חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

יהודה בעלייה - בגליון השבוע

ההתנתקות מגוש קטיף הובילה את יהודה גליק למסע התנתקות משל עצמו ,לאחר שנים של עיסוק בעלייה, בשירות הציבורי ובהידברות עם השמאל, הוא פרש מתפקידו במשרד הקליטה ומתמקד בהפצת תודעת המקדש.
21/01/10, 10:05
עפרה לקס

 

 גליק התקשה להגיד במוסף של שבת האחרונה 'ואין אנחנו יכולים לעלות ולהראות ולעשות'. "זה לא נכון, אנחנו יכולים אבל לא עושים. המצב של יהודה המקבי היה הרבה הרבה יותר גרוע משלנו, והוא טיהר את המקדש"

 

"אתה מגיע להר הבית, בודקים אותך, ובמקום לטפח את המקום כאתר תיירות, נותנים לך תחושה שאתה לא רצוי. את המשטרה לא מעניין שעומדים אלף תיירים בשמש קופחת או בגשם שוטף. התפקיד שלה זה לבדוק את הנכנסים, וכמה זמן שזה ייקח – שייקח"

"אני אומר תפילה לשלום המדינה, אבל לא חשבתי שתהיה לי בלוטה בגרון בכל פעם שאומר את זה. והרי אנחנו גדלנו על זה שיום ירושלים הוא החג הכי גדול"

 "פעם הייתי בא להידברות בגובה העיניים והייתי אומר, לכל אחד יש את סולם הערכים שלו, בואו נדבר. היום אני אומר, הייתי נאמן לערכים שלי וכיבדתי את הדמוקרטיה, אבל אתם דיברתם איתי על צדק ושוויון מהשפה ולחוץ"

 

כאשר היה יהודה גליק בן 9 הוא נגע לראשונה באבני הכותל המערבי, וכל ישותו אמרה אכזבה. האבנים, שבגלויות שהגיעו מארץ ישראל נראו תמיד עשויות מזהב, לא היו אלא אבנים פשוטות. הגודל והרוחב לא הרשימו את הילד, גם לא היונים המקננות על שיחי האזוב. אולי התחושה ההיא, שנרשמה עמוק בנפשו, היא שגרמה לו לפתוח בבגרותו ספרים, ולקדם חוקית ותודעתית את המצווה לעלות להר הבית.

לפני הפעילות הענפה שלו למען המקדש עסק גליק במשך שנים בקליטת עלייה, ובחיבור בין הגוונים השונים בחברה הישראלית. ההתנתקות חוללה שבר בנפשו וניתקה אותו, מנטלית ומעשית, מניסיונות ההידברות. היום הרבה יותר חשוב לו לשוחח עם בני דתות אחרות, המכבדות את הר הבית.

 

 מניו יורק לבאר שבע

המבטא של גליק, בעל הזקן הג'ינג'י ("וגם האופי" הוא אומר), נדמה בהתחלה קצת כדרום אמריקני. הוא מחייך למשמע הניחוש הלא נכון, אבל מרגיע בכך שרבים טועים. "נולדתי בניו יורק" הוא מתקן "וכשהגענו לארץ הייתי ילד אמריקני קטן שנכנס לתוך כיתה של מרוקאים גדולים ורחבים. ניסיתי לאמץ כמה שיותר מהר את הדיבור שלהם, ומאז אני עם המבטא הזה".

משפחת גליק, משפחה אמריקנית-ציונית, תמיד חלמה לעלות לארץ. לאחר מלחמת יום הכיפורים ארזה המשפחה מזוודות ונחתה בבאר שבע "שהיתה אז מדבר אמיתי". אביו הרופא פרופ'  שמעון גליק עזב משרה מבטיחה בחו"ל, השתתף בייסוד בית הספר לרפואה בבאר שבע שבדיוק אז נפתח, ובהמשך אף שימש הדיקן שלו. פרופ'  גליק ייסד את מחלקה פנימית ג' ב'סורוקה' ועמד במשך שנים בראשה, אבל לא שכח בין לבין להתנדב במד"א ירוחם ובמרפאות קהילתיות. "מאז בן גוריון לא היה פטריוט שאהב את הנגב כמו אבי" אומר גליק בהערכה ומוסיף שאביו, אחרון הסוציאליסטים, מעולם לא קיבל באופן פרטי, וגם מעולם לא השתתף בשביתות הרופאים - "זה היה לא מוסרי בעיניו". אגב, פרופ' גליק, שעד היום מקבל בהתנדבות חולים בבית החולים הדרומי, היה הראשון שראיין מועמדים ללימודי רפואה כדי לבחון גם את אישיותם. לפני חמש שנים קיבל את אות שר הבריאות על מפעל חיים.  

