חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חמורים לא, שחוקים כן - שופטים ושוטרים

המטאפורה של עו"ד קורב היתה אולי לא מנומסת, אך משפטנים בינוניים שחורצים גורלות עד לגיל הפרישה היא ללא ספק תופעה שראוי להתריע עליה.
18/02/10, 10:11
יאיר שפירא

 

 אדר נכנס ודיקן מכללת שערי משפט, ד"ר אביעד הכהן, סיפק לנו השבוע את שיאו של הקמפיין הצוהל כנגד הפרקליט הבכיר עו"ד אורי קורב. קורב מרצה במכללה בראשה עומד הכהן, מקום האמור לכל הפחות להפגין חזות של מוסד אקדמי של ממש ולהגן על חופש הביטוי של אנשיו. קורב לא הגיע למוסד מספסלי המחקר אלא מהשטח עצמו, ובנוסף לחומר התיאורטי בנושאי ליטיגציה (הופעה בבית המשפט) הטעים את תלמידיו גם מניסיונו המעשי. אך אבוי - ניסיונו המעשי של קורב עם מערכת המשפט, כמו גם ניסיונם של רוב העוסקים בתחום, מלמד כי יש שופטים טיפשים. לא הרבה, אבל די והותר. לשונו של קורב, כמו גם לשונם של רוב המרצים האחרים במוסדות אקדמיים, משוחררת לפעמים. ההנחה היא כי הקשר בין המרצה לתלמידיו, והאתוס המורה לאיש האקדמיה לשאת את האמת בליבו אך גם בפיו, מביאים את המרצה לומר בכיתה דברים שלא היה אומר בתקשורת, גם לא בבית המשפט. ההנחה היא כי הקלטה של שיעור היא כלי עזר במבחן, ולא מתן הזדמנות לד"ר הכהן לשאת את שבועת הנאמנות לבכירי מערכת המשפט. אלא שבתקשורת הישראלית, הנחלקת כמעט חצי בחצי בין אנשיה של בייניש ובין אנשיו של אולמרט, בין מקדשי שלטון החוק ובין מחוללי הספינים, היתה הקלטתו של קורב כמים קרים על נפש עייפה. בייניש, המודאגת זה זמן מהחופש לבקר את המוסד בראשו היא עומדת, קיבלה הזדמנות להראות מה יעלה בסופו של מי שיחרוץ לשון. אולמרט קיבל את עורו המופשט של הפרקליט שהוביל את העמדתו לדין.

חמורים היא אומנם מטאפורה לא מנומסת מספיק כאשר מדובר בשופטים. אך הטענה כי חלקם משחקים טטריס בזמן המשפט אינה מטאפורה, היא דוגמה טובה דווקא לעיסוקיהם של משפטנים בינוניים ושחוקים החוששים לצאת אל השוק הפרטי, ובינתיים ממתינים לגיל פרישה וגוזרים גורלות. הנושא מספיק חשוב כדי שאיש אקדמיה יזכיר אותו באוזני תלמידיו. הוא מספיק חשוב כדי שייחקר לעומק בידי המוסדות עצמם. לא המוסד של ד"ר הכהן כמובן. הוא ציין בפני נשיאת בית המשפט העליון במכתב ששיגר השבוע, כי פרסומים מטעם צוות המכללה וכן כאלה שכתב בעצמו בשנים האחרונות מחזקים את מערכת בתי המשפט והשופטים.

לזכותו של ד"ר הכהן נספר כי המכתב ששוגר לבייניש לא יצא אלא לאחר שמכתב נזיפה הגיע אל המכללה מהנהלת בתי המשפט, בראשה עומד השופט משה גל. שליטה על הנאמר באקדמיה היא האחרונה בשרשרת הפעולות המוזרות שקידם גל בתקופה האחרונה: פניה ל'גוגל ישראל' בבקשה להפחית את הבולטות במנוע החיפוש של כתבות המבקרות את המערכת ואת שופטיה, ובקשה למחוק טוקבקים סוררים כבר הופנו בעבר בידי גל לגורמים הרלבנטיים. לאחרונה החלה גם השופטת בייניש לאמץ את תפישתו הפלורליסטית של גל. את חופש הדיבור מתירים במערכת המשפט כל עוד היא מופנית לגורמי שלטון אחרים. נזכיר כי פרקליט המדינה, משה לדור, האיש המגיש עתה בהתלהבות את ראשו של קורב לנשיאת העליון, הטיף לנו אך לא מזמן כי פקיד מועל בתפקידו אם לא יאמר את דעתו, חמורה ככל שתהיה. לדור האשים את השר נאמן כי ציניות מושחתת עומדת ביסוד רצונו לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. עו"ד לדור נותר בתפקידו וידיח בקרוב, כך נראה, את עו"ד קורב.

