בשבע 379:בדרכי נעם?

באמצעות נעם, נער מוצלח עם ציונים קצת פחות מוצלחים שמנסה להתקבל לישיבה יוקרתית, מותח הבמאי אביעד לוי ביקורת על האליטיזם במוסדות החינוך של המגזר.

אמציה איתן , כ' בשבט תש"ע

 

 'לא בבית ספרנו',  במאי: אביעד לוי, הפקה: 'קולנוע יהודי'

אם יש לכם ילדים גדולים בבית, כאלה שכבר עברו את שלב בית הספר היסודי, ודאי נתקלתם בתופעת הסינון המוקדם במוסדות החינוך התיכוניים (לא אצל הילדים שלכם, אצל השכנים כמובן). מנהלי המוסדות מעדיפים לחנך את הילדים המחונכים, וללמד את אלה שכבר יודעים.

תלמיד שלא זכה לתעודות מצוינות ביסודי, יתקשה להגיע למקום שבו הוא באמת חפץ ללמוד. לא ניכנס פה לדיון החינוכי המורכב על מוסדות אליטיסטיים ואחרים, אלא רק נספר לכם על סרט שעוסק בדיוק בנושא הזה.

כל מי שנתקל באחד מסרטיו של אביעד לוי יכול להבחין בקלות כי לוי הוא מה שנקרא בעגה הצבאית 'מוכוון מטרה'. הוא לא יוצר סרטים כדי להרוויח, וגם לא בשביל הפרסום או השם הטוב (שלא תבינו לא נכון, מותר להרוויח מסרטים, אבל בלי לשכוח את המטרות העיקריות). אביעד לוי הקים את חברת 'קולנוע יהודי' כדי להפיק תוצרים הנוגעים לנושאים של חיינו, ולטפל בבעיות חברתיות מורכבות. הפעם הוא החליט 'להיכנס' בנושא הישיבות התיכוניות.

'אורות השחר' (שם בדוי) היא ישיבה מבוקשת מאוד, וכדי להתקבל אליה יש לעבור גיבוש מפרך ומבחנים לא פשוטים. נעם הוא ילד חמוד, עם הרבה כישרונות, אבל ציונים לא מושלמים. הוא מנסה בכל כוחו להתקבל לישיבה, ובדרך עובר לא מעט ניסיונות ואתגרים.

חברו לגיבוש משכנע אותו כי המטרה מקדשת את האמצעים. הוא לובש ציצית פסולה בכדי לעשות רושם על המדריכים, ומכין פתקים עם תשובות כדי להצליח במבחן הקבלה. נעם מצליח לעמוד באתגרים האישיים, אבל מתקשה ביצירת הרושם הרצוי על מנהלי הישיבה. לא אגלה את הסוף, כדי שתישארו במתח, אבל נדמה לי שהמסר עובר בכל סצנה של הסרט.

זוהי בעצם מחאה חברתית חריפה שראוי שתישמע ותיראה בכל מקום שעוסק בחינוך. הצד המקצועי של הסרט עשוי היטב, ומשתדל לא לחפף בכלום. השחקנים משדרים אמינות, מקום הצילום אכן נראה כמו ישיבה תיכונית, וניכרת הרבה חשיבה בצורת הצילום והעמדת המצלמה.

לטעמי, ישנם שני תחומים בהם יש מקום לשיפור: הידוק התסריט, וההקפדה על מהלכים הגיוניים בתוך הסצנות. יותר מדי דיאלוגים שנגמרים במשפט המחץ "סבבה!", טלוויזיה שנדלקת ונכבית מעצמה, טלפון ציבורי שעובד ללא כרטיס כלשהו, או פתק שהגיע כבמטה קסם לכיסו של הילד, בדיוק ברגע שחברו זקוק לו. כל אלה פוגעים קצת באמינות ובזרימה הרציפה של הסרט.

לצערנו לא מדובר רק במוסדות לבנים, אלא גם באולפנות ובמוסדות אחרים. הנושא הוא אכן חשוב ומהותי, וההחלטה לעסוק בו באמצעות סרט עלילתי היא נכונה, ויש לעודד אותה בכל פה.

seret@etrog.tv