עם כזאת זריקת אידיאלים, זינק יהודה גליק לחיים. הוא למד במדרשיית נועם ואחר כך בישיבות כמו טלז-סטון, 'שפ"ע' של הרבנים שג"ר, שטיינזלץ ופורמן, והר עציון.

"כשהייתי בגוש עציון נכנס בי הג'וק הרוסי", מספר גליק. "אז עוד היה צריך דרכון אמריקני כדי לנסוע לרוסיה". גליק למד רוסית ונסע למעצמה הקומוניסטית מספר חודשים לפני תחילת תהליך התפרקותה, וגם לאחר מכן. מאוחר יותר הפעיל מכון עבור מורים עולים ממדינות חבר העמים שרצו להשתלב בהוראה בישראל, ונדרשו ללמוד בצורה בסיסית על ארץ ישראל, מדינת ישראל ומעט מורשת.

בשנת תשנ"ו, מעט לאחר שעזב גליק את המכון באלון שבות והחל ללמד בעתניאל, פנה אליו יולי אדלשטיין, שהתמנה אז לשר הקליטה, ואמר לו שהוא מחפש אדם דובר עברית, רוסית ואנגלית, שידברר את המשרד הממשלתי. גליק, שידע את שלוש שפות אך היה חסר ניסיון במקצוע הדוברות, למד "תוך כדי תנועה". גליק נשאר במשרד גם בתפקידים אחרים, והיה שותף בוועדת נאמן ובהקמת אולפני הגיור. בשנת תשס"ב הוא הפך למנהל משרד הקליטה באזור הדרום, מאשקלון ועד שדרות, והיה שם עד שנת תשס"ה, אז התפטר על רקע ההתנתקות.

 

סיפור הצלחה

כשגליק סוקר מתוך ניסיונו את האופן בו קלטה ישראל את העולים מחבר המדינות ואת העולים מאתיופיה, הוא חושב שיש לה על מה לטפוח לעצמה על השכם: "זה לא רק אני אומר, מכל העולם מגיעים אלינו כדי ללמוד כיצד לקלוט עולים". גליק מדבר בשבחה של הרב-תרבותיות, ובהמשך הוא לוקח את המושג הזה גם למחוזות אחרים. "בשנות ה-90 עבר משרד הקליטה שינוי מהותי. עד שנות ה-90 'כור ההיתוך' עוד תפש. באותה תקופה, המושג הזה הפך להיות מילה גסה והתחילו לדבר על 'רב תרבותיות'. הגיעו מיליון עולים ואנחנו פתחנו מרכזי תרבות רוסית, עודדנו אומנים רוסים. אנשים אמרו 'השתגעתם, אתם עושים גטאות', אבל ידענו שאנחנו עושים את הדבר הנכון. 5 מיליון איש לא יכולים לבלוע תרבות ומנהגים של מיליון איש וזה גם לא נכון. מצד שני, יש לזה גם מחירים. ייבאנו גם 1000 פושעים"

וגם לא יהודים.

"נכון, אבל היום המציאות של עם ישראל בעולם, היא של התבוללות עצומה. אם תביאי היום חצי מיליון יהודים ממדינה כלשהי בעולם, יהיו ביניהם גויים".

חוץ מהאתיופים, שאותם אתה מכריח להתגייר.

"זה לא מדויק. אצל האתיופים יש שתי בעיות. אין להם ספרי יוחסין מסודרים, וגם יש עדות מהמאה הקודמת על התנצרות המונית. לעומת זאת, הרוסים שבאים לפה הם קרובים של."

