גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

בירור פנימי קודם להסברה - רביבים

מה הרבותא לכתוב לציבור הדתי? האם לא מוטב לפנות אל החילונים? הפתרון השורשי אינו בהסברה, אלא ביישוב הסתירות וההתנגשויות בין ערכים שונים בחיינו.
11/02/10, 11:01
הרב אליעזר מלמד

 

 יש ערך עצום לכל מי שמצליח לעסוק בפרנסה לשם שמיים מתוך אמונה שלימה, או לעסוק במדע מתוך דביקות אמיתית בה'. וכן אישה שמצליחה לגדל משפחה בשמחה, תוך מציאת שביל הזהב למימוש הכשרונות שלה. כל אלה מחוללים תיקונים גדולים שמגלים את דבר ה' לעולם

 

עיסוק בציבור הדתי

שאלה: מדוע הינך משקיע את מרצך בכתיבה לציבור הדתי, ולא משקיע מאמצים מקבילים בכתיבה בעיתונים החילוניים, כדי לקרב לתורה ולמורשת ישראל את אחינו שאינם מדקדקים במצוות? וכי מה הרבותא לכתוב בעיתון 'בשבע' ולשכנע את המשוכנעים? המטרה שלנו היא לשכנע את הרחוקים ולהתחבר אליהם, שאם לא כן נוצר ניתוק בין הציבור הדתי והחילוני, והתוצאות קשות וכואבות לנו ולכל ישראל, כפי שאירע בגוש קטיף.

תשובה: אכן חשוב מאוד להסביר לציבור הרחב עמדות תורניות ולאומיות, ויש לנו טיעונים טובים אשר מתקבלים יפה על ידי חלק מהציבור. אולם אין בזה פתרון אמיתי לבעיות שהננו ניצבים בפניהם. הבעיות הן שורשיות יותר. יסודות חשובים עדיין לא מבוררים לנו כדבעי.

ישנן סתירות מהותיות וסוגיות הדורשות בירור במסגרת החיים שלנו - ביחס שבין תורה ומדע; בין אמונה והשתדלות; בין קריירה ומשפחה; בין חדשנות ושמרנות, פתיחות וחינוך, מעמד האישה ומעמד האיש. הלכה מדינה וצבא, מצוות יישוב הארץ, השאיפה לשלום ולביטחון, יחסנו לעמים השונים ובני הדתות השונות. וכל זמן שלא נברר בתוכנו את הדברים הללו כראוי ונדע להגשים אותם בחיינו הלכה למעשה, גם אם נשכור את גדולי המומחים ליחסי ציבור, ונלמד לשווק יפה את עמדתנו לציבור הרחב - הקשיים יתגברו עלינו, והאור שמבהיק בינתיים מן התורה לא יספיק.

הבעיה המרכזית

העולם השתנה והתפתח מאוד בדורות האחרונים, והציב בפנינו אתגרים עצומים. וכדי שנוכל לעמוד באתגרים שלפנינו, עלינו להעמיק בבירור יסודות התורה ובדרכי הגשמת חזונה בחיים.

הבעיה העמוקה ביותר היא בתפישה הרווחת לפיה ישנה התנגשות כביכול בין האמונה בה' לבין המימוש העצמי של האדם. לפי תפישה זו, ככל שהאמונה בה' גדולה יותר כך דמותו של האדם מתמעטת, וככל שמאמינים פחות כך יש לאדם יותר מקום והוא יכול ליצור יותר ולפתח יותר את העולם. וכך נדמה בדורות האחרונים כי דווקא אלה שמנתקים את פעילותם מאמונה ודתיות מובילים את כל התהליכים הגדולים בעולם, כי הם מצליחים לבטא יותר את הכשרונות שלהם.

התפישה הזו רווחת הן אצל חילוניים והן אצל דתיים, ושורשה הוא בכך שהדתיות של חוץ לארץ - שהיא הדתיות הרווחת אצלנו, וממנה הושפעו גם הנצרות והאסלאם -  אכן עומדת בהתנגשות עם החיים הטבעיים. וכפי שכתב מרן הרב זצ"ל (אורות התחיה כח) שהקדושה שמתגלה בחוץ לארץ היא קדושה שעומדת בניגוד לטבע, ואילו הקדושה שמתגלה בארץ ישראל היא קדושה שמתגלה דרך הטבע.

וכיוון שהעולם עדיין רגיל לתפישה של חוץ לארץ, שלפיה האמונה והדת מתנגשות עם חיים הטבעיים, נמצא שדווקא מקרב האנשים המוכשרים והאמיצים ישנם רבים המעדיפים לתת לאמונה ולדתיות ביטוי מצומצם בחייהם, כדי להשאיר יותר מקום לביטוי העצמי שלהם.

