בשבע 379: החוצפן

חגית רוטנברג , כ' בשבט תש"ע

 

המבט החמור של המורה כבר אמר הכול. "איתמר, צא מהכיתה מיד וחכה לי ליד חדר המנהל!" אמר המורה לחשבון בפנים זועפות. אני לא כל כך מופתע, זו הפעם החמישית השבוע שהוא מוציא אותי מהכיתה. ולא רק הוא: כמעט כל מורה שמעביר שיעור בכיתה ו'3 יודע שאיתמר הוא התלמיד הכי חצוף, ובאיזשהו שלב צריך להוציא אותו החוצה כדי להמשיך ללמד.

האמת שהם די צודקים. זאת אומרת, אני לא מתכוון להתחצף, אבל לפעמים אני רואה משהו שכל כך מרגיז אותי, ואז אני לא מתאפק וחייב להגיד מה אני חושב. למשל, אתמול המורה סימן חיסור ביומן ליואל, שהגיע באיחור של חצי שעה לשיעור. המורה לא היה מוכן לשמוע הסברים: "יואל, האיחורים שלך נעשו מנהג קבוע. בפעם הבאה אני מוריד לך ציון בתעודה!" הכריז. אני ידעתי בדיוק למה יואל מאחר: אמנם זה לא בגלל שהוא עושה מצוות, אבל פשוט אחרי שהוא משחק כדורסל בהפסקה הוא מתעייף מאוד, ולפעמים לוקח לו הרבה זמן להתאושש ולהיזכר שבעצם יש שיעור שהתחיל כבר. "המורה, יואל היה עייף מהמשחק, הוא לא מאחר בכוונה", התפרצתי. גם המקרה הזה הסתיים בשליחתי אל משרד המנהל. לפני שבועיים, בשיעור התעמלות, היינו צריכים לטפס על סולמות מאוד גבוהים ואחר כך לרדת ולרוץ חמש מאות מטר, ובסוף ללכת על קורה. כל זה, כמובן, תוך ארבע דקות. אני לא ספורטאי מצטיין, בלשון המעטה, ולכן נגררתי אחרי כולם באיטיות. "איתמר, אתה לא עומד בזמנים", גער בי המורה. לא יכולתי להתאפק: "אז מה, אני לא ספורטאי טוב כמוך. נראה אותך עושה את כל הדברים האלה כשאתה נמוך ושמן כמוני". המורה נדהם מתשובתי, ורשם לי הערה חמורה ביומן, כולל הזמנה לשיחה עם ההורים שלי.

בסוף המחצית קיבלתי תעודה בינונית למדי, אבל הכי גרוע היה מה שכתב המחנך שלי: "איתמר, אתה חייב להתמודד עם מידת החוצפה. תנסה להפנות אותה לאפיקים חיוביים ולא כלפי המורים שלך". ניסיתי לחשוב על אלו אפיקים חיוביים הוא מדבר, כי האמת שגם לי די נמאס לקבל הערות ועונשים כל הזמן.

למחרת, כשליוויתי את אחותי הקטנה לגן, שמעתי רעש מוזר מאחורינו. הסתובבתי וראיתי שני בחורים גבוהים וקצת מפחידים מתקרבים לאיש זקן שישב בתחנת האוטובוס. ניסיתי להתרחק מהם, אבל אז ראיתי שמשהו לא טוב עומד לקרות שם: השניים ניגשו לזקן וניסו לחטוף ממנו את הארנק שהיה בידו. הזקן ניסה להתנגד, אבל הוא היה כמובן חלש מהם. האמת שפחדתי מהם קצת, אבל פתאום הרגשתי איך עולה לי בגרון כל מה שאני רוצה לומר להם, בלי להתבייש. כן, בערך כמו שאני עושה למורים בבית הספר... "תתביישו לכם, בריונים שכמותכם! זה מה שאתם מסוגלים אליו? להתנפל על איש זקן וחלש ולשדוד אותו? אולי תלכו לעשות משהו מועיל עם עצמכם? אולי תשאלו את הזקן אם אפשר לעזור לו במשהו?" שני הבריונים הביטו בי בתדהמה, אולי הופתעו מכך שילד נמוך וחלש כמוני מעז לצעוק עליהם באמצע הרחוב. אני ניצלתי את השקט והמשכתי: "ותדעו לכם שאם אתם לא הולכים מפה עכשיו, אני מתקשר למשטרה!" אמרתי, ונופפתי מול פניהם בפלאפון שבידי. האיום הזה כבר עזר, והם עזבו לאט לאט את הזקן, נסוגים לאחור תוך שהם אומרים לי: "תירגע, משוגע שכמוך. מה אתה צועק עלינו? עשינו לך משהו?".

הזקן הודה לי בידיים רועדות. "הצלת אותי", לחש. אני חייכתי אליו, ובלב חשבתי: 'נו, המורה, עכשיו הבנתי את מה שכתבת?'.