גם הפלשמורה הם אחים של.

"זה לא בדיוק נכון. הלכו לקייס המקומי והא עשה רשימות, אבל לא תמיד היה אפשר לסמוך על זה, כי לפעמים הרשימה נערכה לפי חברויות וקשרים. בשנות ה-70 הגיעו ראשי האתיופים ואמרו 'נשארו באתיופיה עוד 10,000 איש, בואו נעלה אותם ונגמור עם העניין'. כשהייתי במשרד הקליטה בשנת 98' עשינו טקס סגירת המחנה באדיס אבבה, לאחר שהודיעו לנו 'הבאנו את כולם'. פתאום אמרו 'לא, יש עוד 14 אלף'. זה גם מה שיקרה עכשיו. מדינת ישראל החליטה שמעלים עוד כמה אלפים, אבל ברור לי שזה לא יסתיים בזה, כי זה לא יסתיים אף פעם".

גליק אינו נוקט עמדה באשר לסוגיה הבוערת של העלאת הפלשמורה שהחלה, אגב השבוע: "מצד אחד, מי שזכאי לבוא לכאן צריך להביא אותו. אבל צריך לדעת שעלות קליטת עולה מאתיופיה היא בערך פי 100 מעלות קליטת עולה מרוסיה. דבר אחד אני יכול להגיד לך בבירור: אין אפליה על רקע שהם שחורים והם לבנים".

אולי אפליה כזאת אין, אבל ברור שיש כאן שתי אוכלוסיות מרקעים שונים. האחת יחסית חזקה והשנייה חלשה. 

"זה לא רק תקציב. אם היינו מביאים לארץ מיליון אתיופים כמו שהבאנו מיליון רוסים, מדינת ישראל היתה בבעיה קשה מאוד. אתה לא יכול לקלוט מליון אנשים שהם כולם נזקקים".

אם נחזור לרב תרבותיות: מצד אחד שימור התרבות הוא דבר מבורך, מצד שני הרב תרבותיות הביאה לנו גם את בשר החזיר ואת תרבות השתייה והשכרות. אולי הלכתם עם זה צעד אחד יותר מדי?

"יכול להיות, אבל אני חושב שבשורה התחתונה התועלת רבה על הנזק. כן, מגעיל אותי לראות חנויות לממכר חזיר ותרבות השתייה בישראל כואבת לי. אבל בהרבה מובנים הרב-תרבותיות עשתה טוב. זה שאיפשרו, למשל, לרופאים להיבחן ברפואה בשפתם: אדם הגיע לארץ בגיל 50 והוא היה מנתח בבית חולים גדול ברוסיה. איך הוא יכול להיבחן בעברית? את מעדיפה שהוא ינקה רחובות? או מכון המקדש. הרב אריאל חיפש בשנות ה-90 ציירים למכון המקדש. הוא הלך לבן יהודה, ראיין 100 חבר'ה, ובחר 7 ציירים שלמדו 12 שנה בעומק רב ציור ואומנות, ופיתחו רגש אומנותי מדהים. עד שנות ה-90 יהודים לא ציירו את עולם המקדש. כל מה שהיה עד אז היה נוצרי. הציירים השתמשו בידע שלהם שרכשו ברוסיה, והלכו לפי ההנחיות של הרב.

"אני חושב שחשוב שיש לנו מדענים, ספורטאים ורופאים מרוסיה. גם המוסיקה הישראלית הרוויחה מהדבר הזה. נכון, כל מהלך גדול יש לו נזקים. תראי את הרבי מחב"ד, שלדעתי היה גדול הדור של הדור האחרון, וגם בחב"ד יש תופעות של משיחיות שהן מפחידות בעיניי, אבל לא בגללן אפסול את חב"ד".