 לשכנע את המשוכנעים

אם בצביעות עסקינן, הרי שלפחות את השיא השבועי שוברת השבוע אילנה דיין. במכתב ששיגרו עורכי דינה של העיתונאית היא מבקשת להורות לעיתונאי ותיק אחר, מתי גולן, להפסיק ולבקר את פועלה. המכתב נשלח אחרי שגולן קינח מספר מאמרי ביקורת על דיין במאמר בו יצא נגד בחירתה של דיין כמנחה לפנל של לשכת עורכי הדין בהשתתפותה של בייניש. וזאת בתקופה הקצרה שבין פסק דינו החמור של השופט נועם סולברג על הדיבה שהטילה דיין ברב סרן ר' ובצה"ל, ובין הערעור שהגישה העיתונאית אל בית המשפט העליון. "מעולם לא נקבע על-ידי בית המשפט כי מרשתנו 'בישלה ראיות', היא מעולם לא ניהלה קמפיין שמטרתו דיסקרדיטיזציה (עירור האמון) לכבוד השופט סולברג ולפסק דינו, היא מעולם לא פגעה ביושרה של בית המשפט הנכבד, ובוודאי שהיא אינה 'עובדת' בצורות שונות על נשיאת בית המשפט העליון ושופטי בית המשפט העליון לקראת ערעורה על פסק דינו של השופט סולברג",  כתבו פרקליטיה של דיין אל העיתון 'גלובס', בו כותב גולן. כדי לעמוד על איכויות הצביעות יוצאות הדופן של המכתב, אין לנו אלא להציץ מעט בערעור שהגישה דיין השבוע לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בכתבי בית הדין לא נהוג לנקוב בשמות השופטים. אין זה מכבודם, בוודאי לא בערעור. משתמשים בכינויים, בית המשפט, השופט קמא וכדומה. דיין ובאי כוחה חוזרים באופן יוצא דופן שוב ושוב על שמו של השופט סולברג. שמו של השופט הוא חלק מהסחורה שמוכרת דיין להרכב אותו תושיב בייניש להכריע בעתידו של הערעור, ובאופן מסוים בעתידם של סולברג ודיין. אנו יודעים וגם דיין יודעת כי בייניש ואנשיה חסמו לאחרונה את סולברג מלהתמנות לשני תפקידים נכבדים. השופטת בייניש והשופט בדימוס תיאודור אור לא חסכו מאמצים כדי שהשופט, דתי ומתנחל, לא יקבל כסא בבית המשפט העליון, או את כסא היועץ המשפטי לממשלה. הטקסט שהוסיפה דיין לסעיפי הערעור מנסה להציג לשופטים בקריצה מאומצת מדי לעסוק בהכרעה פוליטית הרבה יותר מאשר בהכרעה משפטית. בית המשפט העליון והתקשורת מצד אחד, ומולם סולברג וכל מה שמייצג הרקע ממנו הוא מגיע. השופט סולברג הרי מגיע ממחוזות בהם הלהט הפטריוטי משבש את הדעת. כך על פי דיין, מפסק הדין של השופט "עולה נהמת הלב אשר מסגירה את נקודת מבטו הסובייקטיבית של השופט בבית... בעיניו נתפס האירוע נשוא הכתבה כסיפור גבורה. משום כך, כל זווית ראייה שונה וכל פרשנות אחרת אינם לגיטימיים בעיניו... השופט סולברג רשאי לאחוז בפרשנותו שלו לאירוע, הוא ודאי רשאי לחשוב כי סיפור הריגתה של ילדה במנוסתה, ולאחר מכן ירי שבוצע מטווח קצר אל גופה על ידי המשיב, הוא סיפור גבורה". אם תתקבל דעתו, הרי לא רק ש"תונחת מכה אנושה על העיתונות המעוררת פולמוס ושיח ציבורי, המעזה, והחושפת אל אור השמש סיפורים שראוי לספר" אלא בעיקר  "יירדו לטמיון עשרות שנות פסיקה מפוארת שיצאו מלפני בית משפט נכבד זה, אשר שמר מכל משמר על יכולתה של התקשורת להפנות את אור הזרקורים העיתונאי אל אירועים מעוררי מחלוקת",  כותבת דיין, וחותמת באמירה כי "יש מי שישמחו על כך". אם לא הבנתם, מדובר בכם.