בשבע 377: 'על דעת עצמי'

אבי סגל , ו' בשבט תש"ע

 

מדינת הילודים

א. מרק דלעת. את זה לא מספרים בשום ספר הריון ולידה: לעולם אל תאכל שלוש מנות של מרק כתום ערב הלידה. אם לאשתך יש צירים חזקים בהפרשי זמן קטנים, ואתה כבר מרגיש שהלילה הוא הלילה, נסה לצום או להסתפק במשהו קל. הפרפרים שמסתובבים לך בגוף ככל שהדקות עוברות לא מסתדרים היטב עם מערכת עיכול בפעולה. ערב לידה אינו זמן לבחילות, וחבל שאיש לא טרח להזכיר לי זאת בשבוע שעבר.

ב. שלושה ילדים נולדו לנו בשלושה בתי חולים שונים. בחניון בית החולים הראשון דרשו מאתנו עשרה שקלים תמורת הזכות לחנות במשך יום שלם. בלידה של היורשת כבר יכולנו להעמיד את הרכב במקום מוסדר ללא תשלום. וכעת, בלידה הנוכחית, נשלחנו לחניון שבו עולה כניסה חד פעמית לא פחות מ-25 שקלים. לא רחוק משם, ברחוב הסמוך, נמצאו מקומות חנייה פנויים וחינמיים והתחננו שמישהו כבר ישתמש בהם, אבל למי יש חשק ללכת מאה מטר?

ג. בכניסה לבית החולים נתקלנו הפעם במכשול בלתי צפוי – השומר סירב לאפשר לנו להכניס כרית הנקה חדשה שהבאנו מהבית. אני מאמין שיכולנו להעביר מצבורי נשק או חומרים רדיואקטיביים בלי להיתפס, אבל הכרית הוכרזה כפריט הדורש אישור מיוחד. אחרי ויכוח ארוך נעתר השומר ואפשר לנו להכניס את הכרית, ואפילו ויתר לנו על בדיקה שלה באמצעות קריעה לגזרים. נדמה לי שההערה האגבית של אשתי – "אוי, זה מתחיל לצאת" – סייע מאוד לפתרון מהיר של המחלוקת.

ד. הנה חוק מספר אחת של יולדות בבתי חולים: או לידה מצוינת, או מחלקה מצוינת, או לא כלום. אין מצב שבו הרופאים והמיילדות יהיו נהדרים בחדר הלידה, וגם השהות בת היומיים במחלקה תהיה זיכרון טוב לחיים. מי שטוענת כי החוויה בבית החולים היתה נהדרת משלב הצירים ועד השחרור – אני ממליץ לה ללכת לנוירולוג קוגניטיבי ולבדוק את זיכרונה.

ה. אני מניח שלמיילדת הראשית שלנו יש לב זהב וכישורים מקצועיים מוכחים. אבל האמת חייבת להיאמר: ליד הגברת הזו, יריב אופנהיימר מצטייר כמישהו שממש נעים לעמוד לידו. התנהלותה המילולית של המיילדת לא היו מביישים את מועדון הוויכוחים של מונטי פייטון. בסיוטי הלילה עדיין היא מופיעה מולי, אוחזת את רעייתי בנוקשות וצועקת לתוך אוזנה: "אני אמרתי לך! את לא רצית! את לא מקשיבה לי! את עושה מה שאת רוצה!" להבא אנו שוקלים ברצינות לשכור תומכת לידה – לא לנו, למיילדת.

ו. חוק מספר שתיים: בררו מתי מסתיימת המשמרת של צוות המיילדות והאחיות. אם התינוק עומד לצאת לפני החלפת המשמרות – עדיף שתשכחו מבית החולים וסעו למאחז בגבעות השומרון. יותר טוב לעבור את הלידה עם יס"מניקים עצבניים מאשר בידי אחיות בסוף משמרת.

ז. לידה בבית חולים היא כניסה לעולמה הקסום של הקלישאה. "ככה זה, לידה זה דבר כואב", נדה בראשה אחות אחת. "החיים הם עניין של עיתוי", מהגגת אחות אחרת, ואילו מישהי בצוות המיילדות הצהירה בשיא הרצינות כי "אין דבר העומד בפני הרצון". סליחה, הניסוח המדויק היה: "נשמה, את יכולה לעשות את זה, נשמה, הוא כבר יוצא, נשמה, כפרה עלייך".

ח. לידה היא גם כניסה לעולם הפרסומות הסמויות: תחבושות מחברה מסחרית אחת, טיטולים לתינוק מחברה אחרת, ואפילו קרטיב מרענן אחרי הלידה מחברה שלישית. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה פרסומות בארבע לפנות בוקר. וזה עוד בלי להזכיר את חבילת השי המופלאה שאנו מקבלים תמורת הסכמתנו למכור את פרטיותנו ל-10 חברות מסחריות אחרות בסך הכול.

ט. ולא נשכח את העיקר: נולד לנו יורשון, אח ליורש וליורשת. לשלושתם שלום – כלומר, הם עדיין לא חיסלו זה את זה.