 

 התכנסות מגזרית

עד שנת תשס"ה היה גליק חלק ממשרד הקליטה. במסגרת תפקידו הוא לא רק עזר למשפחות למצוא תעסוקה ומגורים ולהשתלב בחינוך, אלא עשה הכל כדי לחבר בין אוכלוסיות עולים שונות, לערב ישראלים בתהליך קליטת העלייה ואפילו שימש מגשר בין המשטרה לקהילה הרוסית באשקלון. ואז באה ההיתנתקות וגליק, בזמנו אב לשישה ילדים (היום יש לו עוד שתי בנות, באומנה), הגיש מכתב התפטרות ממשרד הקליטה.

גליק אמנם מחובר מאוד לגוש קטיף ולתושביו (הרב שמואל טל הוא גיסו), והצער על ארץ ישראל היכה בו. אך נראה שתחושת האין אונים נבעה מהרגשת הנבגדות: "הרגשתי שהשמים נופלים, כל האמונות שלי קרסו. לילות שלמים לא ישנתי בגלל זה. הרגשתי שהחברה הישראלית מתפרקת, רציתי רב תרבותיות וקהילות שקשובות אחת לשנייה והרגשתי שהכל מתפוצץ.

אחרי רצח רבין הייתי שותף בהרבה מפעלי הידברויות בין דתיים לחילוניים. הנושא הזה היה בנשמתי. כששרפו תחנות בירושלים הלכנו וחילקנו פרחים לנהגים. הייתי חבר בתנועת 'גשר' והייתי שותף בהמון מפגשים. תמיד בשיחות האלה אמרו לנו שנשתתף במשחק הדמוקרטי. בהתנתקות הציבור הדתי-לאומי השתתף בכל המפקדים ו'שיחק בכללי משחק הדמוקרטיים'. אבל ההתנתקות היתה צעד מאוד דורסני ולא דמוקרטי. הדמוקרטיה התגלתה כשקר".

איכשהו מאז רצח רבין לא המשיכו פעולות ההידברות לאורך שנים. אנחנו עושים 'פנים אל פנים' בעיקר לפני בחירות ובעקבות משברים.

"יש בזה משהו, אבל זה לא לגמרי מדויק. היה 'מועצת ביחד' ו'גשר' ו'עמיעד', 'הסכמה לאומית', אמנת כינרת, ואמנת גביזון-מדן. היו ועדות צמרת וועדת נאמן והיו הצעות חוק בנושא, היתה תחושה בציבור הדתי שיש צורך בהידברות ונעשו מאמצים כבירים בכיוון. בעקבות ההתנתקות הרגשתי שכל ההידברות שהייתי חלק ממנה התפוצצה לי בפנים. ואני חושב שלא רק לי. ההוכחה היא, שמאז ההתנתקות לא צמחו עוד הסכמות כינרת. 

כשהתפטרתי כתבתי לעובדים שלי שאני צופה מלחמת אחים. ברוך ה' בזמן ההתנתקות לא היתה מלחמה אלימה, אבל בעיניי אנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה הקרה".

תמיד מפליא אותי הצורך ב'הידברות'. אנחנו ציבור שעובד עם אנשים לא דתיים, לפעמים גרים לידם, ובעצם מבלים איתם שעות רבות ביום. מצד שני, בסוף, כשיש משבר הקשר הזה לא עומד במבחן המציאות.

"רוב שעות היום אנחנו בעבודה, אבל רוב התודעה שלנו היא בכלל לא בעבודה. כשהייתי הולך לחתונות של עובדים שלי, פתאום הייתי רואה דברים שלא הכרתי בכלל: מוסיקה שאתה לא יודע איך אפשר להקשיב לה, ובגדים וכל מיני... ופתאום אתה אומר 'אנחנו בכלל לא באותו מקום, למרות שאנחנו מדברים כל היום על המשפחה העולה ההיא שזקוקה לעזרה'. בסוף, מערך המושגים שלך ושל הציבור החילוני שונה לחלוטין. אנחנו חיים אחד ליד השני ולא אחד עם השני".

היום גליק רואה את עצמו במקום תודעתי אחר לגמרי מזה שהיה בו לפני 6 שנים, ועדיין קשה לו לעכל את זה. "אני אומר תפילה לשלום המדינה, אבל לא חשבתי שתהיה לי בלוטה בגרון בכל פעם שאומר את זה. והרי אנחנו גדלנו על זה שיום ירושלים - כמו בסרט 'התנערי' - הוא החג הכי גדול".

