גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

'על דעת עצמי' - על דעת עצמי

11/02/10, 11:01
אבי סגל

 

רעיונות ממוחזרים

לעתים קרובות שואלים אותי מהיכן אני מוצא רעיונות למדור מדי שבוע. למעשה, זוהי טכניקה פשוטה למדי: בתחילה מרפרפים על כותרות האקטואליה בעיתונים או באינטרנט – ואז, בהדרגה אך בנחישות, מתחילים להזדעזע. למצוא נושאים מזעזעים זו הבעיה הקטנה: פעם זהו הגרעין האיראני, פעם מס הבצורת, וברוב הפעמים האחרות – שנאת מתנחלים שגרתית. השלב השלישי הוא לעבד את הזעזוע למילים, והשלב האחרון הוא ליצור את הרושם כאילו יש לי משהו מקורי לומר. השבוע, כמה חבל, ייחשף הבלוף: אני עובר שוב ושוב על הכותרות ולא מצליח לצאת מקליפת האדישות לטובת שום ידיעה. אין זעזוע, אין תובנות מעניינות, אין מדור.

למשל, אני קורא על איזו קרן מעצבנת המממנת ארגונים המזיקים למדינה. על פי הפרסומים, כמעט כל הארגונים הישראליים שסייעו לאדון גולדסטון להכפיש את צה"ל ממומנים על ידי אותה קרן. מצטער, לא מזעזע אותי. אם אתה כותב בעיתון מגזרי ולא קוראים לך בן כספית – אלו אפילו לא חדשות בשבילך. תמיד ידענו על ארגונים ועמותות מהשמאל המזיקים למדינה בגלוי, כמה מהם אף מקבלים תמיכה לא מבוטלת בתקשורת הכללית. לא ברור לי ההבדל בין אלה המתלוננים באו"ם על חיילי צה"ל לבין אלה המלשינים לארה"ב על הקמת מאחז או דורשים מאובמה ללחוץ על ישראל. אלה וגם אלה טוענים לפטריוטיות ולדאגה לזכויות אדם – אלה וגם אלה גורמים למדינה נזק בלתי הפיך. אני מתקשה לגייס זעזוע אפילו לגבי גולדסטון עצמו – יהודים המאשימים את צה"ל בפשעי מלחמה נמצאים בינינו באלפיהם. אז מה הסיפור הגדול?

מסיבות דומות, לא מזיזה לי ההקבלה הנואלת שעשה ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, בין כאב השואה לכאבם של תושבי עזה. האם עלי להזדעזע מהשוואה מטופשת של פוליטיקאי אירופי מחופף, כאשר לא מעט אנשים כאן בארץ חושבים אותו הדבר בדיוק? האם לא שמענו השוואות כאלו מפיהם של חברי כנסת או סתם אמנים? אמנם ההתבטאות האומללה היא אחת הידיעות הבודדות על ברלוסקוני שאפשר לעסוק בהן בעיתון זה, אבל גם היא לא מספיק מזעזעת עבורי.

הכותרות מצוות עלי להזדעזע גם משדרוג תנאיהם של חברי הכנסת, מחילופי הדברים עם סוריה, מתקיפת שופטים, מהריסת בית מתנחלים, מהניסיון להרוס עוד בית מתנחלים, מהמוקש שהיה או לא היה מגודר בצפון, מהרופא של מייקל ג'קסון, מהעצירה הזמנית בגשמים וממשחקי גביע המדינה. אין לי כוח, קוראיי. כותרות השבוע הן חומר ממוחזר או לעוס מתחילתן ועד סופן, שום דבר שאוכל ללכת איתו למחשב ולפתח ממנו מדור. צר לי, אולי בהזדמנות אחרת.

 

נקודות ושלילה

אם יש משהו מאוס יותר מהאייטמים הממוחזרים בעמוד החדשות, אלה הקיטורים הבלתי נגמרים על שיטת הניקוד של ליגת העל בכדורגל. אי אפשר לעבור תוכנית או מוסף ספורט מבלי לשמוע עד כמה שיטת קיזוז הנקודות, שלפיה תאבד כל קבוצה את מחצית נקודותיה לקראת סיבוב הפלייאוף, היא לא ספורטיבית ולא מוצלחת. לא ברור לי מדוע הפיינל-פור בכדורסל, או משחקי הפלייאוף בליגות האירופיות, הם ספורטיביים והוגנים ומוצלחים יותר משיטה שבה הקבוצה המצטיינת ממשיכה ליהנות מיתרון בטבלה על פני יריבותיה.

מבקרי השיטה מתעלמים מהעובדה שרק בזכותה עדיין יש לנו ליגה. ללא אותה שיטה מושמצת, אפשר היה כבר היום להכתיר את מכבי חיפה כאלופת המדינה. אבל אולי זוהי מהותו האמיתית של הספורט בישראל – לקטר גם כשלא צריך. מי אמר שאני לא ספורטאי מצטיין?

 

בקטנה

א. ביקורת הפרסומת: תשדירי החסות הרדיופוניים של רשת מנטה ("המציעה לכם מג-בון! מג-בון!") הם גם נהדרים וגם מנג'סים בטירוף, או כלשונה של תוכנית סאטירה ידועה: מעולים ומגעילים.

