בשבע 379:דרושה אמנה חדשה

כדי למחוק את טראומת הגירוש, אך גם לא להתנתק מהמדינה, יש לנסח אמנה המגדירה את הקווים האדומים שלנו ואת תחומי הפעילות.

נועה איתם , כ' בשבט תש"ע

 

"עת לנטוע אילנות, עת לנטוע ולבנות" היינו שרים בגן בט"ו בשבט, ובדמיוננו יצאנו לטעת ולבנות במרחבי ארץ ישראל הממתינים לנו. אך ט"ו בשבט השנה פגש אותנו פסיביים ופסימיים, כאילו חדרה גזירת ההקפאה אל ליבנו פנימה. הקיפאון הזה מבטא היטב את מצבה הפוסט-טראומטי של תנועת ההתנחלות מאז ההתנתקות. היישובים אמנם מתנהלים כסדרם, המגזר ממשיך להתכתש בתוכו, מועצת יש"ע מגבשת אסטרטגיה חדשה ועולם כמנהגו נוהג. אבל דומה שהגלגלים מסתובבים 'על ריק', והמרכבה המפוארת - התנועה המהפכנית של ההתנחלות - עומדת במקום.

ההתנתקות הוציאה לנו את האוויר. התבטאויות אנשי השמאל, שהגדירו את הפגיעה האנושה במתנחלים כמטרתה העיקרית של ההתנתקות, מתגלות למפרע כאמת נוקבת. התקווה והאמונה שהניעו את מפעל ההתיישבות היו שהמתנחלים הם החלוצים שלפני המחנה, שליחים שלא מדעת של המוני בית ישראל. ההתנתקות לא רק שקרעה אלפים מבתיהם ומחייהם, אלא גם יצרה נתק תודעתי בין המתנחלים לבין המדינה.

ציבור גדול חש כי אין לתת עוד אמון באף אחת ממערכות המדינה. הכנסת והממשלה הכזיבו; הצבא, מונהג בידי פוליטיקאים ציניים, איבד את מעמד העל שלו כמכנה המשותף (וחשוב מאד, בהקשר זה, לקרוא את מחקרה המצמרר של אמירה דור על ההכנה המנטאלית בצה"ל); הממסד המשפטי והתקשורתי הוכר כבר שנים לפני ההתנתקות כחלק מגייסות השמאל, וגם העם עמד אדיש אל מול הנבלה.

אמנם יש בינינו כאלה שאמונתם בקץ המגולה נלהבת כל כך, שהיא כמגן להם מפני המציאות הדוקרת. הם מפטירין כדאשתקד, כאילו לא קרה דבר. גישה תמימה ואופטימית זו אולי טובה למאמינים בה, אך אין בה מזור למי שחווה את השבר במלוא עוצמתו, ואין די בה כדי להנהיג את הציבור.

מנגד ניצבים הדוגלים ב'תג המחיר' לנגזרותיו. לשיטתם ניתן לייצר מאזן אימה, מן הסוג הקיים בין הממסד לבין הבדואים, או להבדיל לחרדים, על ידי התנהגות כוחנית ופרועה. הם מבקשים להגיע למצב שבו 'יפחדו להתעסק איתנו', ויניחו אותנו לנפשנו. התנהגות כזאת משולה, בעיני, להתנהגותו של אדם המנופף באגרופו וצועק בזעם לעבר האוטובוס שלא עצר בתחנה. מאוד מובן, מאוד אנושי וטבעי, ולגמרי לא יעיל. זהו בעצם המשך ההתנתקות והעצמתה. העלבון, הכאב והזעם על בגידתה של מדינת ישראל בטובי בניה גורמים באופן טבעי לריחוק, לניכור ולייאוש מכל הידברות או שיתוף פעולה. אולם ייאוש וניכור הם רעל, וההתקוממות כנגד העוול הזועק לשמים לא תשקם את ההריסות ולא תשיב לנו את חדוות העשייה ואת ביטחוננו בעצמנו ובדרכנו.

דרושה לנו אמנה חדשה, חוזה ברור בינינו לבין המדינה. עלינו להבהיר לעצמנו את מגבלותינו (בין השאר להפסיק להשתמש בסיסמאות כגון "עוצרים את ה..." או "כך נמנע...". אנחנו לבדנו - מתוחכמים, נועזים ונחושים ככל שנהיה, לא נעצור ולא נמנע דבר. סיסמאות כאלה מתסכלות את המאמינים בהן, ובסופו של דבר רק מעצימות את הייאוש), ולשרטט בבירור את הקווים האדומים שלנו, שמהם לא ניסוג גם במחיר עימות ישיר עם המדינה. עלינו גם לאתר ולהגדיר את התחומים שחשוב לנו לפעול בהם, ושאנחנו יכולים לפעול בהם בהתאם לכללי המשחק הישראליים. בהצהרה כזו נבטא בבירור את מחויבותנו להשתתף בכל פעולות המדינה להגנת עם ישראל וארצו, להרמת קרן ישראל בגויים ולחיזוק הזהות היהודית, ואת רצוננו להשפיע, לתרום וליצור בחיי הכלכלה והתרבות הישראליים. הצהרה כזו תגדיר את אזורי החפיפה בינינו לבין המדינה וגם את נקודות המחלוקת, שאותן נצטרך להכיל.

אמנה כזאת תמנע מאיתנו (וגם מהממסד הישראלי, שלא תמיד מצוי בדיוקים שבין הר המור לבין חומש) לכלות כוחות נפש וגוף בעימותים מיותרים, ותאפשר לנו לזהות את מישורי הפעילות הנרחבים הפתוחים בפנינו גם היום לנטוע ולבנות - לנטוע נטיעות של שמחה, ולבנות בניינים של קיימא.