חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מי שבירך גבאי - בגליון השבוע

יוסף ויטלזון החל לארגן מניינים עוד כבחור לוחם אצ"ל במחנה המעצר הבריטי בקניה, אבל מאז כבר 60 שנה הוא גבאי בבית הכנסת של יוצאי המחתרות בירושלים.
21/01/10, 10:05
עדי(דוד) אהרון

בס"ד

"באחד הימים כשבאתי אל ר' אריה לוין, ראיתי שמצבו כבר ירוד מאוד. היה לו קשה לדבר. באופן אינסטינקטיבי הוא לקח את שתי ידיי בידיו ואני רעדתי כולי. הוא ליטף את ידיי ויכולתי להרגיש זרם בכל גופי. בעודי נרגש, אדום ולבן וחיוור, הוא אמר לי: 'רבי יוסף, רבי יוסף, תשמור על בית הכנסת'"

"שישים שנה בית הכנסת הוא חלק מסדר היום שלי. לא יכולתי לנסוע לשבת לשמחה משפחתית כי בית הכנסת מבחינתי זה קודש. שם התחתנתי, שם נולדו הילדים. כשיש חתונה – אני שמח כאילו זה הבן שלי, ולהבדיל כשיש אבל – אני איתם. שלא יהיו לבד"

 

כבר כשאני נכנסת לבית משפחת ויטלזון, ויוסף ורעייתו מקבלים את פניי בחיוך רחב ובלבביות אין קץ, אני לא זקוקה להסברים נוספים. גם בנו איתן יושב עמנו, ותוך דקות אנחנו מרגישים כאילו אנו בני משפחה. עם הכנסת אורחים שכזו, אני מבינה מיד מדוע זכה דווקא יוסף, מכל גבאי בתי הכנסת שברחבי הארץ, בעיטור "מפעל חיים לעוסקי ציבור באמונה" לשנת תש"ע, שיוענק לו בכנס מיוחד שייערך בשבוע הבא. שאלה עיקרית מתוך הראיון שאני מתעתדת לערוך עמו - אני יכולה כבר למחוק, כבר קיבלתי עליה תשובה.

סיפור חייו של ויטלזון מרתק ואנחנו קופצים מנושא לנושא כמעט מבלי להרגיש. הוא הגיע לגבורות לא מכבר, אך החיוך ששוכן על פניו דרך קבע, מצעיר אותו לפחות בעשרים שנה. הוא מספר על הכל כאילו לא עברו מאז עשרות בשנים, הכל אצלו חי ונושם, ומדביק בקלות את השומעים בקסמה של ירושלים ואנשיה. ויטלזון מספר על שנותיו כלוחם אצ"ל, בעודו בן למשפחת חסידי גור מיוחסת, והוא אז רק נער בן 15. על תקופת מעצרו בידי הבריטים בצינוק, ולאחר מכן כשהגלו אותו לקניה למשך שנים ארוכות. על בית הכנסת 'אחדות ישראל' המיוחד, שבשעתו שימש כמקום ריכוז ללוחמי המחתרות והיום מנציח את זכרם בניצוחו של ויטלזון הגבאי. על פריחתו המחודשת של בית הכנסת, בזכות צעירים שהפכו אותו שוב לחי ותוסס. וכמובן, על ר' אריה לוין, רב אסירי המחתרות, ששימש כרב בית הכנסת עד יום פטירתו, ועל הצוואה המרגשת שהשאיר עבור ויטלזון.

 חסיד גור במחתרת

"הוא היה הרוח החיה, לאורו הלכנו", מספר ויטלזון בגעגוע על הרב אריה לוין. "היינו שכנים ואפילו קרובי משפחה מצד הורי אשתי, אבל את יודעת מתי נפגשנו מקרוב ונקשרנו באהבת נפש?" הוא שואל ולא ממתין לתשובה, "הייתי שובב קצת, השתתפתי בפעולות נגד הבריטים ונאסרתי. בבית הסוהר הייתי מנותק מהעולם החיצוני למשך כמה שבועות, והרב היה מבין הראשונים שבאו לבקר אותי. כל כך התרשמתי ממנו ונפשי דבקה בנפשו".