היום דוגל גליק גם בהתכנסות של הציבור הדתי פנימה ובחיזוק עצמי, יחד עם יציאה החוצה. "פעם הייתי בא להידברות בגובה העיניים והייתי אומר, לכל אחד יש את סולם הערכים שלו, בואו נידבר. היום אני אומר, הייתי נאמן לערכים שלי וכיבדתי את הדמוקרטיה, אבל אתם בגדתם בערכים שלכם. דיברתם איתי על צדק ושוויון, הכול מהשפה ולחוץ. עברתי סוויץ' ופיתחתי איזו שהיא גאווה מגזרית. אפילו בבית, שבו קוראים הרבה ספרים, נכנסת היום הרבה פחות ספרות חילונית. כך גם במוסיקה. היום החיים שלך יכולים להיות עשירים מאוד תרבותית גם אם אתה חי בגטו דתי".

כשהתפטרת, חשבת שיבואו אחריך?

"הייתי בתוך עצמי, אבל הייתי בטוח שאת החוויות שאני עובר כולם עוברים ומרגישים. אני מודה שזה היה צעד לא פשוט. הלכתי הביתה והיו לי שישה ילדים שלא ידעתי מאין אפרנס אותם. אבל הרגשתי שפה אני לא יכול להמשיך. התאכזבתי שלא באו אנשים אחרי, כי הייתי משוכנע שזה כן יהיה. מצד שני, אין לי טענות למי שלא נהג כך".

 

 עלייה כהלכה

   עוד בהיותו תלמיד ישיבת 'הר עציון' החל גליק לעלות להר הבית. "כשפתחתי את הסוגייה, הופתעתי. כולם אמרו שאסור לעלות להר הבית. אבל אתה מתחיל לבדוק ורואה שמותר ומצווה לעלות להר, ואז אתה רוצה לצעוק ברחוב: 'תפתחו ספרים'. אתה מדבר עם רבנים ורואה שהם לא למדו את הסוגיה בכלל, וכולם רק יודעים להגיד שזה איסור כרת".

עד לפני מספר חודשים שימש גליק כמנכ"ל מכון המקדש, והוא אומר דברים חמים על המכון ועל העומד בראשו, הרב ישראל אריאל. במהלך כל שיחנו מדבר גליק בהתלהבות, אבל כשהוא מגיע לנושא המקדש, כולו ניצת. "המקדש הוא לא עוד נושא ביהדות. למעלה מחצי מחמשת החומשים עוסק במקדש, כל הנביאים מתנבאים סביב המקדש אם הוא ייבנה או ייחרב. גם בש"ס, שני סדרים שלמים עוסקים במקדש ועוד מסכתות כמו יומא ופסחים, וכמובן לוח השנה היהודי ובכלל, היומיום שלנו: תפילת מוסף, ברכת 'מעין שלוש' ומה לא, הכל סביב המקדש".

גליק התקשה להגיד במוסף של שבת האחרון 'ואין אנחנו יכולים לעלות ולהראות ולעשות'. "זה לא נכון, אנחנו יכולים אבל לא עושים. המצב של יהודה המקבי היה הרבה הרבה יותר גרוע משלנו, והוא טיהר את המקדש".

גליק הקים לאחרונה שני גופים כדי לקדם את העלייה להר. הראשון, המשפטי, הוא 'ארגון לזכויות אדם בהר הבית', והשני 'קרן למורשת הר הבית והמקדש'. לגליק קשה מאוד עם המינוח 'הקרן למורשת הכותל המערבי', אבל הוא בעצם רוצה לבנות העתק שלה, במובן מסוים. "הכותל הוא הכי הרבה בן 700 שנה. אין לו קדושה ולא מורשת, אבל הרב רבינוביץ' וסולי (מרדכי אליאב, ע"ל) שמובילים את הקרן עושים עבודה נפלאה".  

