בשבע 377: העץ שלי

חגית רוטנברג , ו' בשבט תש"ע

 

בכל שנה בט"ו בשבט יש אצלנו כינוס משפחתי חגיגי. אצלנו ט"ו בשבט הוא לא רק חג לאילנות, אלא חג של כל המשפחה: זהו יום הנישואין של סבא וסבתא שלי, שבעצם בזכותם כולנו פה... אז לכבודם אנחנו עושים ערב חגיגי, ותמיד יפעת – הדודה המוכשרת שלנו, מכינה תכנית אמנותית מיוחדת. השנה, בערך שבועיים לפני התאריך המיועד, צלצל הטלפון אצלנו בסלון. "הלו", הרימה אמא את השפופרת, "כן יפעת, מה שלומך? כן, אני מבינה. בטח, לדעתי זה רעיון מעולה. אני מיד מדברת עם הילדים. יופי, יישר כוח, להתראות".

אני ואחותי הודיה הבטנו באמא במבט סקרני: "טוב, לא אמתח אתכם", חייכה אמא, "הרעיון של יפעת השנה הוא שלכבוד ט"ו בשבט כל אחד יבחר לו את העץ שלו". הודיה פערה עיניים לא מבינות: "מה זאת אומרת העץ שלי? אין לי שום עץ!" אמא התיישבה על הספה והסבירה: "זה לא שאת חייבת להביא איתך עץ שקנית בחנות. פשוט תראי תמונה או תספרי על איזשהו עץ שאת אוהבת".

אני לא הייתי צריך לחשוב פעמיים: ברגע שאמא אמרה את המילה "עץ", מיד עלה במוחי עץ הפיקוס האהוב והסודי שלי. הפיקוס נמצא בקצה השכונה שלנו, באזור שמלא בעיקר בערימות אשפה ובדרך כלל היצורים החיים היחידים שמסתובבים שם הם חתולים. העץ הזה עתיק מאוד, לפחות מאתיים שנה הוא עומד פה, אמר לי פעם איש זקן שהיה ממקימי השכונה שלנו. כבר שנים הוא מסוכך בענפיו העבותים והארוכים על סביבותיו, משמש מקום בטוח לציפורים לבנות בו את קיניהן ולגדל בהם את האפרוחים הזעירים, ובשבילי הוא המקום הסודי. מאז שהגעתי אליו במקרה, כשתעיתי בדרך בחזרה מהסניף וראיתי אותו עומד כך, עתיק ושקט, ידעתי שנהיה חברים.

בלי שאף אחד יידע, לקחתי לשם קרשים ומסמרים ובניתי לי בית קטן משלי על העץ הזקן. בכל פעם שהייתי כועס או עצוב, רצתי מהר אל הפיקוס שלי וישבתי בבית הקטן שבניתי. כשחזרתי הביתה הייתי כבר מחייך ורגוע, ואם שאלו אותי איפה הייתי, אמרתי: "אצל חבר טוב".

לקראת האירוע המשפחתי שלנו התלבטתי הרבה מה לעשות, אבל בסוף החלטתי לגלות לכולם על העץ האהוב עליי. חשבתי להצטלם לידו, להראות לכולם את התמונה ולספר איך פגשתי את הפיקוס בפעם הראשונה. "אבא, אפשר להשאיל את המצלמה?" פניתי אליו בוקר אחד, "זה בשביל המסיבה של סבא וסבתא". אבא ניגש למדף העליון בארון, הושיט לי את המצלמה וביקש "תיזהר, זה חפץ יקר מאוד". הנהנתי בראשי, ורצתי אל קצה השכונה. מרחוק שמעתי קולות מוזרים, כאילו מישהו מפעיל מכשיר עם מנוע חזק מאוד. האטתי בחשש, מסתכל סביבי כדי לגלות את מקור הרעש שהלך והתחזק. ככל שהתקרבתי למקום, הרגשתי כאילו עשרה פעמונים גדולים מצלצלים לי בראש: הפיקוס שלי! משהו נורא קורה לו! התחלתי לרוץ כמו משוגע, ולנגד עיניי התגלה מחזה לא יאומן: טרקטור עם כף ברזל ענקית הופך את כל הקרקע שמסביב לעץ שלי, ואיש עם קסדת מגן ומסור חשמלי ענק בידו מתחיל לנסר את הגזע העבה של הפיקוס. "לא!!!" צעקתי "תעצרו מיד!" האיש עם הקסדה ראה אותי רץ אליו, נבהל והפסיק לרגע את פעולת המסור. "מה קרה, ילד? הכול טוב?" שאל אותי. "שום דבר לא טוב. אתם רוצים לכרות את העץ שלי!" הסברתי, והראיתי לאיש את הבית שחבוי בין הענפים. "אהממ... העץ שלך?" כחכח האיש בגרונו, "אנחנו רוצים להקים פה גן ציבורי. אם אתה מבטיח לשמור שהעץ לא ילכלך בעלים והפירות שנושרים ממנו את הסביבה, אז הוא ימשיך להיות העץ שלך". "בטח", לחצתי את ידו כהבטחה, וחיבקתי את הפיקוס באהבה.