אך מסתבר שגם נפשו הרגישה של הצדיק הירושלמי נקשרה בנפשו של העלם הצעיר, והוא קירב אותו וראה בו כבנו. את חופתו של יוסף עם אשתו רחל, ערך ר' אריה, וכן את בריתות ילדיו. "הוא היה חלק בלתי נפרד מחיי. כשהוא חלה ונפל למשכב הייתי מגיע לבקר אותו, ובאחד הימים כשבאתי אליו ראיתי שמצבו כבר ירוד מאוד. היה לו קשה לדבר. באופן אינסטינקטיבי הוא לקח את שתי ידיי בידיו ואני רעדתי כולי. הוא ליטף את ידיי ויכולתי להרגיש זרם בכל גופי. בעודי נרגש, אדום ולבן וחיוור, הוא אמר לי: 'רבי יוסף, רבי יוסף, תשמור על בית הכנסת'. אחר כך הוא בירך אותי שאהיה בריא ואעשה כל טוב לבית הכנסת. ראיתי בזה צוואה ואמרתי לו שאני מבטיח שלא אחסוך כל מאמץ כדי לדאוג לבית הכנסת, ככל שיהיה לי כוח, עד יום מותי".

מספר ימים לאחר המפגש המרגש הזה ביניהם נפטר הרב, ויוסף, שעד אז דאג לבית הכנסת באופן בלתי רשמי, נכנס לנעלי התפקיד המחייב של גבאי עם ברכת הצדיק.

מאז, כבר למעלה משישים שנה, עם שובו מהגלות בקניה בעקבות הקמת מדינת ישראל ("נסעתי לחוץ לארץ, למזרח אפריקה, במטוס על חשבון הוד מלכותו", הוא נוהג להתבדח), עת היה בן 23, הוא דואג לכל מחסורם של מתפללי בית הכנסת הוותיק, שקיים כבר 75 שנה.

בצעירותו למד ויטלזון בישיבת 'תפארת צבי', המכינה של ישיבת 'חברון' המפורסמת, ונחשב ל"ילד טוב ירושלים".

איך ילד תמים כמוך, בחור ישיבה חסיד גור, מוצא את עצמו בתנועת בית"ר כבר בגיל 12?

"זו היתה תנועת נוער דתית, ראיתי את החינוך שם ונכבשתי. בבית לא ידעו לאן אני הולך, הסיסמה היתה: 'לשם הישועה' ואבא שלי שמע את זה ושמח", הוא מספר, משועשע. זיק נערי נדלק בעיניו, משל לא עברו מאז כמעט שבעים שנה.

"רק כשהחלו המאורעות, הוריי הבינו לאן נקלעתי. אני זוכר שכשהבריטים עצרו אותי והביאו אותי כבול באזיקים לבית לערוך חיפוש, כל השכנים יצאו והיתה מהומה גדולה. הם לא הבינו איך יוסף התמים והעדין הוא לוחם מחתרת".

ולא רק לוחם מחתרת, ולא רק תמים ועדין. קורות החיים של יוסף ויטלזון כוללים בתוכם גם השתתפות בבניית 'בנייני האומה', 35 שנה כבנקאי, מתוכן גם שנים רבות כמנהל סניף בנק 'הבינלאומי' ברחביה, סגן יו"ר המועצה הדתית בירושלים (לתפקיד זה הוא ניאות להתמנות לאחר שכנועים רבים), ואף את התארים המכובדים 'יקיר ירושלים' ו'מגן ירושלים' בהם זכה בשנים האחרונות.

ובכל זאת, על אף היותו רב פעלים ועל אף התפקידים הנכבדים בהם עסק, נדמה כי העיסוק המשמעותי והיקר ביותר לליבו הוא דווקא גבאות בית הכנסת הקטן שברחוב יפו בירושלים, לו הוא מקדיש את עיקר מרצו ונשמתו.

מה כוללת עבודת הגבאי?

"להיטיב עם הבריות. לתת הרגשה טובה למתפללי בית הכנסת. להיות מעורב בעשייה, החל מלעזור בעריכת הקידוש, להזמין כיבוד, ספרי קודש, לעזור למבוגרים יותר, וגם לצעירים. מאכער כזה", הוא צוחק. "שישים שנה בית הכנסת הוא חלק מסדר היום שלי ("וגם מסדר לילותיו לעיתים", מוסיף איתן בנו), לא יכולתי לנסוע לשבת לשמחה משפחתית כי בית הכנסת מבחינתי זה קודש. שם התחתנתי, שם נולדו הילדים. כשיש חתונה – אני שמח כאילו זה הבן שלי, ולהבדיל כשיש אבל – אני איתם. שלא יהיו לבד".

בנוסף, בשל הערך המוסף של בית הכנסת, שנקרא על שם עולי הגרדום, הוא משמש כמרכז הנצחה עבור לוחמי המחתרות והוקם בו לוח זיכרון ענק ל-500 החללים. ויטלזון שומר על קשר עם המשפחות, אחראי לארגן את ימי הזיכרון מדי שנה בשנה, ולהבדיל, גם את השמחות המשפחתיות של משפחות הלוחמים – שבוחרים לערוך אותן דווקא בבית הכנסת.