אמונה והשתדלות ביחס לפרנסה

בעיה זו באה לידי ביטוי, למשל, ביחס שבין האמונה וההשתדלות בפרנסה. רבים מהדתיים סבורים שאדם שאמונתו תמימה צריך ללמוד כמה שיותר שנים תורה, ורק כאשר לא יוכל להתקיים יותר מקצבת הכולל ייצא לחפש לעצמו איזו פרנסה דחוקה. ולא עליו המלאכה לגמור, כי הקב"ה הוא המספק מזון לכל בריותיו, ובין אם ישתדל הרבה או מעט, מצבו הכספי יהיה לפי מה שנקצב לו מן השמים. ולכן די לו שישטוף מעט רצפות, ויקווה אל ה'. אם ירצה ה' - הוא יתעשר מעבודה זו. ואם יישאר עני - סימן שזהו רצון ה', ועליו לקבל את גזרתו באהבה.

מנגד אומר המבט הטבעי, שככל שישתדל אדם יותר ללמוד מקצוע מבטיח ולמצוא עבודה טובה, כך יתעשר יותר. אבל רוב העושים כך נראים חלשים יותר באמונתם, כי הם לומדים פחות שנים בישיבה. האם כך צריך להיות? ואם לא - כיצד צריך אדם להחליט מה היחס הראוי לו בין ההשקעה בלימוד תורה לבין ההשקעה בלימוד מקצוע ועבודה? נושאים אלה עוד לא מבוררים אצלנו כראוי, לא להלכה ולא למעשה, והתסכול אצל רבים גובר.

האמת והטוב ביחס למקום האישה

גם נשים רבות חשות שישנה התנגשות בין הדרישות הדתיות ובין מה שמהנה ומשמח. נדמה להן ש'הדת' ו'הרבנים' תובעים מהאישה לוותר על השאיפות האישיות שלה, להחניק את היצירתיות, ולהקדיש את נשמתה, נפשה וגופה לטובת משפחתה. לוותר לבעלה ולעשות את רצונו, ללדת המון ילדים, לקום בלילות לבכיים, לכבס, לבשל, לנקות, לרחוץ, לחתל, להלביש, לקנות מזון ובגדים בתקציב מצומצם, להקריא לילדים סיפורים, להקשיב להם גם כשהיא מתמוטטת מעייפות, להפריד ביניהם כשהם מתקוטטים, ולדאוג לכל הבעיות שעשו ויעשו למורים ולשכנים. והכל כדי למלא את עולמו של הקב"ה בילדים יהודים שיקדשו את שמו יתברך. ואם חשבה פעם, כשהיתה נערה, שיש לה איזה כישרונות - לשכוח מהן.

לעומת זאת, נראה כי החיים החילוניים נותנים לאישה חופש לחשוב על עצמה, ליהנות מהחיים ולחוות אותם, לפתח את הכשרונות, וכן - גם להתחתן וללדת ילדים, אבל מתי שזה יבוא באהבה ובכיף, ובלי שום לחץ של רבנים.

בפועל זה לא תמיד מצליח כל כך. אמנם הקריירה סבירה, אבל עם השנים השמחה נעלמת. מרוב חיפוש אחר הנאות ומימוש עצמי - הלב נותר חלול, ריק מאמונה ומאהבה. וגם המשפחה רחוקה מלהיות מה שדמיינו.

יש כמובן הבדלים בין החוגים הדתיים השונים - מהמגזר החרדי ועד המודרן-אורתודוכס. אבל כמדומה שככלל אפשר לומר שעדיין לא מצאנו את דרך הזהב הרוממה, שכוללת בתוכה את כל השאיפות, ונותנת מקום לכל אישה ואישה לפי הראוי לה.

התירוץ של רבי חיים מצאנז

כידוע, רגילים הרבנים להכין דרשה חשובה לקראת שבת הגדול. והרבנים הגאונים מציבים בפתח הדרשה סתירה נוראה ברמב"ם, ולאחר מכן צוללים בים הש"ס והפוסקים, ודולים תירוץ עמוק ונפלא שמראה איך הקושיה בטלה ומבוטלת ודברי הרמב"ם באים על מקומם בשלום.

ואמר רבי חיים מצאנז, שגם הוא עוסק ביישוב קושיה חמורה ברמב"ם. שמצד אחד כתב הרמב"ם שצריך כל אדם לאכול בפסח מצות ולשתות ארבע כוסות ולשמוח בבשר, ומאידך כתב במקום אחר שאסור לגנוב. והקושיה החמורה: מה יעשו העניים? כיצד יקיימו את מצוות הפסח בלי לגנוב? ובמשך כל הימים שלפני הפסח הוא טורח ליישב את הקושיה הנוראה הזו, ומקבץ נדבות ל'קמחא דפסחא' ומחלקן לעניים, וזה התירוץ שלו לרמב"ם.

