בשבע 377: שאלת השבוע

בצל המשבר עם טורקיה: האם מדיניות החוץ של ישראל מחזקת את מעמדה בעולם?

אנשים שהמערכת בחרה , ו' בשבט תש"ע

 

מדיניות חוץ ישראלית? אין דבר כזה/ ד"ר מרדכי קידר

חוקר במרכז בגין-סאדאת, אוניברסיטת בר-אילן

פעם אמר הנרי קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. והוא צדק. ישראל איננה נמצאת על מפת הדיפלומטיה הבין-לאומית בסוגיות שאינן קשורות אליה באופן ישיר, ושאינן נוגעות לביטחונה ולמעמדה במזרח התיכון.

בעניין זה העולם מחולק לשני חלקים: מדינות המנהלות את העולם, את המדינות האחרות ואת היחסים ביניהן, וכנגדן מדינות פסיביות, העסוקות בעצמן, בסכסוכיהן ובמשבריהן. ישראל נמצאת עמוק בקבוצה השנייה. היא נתפשת בעולם כמדינה שאחרים מנהלים אותה מבחוץ, על פי האינטרסים שלהם בעיקר, ולכן התדמית שלה היא של סרבנית כי היא איננה רוצה שינהלו אותה.

רק לשם השוואה: ארה"ב ומדינות אירופה תוחבות את אפיהן, וגם את צבאותיהן, לתוך ענייניהן של מדינות אחרות, מתווכות בסכסוכים, מסלקות שליטים ומשנות משטרים, שופטות נשיאים וכולאות שרים ומתנהגות כאילו הן נועדו לנהל את האחרים. האם שמענו פעם שישראל שלחה דיפלומטים לתווך בסכסוך בין שתי מדינות אחרות? האם ישראל נקטה יוזמה באו"ם לטיפול בבעיה כלשהי במקום אחר בעולם? האם התבקשה ישראל לשלוח יחידה צבאית כדי להשתתף עם העולם בהשכנת שלום במדינה קורסת? התשובה לכל השאלות היא לא.

הסיבה לכך היא שישראל עסוקה בעצמה, מרוכזת בבעיותיה, אין לה חשק ורצון להידחף למקומות שאין להם השפעה על בטחונה, וודאי שאין לה חיילים מיותרים שייהרגו בשביל אחרים. אבל המחיר הבין-לאומי של היותנו בפקעת עצמנו היא שהעולם מתייחס אלינו כמו תולעת: כשהיא נחמדה אוהבים להביט בה, וכשהיא איננה נחמדה – דורכים עליה. טורקיה עשתה זאת היטב, לאחר שהתולעת עשתה קול של אריה.

מדינה מסתגרת שאיננה משתתפת באחריות על המתרחש בעולם, אינה יכולה לבוא בטענות על כך שהעולם מתייחס אליה בביטול ואינו משתתף באחריות לביטחונה ולקיומה. הכתף הקרה שהעולם מפנה לישראל בסוגיה הגרעינית האיראנית היא התוצאה של ההיעדרות הישראלית מקבוצת המדינות התורמות לביטחון העולם, במדיניותן, בכספן ובדם בניהן.

 

 

הבעיה היא התקרבות טורקיה-איראן / זלמן שובל

לשעבר שגריר ישראל בארה"ב

לסכסוך ולמחלוקת עם טורקיה אין קשר ספציפי ליחסי החוץ של ישראל עם ארצות אחרות. הסכסוך עם הטורקים נובע בעיקר בשל התפנית האידיאולוגית והמדינית של אנקרה. התפנית חלה מצד אחד בשל השתלטות המפלגה האסלאמית על טורקיה, ומצד שני בשל הסירוב האירופי לקבל את טורקיה אליהם ולהכניס אותה לאיחוד האירופי. במילים אחרות, הטורקים אמרו בעצמם שאם המערב מפנה להם עורף אז עליהם לפתח את קשריהם ההיסטוריים עם העולם הערבי והמוסלמי, קשרים שנותקו בזמן המהפכה החילונית של קמאל אתאטורק.