"הוא תמיד מוצא את המענה הנכון לכל בקשה הקשורה בבית הכנסת. התשבץ התמידי של כל גבאי מצוי, המנסה למלא את צרכיהם של חברי הקהילה במעגל השנה, בשמחות, באזכרות, בקידושים, ובאילוצי זמן ומקום, תמיד נפתר אצלו באורח פלא, והכל ברוח טובה ובסבלנות אין קץ לצרכי הזולת", מספר בנו איתן, שהיה אחד הממליצים עבור אביו לתחרות 'יקיר הגבאים'. "אין שני לו בקירוב לבבות, בהארת פנים, בעידוד המורל ובטפיחה על השכם. הוא מקרין באישיותו על כל המתפללים באהבה, בפירגון ובהבאת שלום בין איש לרעהו. תמיד מתון ושליו. בזכותו שורה בבית הכנסת אווירה משפחתית יוצאת דופן, וכל מי שנמצא במחיצתו חש ידידות וקירבה".

עוד בתקופת מאסרו בקניה היה ויטלזון האחראי על שירותי הדת וארגון מניינים בבית הכנסת המאולתר. "שם עשיתי את הסטאז'", הוא צוחק, לא לוקח את עצמו ברצינות, גם כשכולם סביבו מתרגשים. "תמיד אמרתי: לא לריב! כולנו פה יחד. וזה לא היה פשוט, היו שם 350 יהודים שהוגלו".

עד היום מתאפיין בית הכנסת 'אחדות ישראל' בשלום, והוויכוחים הנפוצים בדרך כלל בין מתפללים - ממנו והלאה, הרבה בזכות אישיותו המקרינה של ויטלזון, שמספר בגאווה כי "בבית הכנסת כמעט אף פעם לא היה ריב".

באיזה נוסח אתם מתפללים בבית הכנסת?

"ספרד. אבל אם בא אורח שרוצה לקרוא בנוסח שלו, אנחנו ודאי מאפשרים. נושא העדתיות לא תופס בכלל מקום, לא קיים אצלנו. כולנו לב אחד, וזו הרגשה טובה".

 

 המקום המבוקש של הצעירים

ולא תמיד היה קל. בעבר התפללו בבית הכנסת אישים כמו מנחם בגין, יצחק שמיר, בן ציון נתניהו, רובי ריבלין ונתן שרנסקי, אך עם השנים הלכו לעולמם הוותיקים והמייסדים ובית הכנסת של ויטלזון, כמו רבים אחרים, ידע תקופות בהן לא היה אפילו שביעי למניין. "אך הוא המשיך לעמוד כאברהם אבינו בפתח האוהל, והמתין בערבי שבת, בשרב ובגשם שוטף, לעשירי למניין. ולפעמים, גם כשכבר היה העשירי, המשיך להמתין, שמא תתחיל התפילה בלעדי מתפלל שהתעכב או סתם כדי לזכות עובר אורח בתפילת שבת", מספר בנו.

הוא המתין – והם באו. בהמוניהם. עשרות צעירים שגילו בשנים האחרונות את בית הכנסת החמים ואת "סבא יוסף". דור חדש צעיר ורענן, ששמח להסתופף בצילם של קשישים, ולשמוע מהם מדי פעם סיפורי גבורה על מאבקם להקמת המדינה.

הכל התחיל באופן מפתיע לפני כשלוש  שנים, כששלושה סטודנטים צעירים חיפשו בית כנסת אטרקטיבי בנחלאות להתפלל בו את תפילת השבת. במקרה או שלא, הם פגשו את איתן, בנו של הגבאי הוותיק, שהזמין אותם להתארח בבית הכנסת שלהם. "כיוונתי אותם לבית הכנסת והם הגיעו ונדלקו על המקום", נזכר איתן איך התחיל המהפך שהפך את בית הכנסת "המחתרות", כמו שהצעירים אוהבים לקרוא לו, לטרנד החדש בקרב צעירים דתיים. מאז, תפילות השבת ובייחוד תפילות יום העצמאות ויום ירושלים, הפכו לשם דבר בקרב צעירי העיר, שמגיעים לכדי מאות בזמנים הללו. בשבת דואג יוסף לערוך להם קידוש ו"לפתוח שולחן", עם שירים, דברי תורה, ואם נתמזל מזלם - גם סיפורי מורשת קרב. בחגים שירת הצעירים והוותיקים, פסיפס אנושי מרתק, בוקעת רקיעים.

"בדרך כלל כשאני רואה אדם חדש אני לא אדיש כלפיו", מגלה ויטלזון את סוד המשיכה, "אני מגלה בו עניין – מה שלומך? מה אתה עושה? וזה מקרב את האדם. אני משתדל שיהיה קידוש ואווירה טובה". כך עשה גם עם שלושת הסטודנטים הצעירים, שהציצו – נפגעו – והביאו את כל החבר'ה.

