בשבע 379:שאלת השבוע

בעקבות השלכת הנעל על נשיאת בית המשפט העליון – מי צריך לעשות חשבון נפש?

אנשים שהמערכת בחרה , כ' בשבט תש"ע

שאלה:

 

מסע דה-לגיטימציה לביהמ"ש העליון / פרופ' דפנה ברק-ארז

הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב

קל להשיב על השאלה, וגם קשה, בעת ובעונה אחת, מה גם שבשיח הציבורי בישראל קיימת נטייה לעשות חשבון נפש באופן שבו כל אחד מכה באגרוף על חזה רעהו. קודם כול, יש לראות באירוע ביטוי לעלייה במפלס האלימות הכללי בחברה הישראלית. אם אלימות תהיה חלק מחיינו – לא יהיה מקום שיישאר נקי ממנה. בעלייה הכללית במפלס האלימות חולקים אשמים רבים. זו אינה רק בעיה של אכיפת חוק. זו קודם כול שאלה של חינוך.

השאלה המעניינת יותר היא באיזו מידה יש לראות באירוע דבר הקשור למעמדה של מערכת המשפט במדינת ישראל, מעבר להיותו ביטוי לשחיקה בכבוד האדם ולעלייה במפלס האלימות הכללי. בדיון הציבורי החל להתלקח ויכוח בין הטוענים כי ההתקפה הושפעה מן האווירה שיצרה הביקורת הקשה שנמתחה על בתי המשפט בכלל ועל בית המשפט העליון בפרט במהלך השנים האחרונות, לבין מי שהשיבו כי טענה זו מהווה ניצול ציני של מקרה פרטי לשם דה-לגיטימציה של שיח ביקורתי.

אני רוצה להתבונן על הדברים במבט הצופה קדימה, משום שהחשיבות העיקרית של הדיון נוגעת לעתיד, ולא לאירוע שכבר חלף. אף מוסד אינו חסין מפני ביקורת, ובכלל זה בית המשפט. עם זאת, יש מקום להבחנה בין ביקורת על פסיקות ספציפיות לבין דה-לגיטימציה של המוסד וכפירה במחויבות המלאה שלו למדינת ישראל, לביטחונה ולשגשוגה, שלמיטב הבנתי מאפיינת את בית המשפט העליון לאורך כל שנות קיומו. בטווח הרחוק, ולאחר שוך הסערה וההלם בעקבות האירוע האלים של השבוע שעבר, קריאות התיגר נגד הלגיטימציה של בית המשפט העליון כמוסד הן מסוכנות יותר וכואבות יותר מפגיעתה של נעל.

 

 

ניצול פוליטי ע"י החוגים ה'נאורים' / עו"ד יראון פסטינגר

חבר הוועד המרכזי בלשכת עורכי הדין

זהו אירוע בודד של אדם בעל רקע עברייני, אין לכך השלכות היסטוריות או מערכתיות ואין מקום לחשבון נפש ולא לשאר הקריאות ההיסטוריות. ודאי שאין מקום לניסיונות ציניים לנצל ניצול פוליטי את המקרה הזה ולטעון שנתניהו אשם, כמו שאמר בראון, ולא לטעון בחוצפה שפרידמן אשם, כמו שאמר ארי שביט במהלך הסתה מהסוג הגרוע ביותר.

לפני 5 שנים וחצי נרצח במדינת ישראל שופט מחוזי, עדי אזר, בנסיבות חמורות ומקוממות במיוחד. עבריין ארגן את הרצח הזה מהכלא באופן הכי סתמי שאפשר – הוא פתח את ספר הטלפונים של השופטים ורצח את מי שהופיע ראשון באות אל"ף. אז איך אפשר לומר שבאירוע המביש והחצוף של זריקת הנעל יש הסלמה באלימות לאחר רצח של שופט?! אנו עדים לניסיון לניצול פוליטי ולעשיית הון פוליטי בצורה פרימיטיבית מצד כל מיני חוגים של "הציבור הנאור", אלה שלא רוצים לשנות שום דבר בכל הקשור למעמדו של בית המשפט העליון. הם חוששים שנאמן הולך בדרכו של דניאל פרידמן, והם מנצלים זאת לסתימת פיות ולחיסול התנגדות פוליטית.