במסגרת ארגון הזכויות עמל גליק להפסיק את האפליה הננקטת היום בהר הבית כלפי יהודים דתיים, שעוברים בידוק הדוק יותר, נדרשים לליווי צמוד ועוד, בניגוד למבקרים אחרים. במסגרת הקרן, מרצה גליק בכל מיני מקומות על המקדש, עורך כנסים בנושא ומביא אנשים להר. "הדגם שלי הוא מאוד פשוט. לפני 10 שנים ביקשתי שייקחו את אולפני העולים לסיורים בעיר דוד, אבל אמרו לי שזה מסוכן. היום אין אולפן או חייל שלא מסייר. יש אדם שקוראים לו דוידל'ה שעשה שם מהפכה. גם הרב רבינוביץ' הכניס את הכותל לתודעה של המוני אנשים. אני חולם לעשות את אותו הדבר להר הבית".

גליק היה רוצה שהרבנות תשתף איתו פעולה: תסמן את המקומות שמותר ללכת בהם על ההר, ותפיץ חוברת כללים לעלייה בקדושה. אבל זה לא מה שקורה בפועל.

מה המצב היום על ההר?

"באופן כללי, המצב השתנה בהתאם לביקוש. בעבר לא היה ביקוש. רצו לעלות עשרה אנשים ביום, אז לא היתה בעייה להגיד שעולים שניים שניים. היום המצב הוא שלמעלה ממאה רבנים מצהירים בגלוי שמותר לעלות להר, ומעלים קבוצות של 15-30 איש ביחד".

בעבר התפילה בהר היתה אסורה, מין גלגול מוטעה של החלטה חד פעמית של ועדת שרים לענייני דת. היום התפילה מותרת, אם כי לא באופן מופגן: אסור להתנדנד, להחזיק סידור או אפילו ברכון.  

"האיסור להחזיק סידור הוא מגוחך, אבל יש דבר עוד יותר מדהים. היום, כל חירב'ה שאני מגיע אליה, אני מקבל בורשור שמסביר עליה. אתה מגיע להר הבית - ואין אף אחד שמדריך אותך או שמנהל את המקום. אתה לא יכול לדעת אפילו מה הן שעות הפתיחה. מי שמנהל את המקום זו המשטרה, שרוצה בעיקר שקט".

 להגביר את הביקוש

גליק מזכיר ששר התיירות הודיע שהוא רוצה לעודד תיירות נוצרית-דתית. אבל הוא מסביר שכשהתיירים מגיעים ורוצים לבקר במקום המקודש לשלוש הדתות, הם עוברים חוויה לא נעימה. "אתה מגיע, בודקים אותך, ובמקום לטפח את המקום כאתר תיירות, נותנים לך תחושה שאתה לא רצוי. המשטרה היא לא משרד התיירות, ולא מעניין אותה שעומדים אלף תיירים בשמש קופחת או בגשם שוטף. התפקיד שלה זה לבדוק את הנכנסים, וכמה זמן שזה ייקח - שייקח. ואני לא מדבר על זה שלוקחים לתייר נוצרי ברית חדשה, מוציאים לו מהתיק, וזורקים לו לפח. תחשבי מה זה עושה לו".

אתה מביא היום גם קבוצות של גויים להר, אין לך בעייה עם זה?

"אני אומר הפוך, אני רוצה למסד את הדבר הזה. התנ"ך מדבר על כך שלבית המקדש יגיעו גויים רבים שיקראו בשם ה'. פיתחתי חברות עם כל מיני אנשי וואקף שעושים איתי את הסיבוב כדי להשגיח שאני לא מתפלל, ואנחנו מתפללים ביחד. מה הם אומרים? שבחים לקב"ה. אני מסכים איתם ואומר להם תגידו איתי את 'והיה ה' למלך על כל הארץ...'. איתם אני מדבר על זה שכולם ירוויחו אם מקום לא יהיה מסוכן ונפיץ. כשהבוס שלהם מגיע הם כמובן מתנכרים".