"בשנים האחרונות יש לבית הכנסת עדנה", מתמוגג ויטלזון "קול שירה בוקע מבית הכנסת ויש הרבה צעירים ושמחה גדולה. הכל על טהרת שמירת השבת", הוא ממהר להוסיף.

מה מושך את הצעירים אליכם?

"הם מרגישים טוב ונוח, לא כבולים. יש אצלנו מצב רוח והם לא תחת שמירה קפדנית, שפוחדים שייגעו פה וייגעו שם. יש אהבה ואחווה ושלום ורעות".

"הוא לא יכול להעיד על עצמו, אבל זה גם הרבה בזכותו", מעידה אשתו, רחל. "הוא חייכן מטבעו והחיוך הוא הקסם. אף אחד שם לא מתווכח עם השני".

בקרב ילדי מתפללי בית הכנסת, בהם גם נכדיו, מכונה ויטלזון "סבא יוסף", ואילו בפי המבוגרים הוא מכונה "נשיאנו". "כאילו אני רודף כבוד", צוחק יוסף, "מה פתאום נשיא? אני יוסק'ה".

זכית בחייך בלא מעט תארים נכבדים. אתה עדיין מתרגש מהיבחרותך ל'יקיר הגבאים'?
 "כן. זה הסיום למעשה, פרשה שמסתיימת", הוא משיב, לקול מחאותיהם של אשתו ובנו. "לא הכבוד הוא זה שמשמח, אלא זה מעודד אותי להמשיך הלאה. זה נותן לי תחושת סיפוק וכוח להמשיך".

גבאי ושדכן

אם בעבר נשא ויטלזון את כל הנטל על כתפיו, הרי שהיום הצעירים שהגיעו לאחרונה לבית הכנסת מתנדבים ומגישים סיוע, ומתקשרים אליו תמיד לשאול האם הוא זקוק לעזרה. סבא יוסף מתמוגג מהם משל היו נכדיו, ומונה את שמותיהם בחיבה.

"הייתי רוצה שתהיה יותר זוגיות", הוא מסכם בכאב, ואשתו מספרת כי גם לשידוכים בין הצעירים והצעירות המגיעים למקום הוא דואג. "צר לי על הבנות שנשארות מאחור. הן מגיעות לבית הכנסת בגיל 24, ובגיל 27 הן עדיין לבד והצעירות מתחתנות לפניהן. גם ההורים שלהן לפעמים פונים אליי שאסייע. זה כואב לי. אני תמיד אומר לבנים אחרי התפילה – צאו וראו. פעם, באחת הדרשות, דיברו בבית הכנסת על גמילות חסדים. קמתי ואמרתי: 'אתם לא יודעים איזה חסד זה גמילות חסדים של שידוכים. זה אחד מיסודות העולם. להשתדל, לקרב ולעזור שיקומו משפחות'. אני תמיד עוקב אחרי הזוגות מבית הכנסת וכשנדמה לי שזה אוטוטו נסגר – ופתאום זה לא מצליח – אני לוקח ללב".

 

 בתי הכנסת על הבמה

ביום שני הקרוב, י' בשבט, ייערך כנס בינלאומי תחת הכותרת "היכלי הקודש", בנשיאות הרבנים הראשיים לישראל. במסגרת הכנס, שייערך במלון ריג'נסי בירושלים, יוענק עיטור "מפעל חיים לעוסקי ציבור באמונה" לשנת תש"ע ל-13 גבאי בית כנסת שנבחרו על ידי ועדה משותפת של אנשי ציבור, בעקבות המלצות ששלחו עבורם מכריהם. הכנס הינו כינוס בינלאומי עבור גבאי בתי הכנסת ורבני הקהילות ונערך על ידי מחלקת הכנסים של העיתון 'בשבע' בשיתוף עם איחוד בתי הכנסת בישראל. העיטור המכובד יוענק לגבאים שעבודתם בקודש מעידה על תכונות יוצאות דופן כמו: מסירות נפש, ערבות הדדית, דאגה לכלל הציבור, קירוב רחוקים ועוד.

במסגרת הכנס תוצג תערוכת צילומים ייחודית של בתי כנסת מכל רחבי העולם ומתקופות שונות, ובין הנושאים השונים שיידונו בשלושת מושבי הכנס יהיו בין השאר: "כיצד מכניסים חיים לבית הכנסת?" (הרב שמואל אליהו), "פתיחת בית הכנסת בפני קהל חילוני ומסורתי" (הרב רונן נויברט, ארגון צהר) ועוד.