י. בקושי הספקתי להתעדכן השבוע בחדשות, ואני מבין שנושאים חשובים עמדו השבוע על הפרק – רעידת האדמה בהאיטי, הסערה בארץ, המעצר של גואל רצון והקאמבק של שרה. אין ספק כי מזג האוויר ומדורי הרכילות עשו התקדמות מקצועית יפה אל עמודי החדשות המרכזיים. רק לא ממש ברור לי מה אנו אמורים לעשות עם כל זה – לא להצביע לשרה נתניהו בבחירות? להיזהר ברחוב מרעידות אדמה? למצוא שידוך לנשותיו של רצון? אולי אני לא הכי אובייקטיבי בעולם, אבל די ברור לי שהחדשות במשפחתי ראויות יותר לכותרות הראשיות מאשר רוב החדשות שהתפרסמו השבוע.

 

תענוגות להיות ציוני

במהלך השבוע עוד הספקתי לצאת למסע תענוגות בקריאת 'מסע תענוגות בארץ הקודש', ספר שהוא למעשה חלק מספר ארוך יותר שכתב מארק טוויין. זהו תיעוד מסע באירופה ובארץ ישראל שבו השתתף טוויין ב-1867, והוא כתוב בקלילות ובהומור עוקצני המנוגדים לרוח ספרי המסעות של התקופה. הגרסה המתורגמת של הספר מתמקדת במסע הרלוונטי לחיינו, כאן בארץ ישראל, והיא אחת היצירות האהובות על אנשי ימין באשר הם – שכן היא מתארת את השממה והעליבות שכפו על הארץ תושביה הערבים, עד שהגיעו היהודים ופיארו את האזור במבנים נפלאים כמו גשר המיתרים.

לצד רוחו השובבה המוכרת מספריו המאוחרים יותר, מתגלה טוויין כסנוב לא קטן, המתקשה למצוא את היופי בהרים, באנשים ובמקומות המקודשים לדתות השונות. סביר להניח כי גם ישראל של היום לא היתה מדהימה את האיש שגדל על גדות המיסיסיפי, ואפשר בהחלט להבין אותו. ועם זאת, קשה שלא לחוש גאווה ציונית מחודשת על הפער הבלתי נתפש בין הארץ ההיא ומה שהתפתח ממנה בימי שיבת ציון. לא פחות קשה ההכרה כי ספרים כאלה לא היו נכתבים היום, שכן הסופרים שלנו לא היו נותנים לעובדות לבלבל את הפוליטיקלי-קורקטיות שלהם, שלא לומר שנאתם לבני עמם. מזל שעוד נותרו לנו הקלאסיקות.

 

יודע את מקומי

"החיים הם עניין של עיתוי", אמרה פילוסופית אחת בחדר לידה של בית חולים ידוע. אם בשבוע שעבר הופץ עיתון זה בדיוק בשעה שבה יצא בני לאוויר העולם, הגיליון הנוכחי משולשל לתיבות הדואר בעוד היורשון מקבל את שמו החדש לתפארת מדינת ישראל. את השם עדיין לא בחרנו וגם לא נבחר לפני רדת המדור לדפוס, אבל קריטריונים ברורים בנושא כבר יש.

אצלנו, בחירת שם לתינוק נעשית באמצעות אלימינציה. אנו מתנגדים לשמות בעלי שלוש הברות או יותר, אבל גם בעלי הברה אחת או פחות. בננו לא יקבל אף אחד מהשמות המככבים ברשימת חמשת הנפוצים ביותר, אבל גם לא ברשימת עשרים השמות הנפוצים פחות. אסור לו להיות אנכרוניסטי מדי, אבל גם לא מודרניסטי מדי. שם תנ"כי זה נחמד, אבל לא חובה, ובכל מקרה זה לא יהיה "בוקי" או "פלטיאל". שמות של צמחים מתקבלים באהדה, אבל שמות של בעלי חיים – בעיקר מהסוג שמרססים – פחות. אנו מתנגדים לשמות המתחילים ב"לי" או מסתיימים ב"טל" (אם כי השם ליטל עצמו לא רע בכלל). וכמובן, אין לתת לתינוק שם רב-מגדרי כמו אור או עמית, ובוודאי אין לקרוא לשום תינוק או תינוקת דין-דין, ממש לא.

בזה אחר זה יורדים המועמדים השונים מרשימת השמות. אנו לא ניתן לילד שם הדומה לשמות אחיו, שלא לומר מתחרז עימם. לא נעניק לו את שמם של צוררי עמנו, אבל גם לא שמות של סתם אנשים שאנו אוהבים לשכוח, קל וחומר כששם המשפחה שלהם זהה לשלנו. ואם אני כבר בסביבה, אז ברור שהשם הפרטי לא יכול להידבק לשם המשפחה, כמו "הדס סגל" או "כריס סגל". לא, לא חשבתי לקרוא לבני כריס – זאת רק דוגמה. אני מתנגד לשמות זרים, אלא אם הם נפוצים גם בקרב העם היהודי, כמו פואד.

אז איך נקרא לו? כבר לא נותרו יותר מדי אפשרויות. בגדול, אני קצת מתלבט בין "תם" לבין "נבוכדנצאר", אבל אתייעץ עם אשתי לפני ההחלטה הסופית.