העבודה המוטלת עלינו

ובימינו אין די בקיבוץ נדבות לעניים, ויש צורך לתרץ עוד המון קושיות וסתירות חמורות שעולות מן החיים. למשל, איך מגדלים משפחה ברוכת ילדים בדירה סבירה ועומדים בתשלומי המשכנתא? איך משלמים את שכר הלימוד הגבוה למוסדות החינוך היקרים שלנו, ויחד עם זה חיים בנחת ואף מצליחים לחסוך כדי לעזור לילדים שיתחתנו? איך מקימים משפחה גדולה וגם מפתחים את הכשרונות האישיים? איך קובעים עיתים לתורה וגם מתפרנסים בכבוד? איך מיישבים את הארץ ודואגים גם לביטחון המדינה וגם ליחסינו הבינלאומיים. וצריך להעמיק ולהתאמץ מאוד ביישוב הקושיות הנוראות הללו. וכל זמן שהפתרון הרחוק - או שיותר גרוע, אין מנסים ליישב את הסתירות - ההסברה לא תועיל.

הבעיות אינן רק בשטח המעשי. שורשן נעוץ בסתירות שבין הופעת התורה והמדע, בין עבודת ה' לעיסוק בפרנסה, בין מימוש עצמי למחויבות דתית ולאומית.

החזון

כדי ליישב את הקושיות הגדולות, יש ללבן ולזקק את המושגים, להעמיק בהבנת הערכים השונים, למצוא את האיזון וסדר הקדימות שביניהם, וללמוד להגשים אותם הלכה למעשה בחיינו האישיים, המשפחתיים, החברתיים והלאומיים. וכשנצליח בכך, לא נצטרך עוד לעסוק בהסברה ושיווק, כי מכל העולם יבואו לשמוע דברי אלוקים חיים. "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה' אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג).

ומה בינתיים

שאלה: עד שנצליח להעמיק וליישב את כל הסתירות הערכיות והמעשיות יעבור עוד זמן רב. ובינתיים יש מצב של פיקוח נפש - הציבור הרחב מתרחק מתורה ומצוות. ומה יהיה עליו אם יישאר רחוק, ומה יהיה עלינו?

תשובה: אכן יש ערך רב להסברה ושיווק, כי גם את הטוב והיפה שכבר יש בידינו מצווה להפיץ. וכל מי שעוסק בזה תבוא עליו ברכה. אולם התיקון השלם יבוא רק מבירור עמוק של הערכים ומסלילת הדרך להגשמתם. והתיקון הזה הולך ונשלם עם כל בירור נוסף, עם כל פתרון שמאפשר הגשמת ערכים שנראו לפני כן כסותרים. ולכן יש ערך עצום לכל מי שמצליח ליישב את הסתירות במעשיו, ולעסוק בפרנסה לשם שמיים מתוך אמונה שלימה, או לעסוק במדע מתוך דביקות אמיתית בה'. וכן אישה שמצליחה לגדל משפחה בשמחה, תוך מציאת שביל הזהב למימוש הכשרונות שלה. כל אלה מחוללים תיקונים גדולים שמגלים את דבר ה' לעולם.

וכך במערכות הציבוריות, אין לשער את תרומתם של האנשים המצליחים למצוא דרך לייעל את מערכת החינוך - להשביח אותה ולהוזיל את עלותה, לפתוח אותה לציבור רחב בלי לאבד את איכותה. הם סוללים דרך לתיקון העולם ולקירוב הגאולה. ואין לשער את ערכם של המצליחים לגבש קהילה טובה התומכת בחבריה ומיטיבה גם עם הסובבים אותה. ועל אחת כמה וכמה כשהדברים נעשים תוך יישוב הארץ, ותוך מציאת דרך לבנות בתים טובים וזולים.

הרי שעם כל הבנה נוספת, נוצר תיקון נוסף בעולם, והאור היוצא ממנו הולך ומתפשט, ומקרין על כלל החברה ועל כל שאר הסוגיות. ומי שמתבונן לעומק יודע שגם כיום, עיקר הקירוב נעשה על ידי הבירורים העמוקים והגשמתם בחיים, ולא על ידי הסברה ופעולות שיווק שונות.

ויהי רצון שנזכה כולנו להיות שותפים בתיקונים העצומים הללו, שעל ידם הננו מקרבים את הגאולה.