ב. ביקורת העיתונות: אני לא מצליח להתחבר לפינה 'סטיקר היום' בעמוד הדעות של ישראל-היום. הרעיון ליצור סטיקר יומי הוא דווקא מוצלח, אבל הביצוע נעדר כל שנינות או מקוריות ויזואלית – במקרה הטוב אפשר לקרוא לו טוויטר, בטח לא סטיקר.

ג. ביקורת ספר: נהניתי השבוע, בקטנה, מ'סיפורים אחרונים' של ריימונד קארבר, הכולל את שבעת סיפוריו האחרונים ועוד שבעה אחרים – כמעט כולם בעלי סגנון אחיד שבו משולבים יחד מצבים ודמויות מחיי הסופר, דיאלוגים סתמיים במתכוון, שינויי כיוונים, רחשים מתחת לפני השטח ורגשות הנחבאים מאחורי התיאורים היבשים. אני לא חובב גדול של סיפורים קצרים, מינימליזם או התגרדות עצמית מופרזת, וממילא איני שייך לעדת מעריצי קארבר, ובכל זאת.

ד. ביקורת די-וי-די: 'קדימה, תריץ אחורה' היא קומדיה די-אינפנטילית של הבמאי הדי-גאון מישל גונדרי, שהרשים בעבר ב'שמש נצחית בראש צלול' וב'מדעי החלום'. מצד אחד, יש כאן אמירה חזקה על הצורך בקולנוע כמדיום עממי שנעשה באהבה, ומצד שני – הסרט עצמו מייגע ובלתי מצחיק ברובו. על זה מבזבז הבמאי את כישרונו המוכח?

 

יודע את מקומי

אם היתה דרך קצרצרה להפוך רעיונות טובים לספרים, אני מניח כי כבר היום הייתי חתן פרס נובל לספרות. בכל רגע נתון עולה במוחי נושא לא רע לסיפור, ספר או אנציקלופדיה, אבל כשהמוח עובד בתדירות כזו, אין לו די פנאי להורות לידיים לכתוב את הכול. וכשהידיים שלי לא מקבלות הוראות, הן פשוט נרדמות. וכך, לא מעט רעיונות צועדים איתי במשך שנים, ובסתר לבי אני כבר יודע שהם לעולם לא יגיעו מכורכים אל מדפי חנויות הספרים. את העובדה שכבר כתבתי ספר אחד אפשר להגדיר בכנות כסטייה של הטבע.

למשל, כבר שנים אני מהרהר בכתיבת סיפורים פוליטיים-סאטיריים והוצאתם כספר. והאמת, לא אכפת לי לשתף את הקוראים בשני רעיונות לסיפורים לא לגמרי מגובשים שעלו בי בתקופה האחרונה, משום שבתוך תוכי אני יודע שהספר לא באמת ייכתב. אם בכל זאת יקרה נס, תמיד אוכל לטעון שרק ביקשתי לעשות לעצמי פרסומת.

בסיפור אחד מככב מגיש תוכנית בוקר ברדיו, המראיין אשה ששכלה את בנה חמש דקות לפני כן. המגיש מנסה להישמע עדין, רגיש ואמפתי, אבל הוא לא יכול להתאפק מלתקן לאם השכולה את שגיאות העברית שלה. היא אומרת "שלוש ימים", והוא מתקן לשלושה; היא אומרת "הלכנו הבית" והוא מתקן ל"הביתה". לאט לאט הוא מתחיל לתקן לה גם ניסוחים עילגים וסימני פיסוק, עד שהוא מפסיק להיות עדין ואמפתי, צועק עליה, מגדף אותה ומוריד אותה מהקו. אני עדיין לא יודע איך יסתיים הסיפור – אולי אותו מגיש יעלה על הקו איזה רב מחבלים ערבי שיודע רק ביטויים כמו "נילחם נגד הכיבוש" ו"אללה הוא אכבר" ויחמיא לו על העברית המצוינת. אני קצת חושש שזה יהיה קרוב מדי למציאות.

הסיפור הבלתי-כתוב השני מתרחש בימי נירון ברומא העתיקה, כאשר שני יהודים משוחחים ביניהם על מדיניות חיסול המתנגדים של הקיסר. "זה נורא", אומר אחד מהם, "ממש חורבן הבית". בתגובה גוער בו השני: "איך אתה מעז להשוות? נמאס כבר מכל אלה שמשווים כל דבר לחורבן, לנבוכדנצאר, לימים אפלים. די! הגיע הזמן שתבין: אי אפשר להשוות שום דבר עם החורבן. החורבן הוא אירוע חד פעמי! אנחנו היום בזמנים אחרים" וכו'. לחילופין, אפשר למקם את הדיאלוג בתקופה שאחרי השואה הגרעינית האיראנית בעוד כך וכך שנים. "נמאס מכל אלה שמשווים כל דבר לשואה", יצעק היהודי השני, "הגיע הזמן שתבין: השואה היא אירוע דו-פעמי, לא יותר מזה".

כמו שכתבתי – הרעיונות הם בסיסיים ועדיין טעוני טיפוח. הבעיה היא, כמו תמיד, המאמץ הדרוש כדי להפוך אותם למשהו מוקצן, מטורף וקורע באמת. מצד שני, ייתכן כי איש לא ירצה לקרוא ספר כזה. כאשר נשיאת בית המשפט העליון נזכרת לתקוף טוקבקיסטים רק בעקבות איומים על שופטים בתקופה האחרונה, לא בטוח שספר סאטירי יכול באמת להקצין את הגיחוך שבעולם האמיתי.