בשבע 377: דיפלומטיה אחרת

הוויכוח שהחל בימי ראשית הציונות בשאלת ההתנהלות המדינית הראויה לישראל, צריך להוביל להבנה שאיננו עם ככל העמים גם בתחום הזה.

אודי ליאון , ו' בשבט תש"ע

 

רק החלו ההמהומים מכיוון טורקיה, וכבר נזדעקו ישראלים גלותיים לקמפיין של התרפסות בפני ה"פריץ" הטורקי. במקום שהטורקים יתנצלו בפנינו על עלילת הדם הנוראה שטפלו עלינו (מה שלא עולה על דעתם), אנחנו הוכרחנו להתנצל על התנהגותנו.

נכון, המעשה עצמו היה כנראה מטופש וילדותי, אבל כדאי לרדת לשורשי הרעיון שעומד מאחוריו: חשיבות שמירת הכבוד שלנו והגאווה הלאומית הנרמסת. כאן מבטאים שוב התקשורת והשמאל עמדות גלותיות של רפיסות.

אלא שבעומק הסוגיה הזו עומדת מחלוקת שימיה כימי הציונות בראשיתה. כשרצה הרצל לתת ביטוי לתחושת גאוותו הלאומית – כתב מחזה ובו יהודי (מתבולל) מזמין לדו-קרב גוי שביזה את יהדותו. מיד הזדעק והתייצב כנגדו 'אחד העם', וביקר את הרצל ומושגי הכבוד שלו, קרי - הנכונות לשפוך דם רק לשם הגנה על הכבוד. הוא טען שתפישה כגון זו הינה זרה לחלוטין לערכי היהדות.

ביסוד הדברים עומדת מחלוקת לגבי עצם הדרך להגדיר מהי התנהלות לאומית ראויה, שבגלותנו לא זכינו לה: הרצל אומר שצריך להעתיקה מאומות העולם, בזמנו למשל: הדו-קרב, ואחד העם טוען שאנו חייבים לברוא בעצמנו את הראוי לנו מבחינה לאומית.

בעקבות הרצל באו ז'בוטינסקי וטרומפלדור – שגם הם ניסו לקומם מחדש את לאומיותנו על פי הדגם של עמים גאים אחרים. לפיכך, בימי מלה"ע ה-1 הם הכריזו "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", וטענו בלהט שעם זוכה בארצו רק אם הוא שופך את דמו עליה. מתוך כך קראו להתגייסות לגדודים העבריים, על אף שההתגייסות כלל לא היתה חיונית מבחינה צבאית.

מולם התייצב יהודי "זקן" – א.ד. גורדון, המנהיג הרוחני של תנועת החלוצים. אמנם גם הוא בהחלט רצה ליצור "יהודי חדש", אך עם זאת שלל את המרד בחוסר האונים הגלותי. הוא ראה בגישתם חיקוי עלוב של ערכי הגוי הלאומי הגאה והאלים. על פי גורדון, אנחנו היהודים שהבאנו לעולם את בשורת ה"אדם בצלם א-לוהים" , צריכים לעלות עכשיו קומה ולבשר לעולם על יצירתו של "עם  בצלם א-לוהים". טענתו היתה שהיהדות הצליחה במהלך הדורות להשריש בעולם כולו דרך מוסרית גבוהה של היחיד.

לפיכך כיום הכל יודעים שאסור לגזול, לגנוב, לשקר, להתנשא, לרצוח, לפגוע, להשפיל, לנקום. אלא שלעומת ההתפתחות המוסרית האישית, האומות נותרו נחותות וברבריות שהרי כל מה שאסור ומתועב ברמת היחיד נתפש, משום מה, ברמת הלאום כיתרון וכערך. גורדון רצה שאנו נברא עם חדש שיציג לעולם כולו דרך חלופית וחדשה בעיצוב הלאומיות.

שערו בנפשכם, אילו אחד מילדינו היה מושפל על ידי חברו, האם היינו ממליצים לו להשפיל את חברו בחזרה? האם זוהי דרכה של תורה? האם לא נאמר במפורש שעלינו להיות מהנעלבים ואינם עולבים וכו'?

אבל לא רק גורדון נשא חזון זה. הרי כך כתב במפורש הרב זצ"ל: "עָזַבְנוּ אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה הָעוֹלָמִית מֵאנֶס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רָצוֹן פְּנִימִי, עַד אֲשֶׁר תָּבוֹא עֵת מְאֻשָּׁרָה, שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לְנַהֵל מַמְלָכָה בְּלֹא רִשְׁעָה וּבַרְבָּרִיּוּת; ..בָּחֲלָה נַפְשֵׁנוּ בַּחֲטָאִים הָאֲיֻמִּים שֶׁל הַנְהָגַת מַמְלָכָה בְּעֵת רָעָה. .. אֵין הַדָּבָר כְּדַאי לְיַעֲקב לַעֲסֹק בַּמַּמְלָכָה, בְּעֵת שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת דָּמִים מָלֵאָה, בְּעֵת שֶׁתּוֹבַעַת כִּשְׁרוֹן שֶׁל רִשְׁעָה" (אורות).

עם כל הקשיים שמציב לנו ההווה, אסור לנו לשכוח ששליחותנו האמיתית כעם בארצו היא לגלות את: "הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר 'יִשְׁמר אֶת דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'". איך מיישמים זאת במזרח תיכון רצחני הרוצה לכלותנו?

כמובן שאינני מציע להגיש את ה"לחי השניה".

מאידך אסור לנו לאבד את קו הראיה (תרתי משמע) עם החזון האמיתי שבשבילו שבנו לארצנו: "לְהוֹצִיא אֶת הָאֱנוֹשִׁיּוּת מִתַּחַת סֵבֶל נוֹרָא .. וּלְהָבִיאֶנָּה לְחַיֵּי חֹפֶשׁ מְלֵאֵי הוֹד וָעֵדֶן... וּלְהַצְלִיחַ בָּזֶה אֶת כָּל הָאָדָם כֻּלּוֹ"(אורות).