זו הסיבה לחימום היחסים עם סוריה וזו הסיבה לפתיחות המחודשת והמדאיגה של טורקיה עם איראן, אפילו שבעתיד איראן עלולה להיות סיכון לטורקים עצמם – הרי טורקיה מדינה חילונית, וטורקיה גם מתחרה עם איראן על ההגמוניה בעולם הערבי.

האסטרטגיה של טורקיה להתקרב לעולם הערבי והמוסלמי היא בהשמצת ישראל בכל מיני צורות, דבר שתמיד מתקבל בחדווה אצל ההמונים הערבים ואצל המוסלמים.

לגבי יתר תחומי החוץ של ישראל – התשובה לכך מגוונת יותר, שכן כל עוד אמריקה נחשבה לבעלת בריתה הבלתי מעורערת של ישראל וכל זמן שאמריקה הצטיירה כמעצמת-העל היחידה בתבל, השתדלו גם מדינות אחרות להפגין אהדה כלפי ישראל. אמנם לא כל המדינות נהגו כך ובהחלט היו מדינות שהפגינו רוח פרו-פלשתינית מובהקת, אבל גם המדינות שכן הפגינו אהדה, כשהיום הם רואים שישראל וארה"ב עלולות להימצא במסלול של התנגשות, למשל בעניין ההתנחלויות, קל להם להפנות עורף לישראל.

מדיניות החוץ של ישראל צריכה להתאים את עצמה לנסיבות בעולם. הרי איננו פועלים בחלל ריק. ייתכן שבעבר לקינו בהצגה לא נכונה של עמדותינו וכעת הדבר מתנקם בנו, אבל עם כל החשיבות של הסברה נכונה, ואני בהחלט חסיד שלה, אסור להגזים בחשיבותה. שכן מדיניות חוץ נעשית בראש ובראשונה על פי אינטרסים ולא על פי סימפטיות, גם אם אותה מדינה חושבת שאנחנו צודקים.

 

 

הרעת היחסים עם ארה"ב משפיעה / ד"ר אלון ליאל

לשעבר מנכ"ל משרד החוץ

אם נסתכל על העשור האחרון נראה שמעמדה של ישראל נחלש בעיקר במזרח התיכון. אם התחלנו את העשור עם נציגויות של מרוקו, מאוריטניה, אומן ועוד, והיו פה לפחות שבע מדינות מוסלמיות בעלות נציגויות, נשארנו עם שלוש בלבד: טורקיה, ירדן ומצרים. הסיבות לכך הן האינתיפאדה הראשונה ועופרת יצוקה. כעת נוסף המשבר האחרון עם טורקיה, ובל נשכח שהמצב עם מצרים ועם ירדן הוא בגדר שלום קר בלבד.

עוד דבר שהשתנה לרעה הוא היחסים עם ארה"ב. תקופת בוש היתה יוצאת מן הכלל ביחסי ארה"ב-ישראל כי בוש נתן גיבוי רב לישראל, כמעט אוטומטי. ואילו היום, ממשל אובמה לוחץ על ישראל, בעיקר בנושא ההתנחלויות, לפעמים לחץ עז, ואווירת היחסים מתוחה. גם יחסי ישראל-אירופה מושפעים מנושא ההתנחלויות ומיחסי ארה"ב-ישראל, כי אירופה מיישרת קו עם ארה"ב.

שנת 2009 היתה אחת השנים הקשות שלנו ביחסי החוץ, למשל דו"ח גולדסטון, ההחלטה האירופית על הצורך בחלוקת ירושלים, הסכסוך עם שוודיה ונורבגיה, וכמובן העימות עם טורקיה. הסיבה לכך היא בין השאר משום שבמהלך כל 2009 לא היה לנו יום אחד של שיחות שלום לא עם הפלשתינים ולא עם הסורים, ולא היה מפגש אחד של אבו-מאזן עם נתניהו או עם דרגים נמוכים. העניין הזה נתן את אותותיו.

בהסתכלות קדימה לעבר 2010 – אם תהיה לנו עוד שנה בלי שיחות שלום, אני צופה החמרה נוספת ביחסי החוץ של ישראל. ואם האזור יידרדר לאלימות – תהיה החמרה נוספת.