אני רואה בחומרה את הניסיון לתלות בדניאל פרידמן את ירידת קרנה של מערכת המשפט, כיוון שיש סקרים ברורים שמראים שבסוף כהונתו של ברק, קודם שגברת בייניש נכנסה לתפקידה או קודם שפרידמן נכנס לתפקידו, האמון במערכת המשפט הגיע לשפל המדרגה. הסיבה לשפל הזה היא ברק עצמו, שנכנס לתחומים האידיאולוגיים והפוליטיים, והציבור לא קונה את האקטיביזם השיפוטי.

ביום רביעי שעבר נשא הנשיא אובאמה את נאומו השנתי על מצב האומה, ותקף בנוכחות בית המשפט את התנהלות בית המשפט. לו נתניהו היה עושה דבר כזה – מיד היו מסדרים לו תיק על הפרת אמונים.

 

 

להחזיר את הצביון היהודי למערכת המשפט / ח"כ יריב לוין

ליכוד, חבר הוועדה למינוי שופטים

האירוע של השלכת הנעל הוא אירוע מצער הראוי לכל גינוי, אבל הוא אירוע נקודתי של אדם שבחר להביע מחאה על המקרה הפרטי שלו. אין לו כל נגיעה לסוגיית המאבק על דמותה של מערכת המשפט, ולכן אין כאן כל עניין של חשבון נפש לא מצד אלה שרוצים לשנות את המערכת ולא מצד אלה שחושבים שהמערכת פועלת כראוי.
עם זאת, אני חושב שמערכת המשפט שלנו נמצאת במקום לא נכון. הגיע הזמן להחזיר את הצביון היהודי והציוני כמו שמתחייב במערכת המשפט של מדינה יהודית, והדבר הזה צריך להיעשות בשני מישורים עיקריים:

אחד – במישור האישי. יש לבצע שינוי של ממש בהליכי מינוי השופטים, ולהבטיח שיתמנו שופטים בעלי השקפת עולם יהודית וציונית, ובעלי מחויבות לערכי היסוד שבשמם הוקמה המדינה ושעליהם היא מושתתת.

השני – במישור התוכני, תוכן הפסיקות. נדרש שינוי של ממש בעקרונות היהודיים שצריכים להדריך את השופטים בפסיקותיהם.

יש הצעת חוק שהגשתי עם ח"כ דוד רותם ושעוסקת בכך שעקרון היסוד שצריך לעבור כחוט השני לאורך חוקי היסוד הוא שמדינת ישראל היא מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי. כלומר המסגרת המחייבת היא מדינה יהודית, ולא כמו שעולה מפסיקות של בתי המשפט שהבסיס הוא מדינה דמוקרטית, אשר מאפשר לקיים חיים יהודיים כל עוד הדבר לא פוגע בחיים הדמוקרטיים. הקו הזה שמוביל בג"ץ הוא קו פוסט-ציוני שפירושו המעשי הוא מדינת כל אזרחיה, וממנו נובעות רבות מהפסיקות הבעייתיות של בית המשפט, כמו פסק דין קעדאן, שקבע כי מדיניות החכרה של קרקעות ליהודים בלבד היא אפליה אסורה. בחסות הגישה הזו הפכו נורמות ועקרונות שבעבר היו בסיס הציונות והעשייה במדינה, לאפליה פסולה ולגזענות כביכול. אני מאמין שעלינו לשוב לקו המסורתי ולפיו ייהוד הגליל, כדוגמה, זו הציונות במיטבה, ולא יכול להיחשב כאפליה פסולה או כמעשה שיש בו אי-שוויון.

אני סבור שהגיעה העת לצקת למערכת המשפט את עקרונות היסוד הראויים, ובהם זכותנו הבלתי ניתנת לערעור על ארץ ישראל, היותה של המדינה בית לאומי לעם היהודי כולו, והחובה לתת העדפה ותגמול למי שתורם למדינה, ומתן זכויות פרט בלבד למיעוט הערבי, וזאת רק למי שמקבל עליו את עקרונות היסוד של המדינה ומגלה נאמנות כלפיה.