"בעניין הנוצרים, זו גם סוגיה שמתייחסים אליה בשטחיות. אני כמובן לא מאמין בשילוש הקדוש, אבל יש גם הרבה נוצרים שלא מאמינים בזה. אני חושב שאפשר למנף את המקום להיות מרכז לסובלנות בין דתית. אני לא מתכוון לאיזה מרכז ע"ש רבין, כי בסוף אני רוצה כאן בית מקדש. אבל כרגע המצב הוא שהמדינה חושבת שכל הדתיים מטורפים, ומי שעולה להר הבית אז בכלל. כרגע אפשר להתחבר עם ציבורים מדתות אחרות".

בשורה התחתונה, אומר גליק, דרוש שינוי תודעתי מקיף. יש היום חברי כנסת שלא יודעים שמותר ואפשר לעלות להר. כל המצב על הר הבית ישתנה, הוא אומר, כאשר הביקוש יגבר. כש-50 אלף איש ירצו לעלות, המשטרה תבין שיש לתת מענה רחב יותר לפונים, ואולי גם המדינה תתעשת ותסדיר את המקום. בינתיים מעדיפה המשטרה ("ואני מבין את זה") לסגור את הר הבית בימים שהם ברי סיכון, כמו למשל סוכות, ולא להכניס את הכותל למצב של אולי סגירה. "חשוב שיידעו שהכול תלוי בנו. בשביל זה אני עובר היום מבית ספר לישיבה ומשם לבית כנסת, כדי להביא את הנושא למודעות ציבורית".

 

ofralax@gmail.com

 

 טוב שיש מתנגדים לעלייה

אחרי הבחירות כתב גליק מכתב שהתפרסם ב'הארץ' וגם באחד מעלוני השבת, ובו הוא הסביר שהציונות הדתית נכשלה בבחירות מכמה סיבות. אחת מהן היתה, שהיא איננה מסוגלת להכיל את הרב גוניות שלה-עצמה. והשנייה, שהציבור הציוני-דתי עוסק בסוגיות המגזריות שלו בלבד, ולא עוסק במה שמחוצה לו.

"היום הוצאתי הודעת גינוי על המעצר של יו"ר האגודה לזכויות האזרח, שהפגין בשייח' ג'ראח. אני חושב שהם טועים, ויהודים יכולים לחיות בשייח' גראח, ואפילו שהם הפכו את המאבק שלהם לפוליטי, אבל המשטרה עשתה מעשה אסור. אנחנו צריכים להפגין נגד דברים כאלה לא רק כשהם קורים בחוות גלעד".

בבחירות האלה ניסו ללכת ביחד. למה לדעתך הניסיון לא צלח?

"עד שאנשים לא יסכימו שהרב שרלו הוא לא רפורמי והרב דב ליאור הוא לא פשיסט - זה לא יקרה".

איך זה קרה דווקא לנו, שחשבנו שאנחנו גשר בין מגזרים. איך אנחנו לא מסוגלים להכיל את עצמנו?

"הוויכוחים הם עקרוניים, אבל הבעיה היא שקשה לנו לקבל את זה שיש לנו ויכוח נוקב עם מישהו ולהבין שעמדתו לא באה ממניעים זרים, אלא מתוך השקפה תורנית עמוקה. מי שתמך בסירוב פקודה ומי שהתנגד לה, היו תלמידי חכמים עצומים. העניין הוא שיש משבר מנהיגות כללית. יש את הרב אליהו, הרב עובדיה והרב אלישיב שלושתם זקנים מופלגים ואין אף אחד בדור שאחריהם שיכול ליטול את שרביט מנהיגות".

גליק מדבר על מגוון ועל רב תרבותיות גם בציבור הציוני דתי. "מותר לך לחשוב שהצדק אצלך אבל לכבד את השני, ובציבור שלנו זה נשבר בשנים האחרונות, למשל בכל הנושא של הכשרויות, הגיור ועוד.

"הדעות של שני הצדדים חשובות והכרחיות: מאוד חשוב לי שיהודים יעלו היום להר הבית ומאוד חשוב לי שיש רבנים שמתנגדים, כי צריך שתישאר גם שמרנות. כמו שצריך להיות פתוחים מאוד בגיור אבל גם את אלה שישמרו את צעדיהם של המגיירים, אחרת  נפרצים גבולות בלי סוף".