלאה? כאשר מבינים שהמאבק על היישובים אינו ניתן להפרדה מהמערכה על דמותן של התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט, התרבות, החינוך ועוד מערכות רבות במדינה, נפתח בפנינו עולם שלם של עשייה שאי אפשר אמנם להציב בו קרוואנים אך צריך לדעת להתנחל גם בו. היטיב להבין זאת היו"ר המייסד של מועצת יש"ע, ישראל הראל, שידע לומר כבר בתחילת הדרך כי התנחלות בארץ צריכה לבוא גם עם תקשורת ועם יצירה. שנים רבות לאחר פרישתו, הראל עושה היום חיל עם מפעל חלוצי בתחום המחקר המדיני האקטואלי - עוד שדה בעל חשיבות עליונה שבמשך שנים רבות הופקר לשליטת השמאל.

בימים הקשים העוברים כעת על ההתיישבות - ומתי בעצם לא עוברים עליה ימים קשים - יש לקוות שגם פנחס ימצא את הדרך להמשיך ולבטא את כישוריו גם מחוץ למועצת יש"ע.