בשבע 381: לא לצאת פראיירים

אם מצרים וסעודיה מעוניינות בתקיפה ישראלית של איראן, מדוע שלא נדרוש מהן מחיר? התבטאותו של השר מרידור על 'תיקון' ההקפאה עם תום עשרת החודשים לא מעודדת.

אליקים העצני , ד' באדר תש"ע

 

אמרו שבמו"מ מדיני, כשמציעים לערבים מיליון דולר, הם מסרבים לקבלם ודורשים... "תמורה". ובעוד שאחרים היו זורקים במקרה כזה מכל המדרגות – להם נותנים.

אלא שעושים לערבים עוול. המופרעות היא אצלנו, לא אצלם. הם רק מגיבים על המזוכיזם שלנו, המגישים לאויב מנוצח את ניצחוננו של טס של זהב, והטס – על חשבוננו.

אבירי השלום מבקשים לתת ל'פלשתינים' את נחלת אבותינו, ואם חסר משהו בקצוות, מציעים להם בתמורה "דונם תמורת דונם" מתוך הקו הירוק. ואיש אינו שואל מנין המחויבות הזאת? מי פתח בכל המלחמות ומי ניצח בהן? היכן בעולם המנוצח מכתיב תנאים למנצח?  מדוע 'עץ' – הערבים זוכים ו'פלי' – היהודים מפסידים?

איראן על הפרק. האדמירל מאלן מקיים כאן דיונים נרחבים. הוא ושולחיו, מדינות ערב הסוניות 'המתונות' המאוימות ע"י אירן, רוצים משהו מאיתנו. יש אומרים: השתתפות במתקפה על איראן, ופירושו שבנינו יילחמו גם בעבור סעודיה ומדינות המפרץ, שאינן מסוגלות לתקוף את איראן ישירות. ויש הטוענים הפוך: מאלן וסגן נשיא ארה"ב מנסים להניא אותנו מפעולה צבאית. לא רק מתקיפה, כי אם אפילו מתגמול, במקרה שאיראן תשיב על סנקציות  בטילים על תל אביב, כדי להמחיש שזו "מלחמה יהודית". ולמה אינם רוצים שנפעל? כי זה יסבך אותם פוליטית.

כך או כך, אם פעולה ואם הבלגה, הם מבקשים לקבל משהו ואנחנו מתבקשים לתת, ולנותן מגיעה תמורה, לא? לא בישראל. פה – במקום לתבוע, למשל, ויתור על תביעותיהם בירושלים וביו"ש, אנחנו המשלמים:  בהקפאת בנייה, ב"יצהר תמורת בושהר".

אז מי כאן המופרעים: הם או אנחנו?

 

הקפאה 'מתוקנת'?

פרשן אמריקני בשם טד בלמן מעיד באתר האינטרנט שלו כי היפנה שאלה ישירה לשר דן מרידור: לאחר 10 חדשי הקפאה – הנוכל לבנות כאוות נפשנו, או שמא יהיו עלינו אילוצים עפ"י הסכם עם האמריקנים? על כך השיב מרידור שאין הסכם עם האמריקנים "ואנחנו נצטרך להחליט, אם לתקן את ההקפאה או לבטלה".

"תיקון" להקפאה יכול להיות רק אחד: להתיר לבנות בגושים,להמשיך את ההקפאה בכל מקום אחר.

לתשומת ליבם של בני ובוגי שיוקרתם האישית, ואולי גם עתידם הפוליטי, תלויים בקיום הבטחתו החגיגית של נתניהו לביטול גמור של אותה ההקפאה המבישה, שהשניים הצביעו בעדה ברגע של חולשה, ודורשי טובתם מאמינים שהם מצטערים עליה.

 

לינדון ג'ונסון, חסיד אומות העולם

בימים שבהם נושב מוושינגטון קור מקפיא, תרתי משמע, טוב להיזכר בערגה בנשיא ג'ונסון, עליו נתפרסמו פרטים ביוגראפיים מפתיעים, שבהבאתם אנו ממלאים אחר מצוות 'הכרת הטוב'. האיש, שמלחמת וייטנאם מררה את חייו, מצטייר בזיכרון כחוואי טקסני גדול-גוף, בעל הליכות פשוטות ועממיות. מאמרו של לני בן דוד "הסאגה המדהימה של ל'-ב'-ג'", ממש מפתיע:

ב-1938 עמדו לגרש מארה"ב פליט יהודי מווינה. ג'ונסון, חבר קונגרס טרי, השיג  לו בתחבולות רישיון שהייה. מדובר במנצח הדגול אריך ליינסדורף. כבר באותה שנה חזה ג'ונסון את השמדת יהודי אירופה והוציא מוורשה לארה"ב  42 יהודים. אח"כ הבריח במטוסים ובאניות למעלה מ-500  פליטים יהודים לארה"ב, עתים בניגוד לחוק, והחביא אותם במוסד לנוער. בזמן המלחמה התרים סכומים נכבדים בעבור המחתרת היהודית בא"י והשתתף בשליחת תיבות 'אשכוליות-טקסס', ובהן – נשק. ב-1945 ביקר בדכאו, ואשתו מספרת שחזר אדם שבור.

ג'ונסון פתח את ברז הנשק לישראל – פנטומים וטנקים, והוא שדאג שלא נחויב לסגת מן 'השטחים': "לא נאמר לעמים אחרים היכן למתוח את הקווים שיבטיחו להם את מירב ביטחונם. עם זאת ברור, שחזרה למצב של ה-4 ביוני 67' לא תביא שלום. הגבולות צריכים להיות בטוחים ומוכרים".

ג'ונסון הוא שהניח את היסודות ליחסים המיוחדים שבין ארה"ב לישראל, בניגוד גמור לבית הלבן הפרו-ערבי של אובמה.

הכרזתו כ"חסיד אומות העולם" על פועלו בימי השואה היא גם חובה, וגם מסר.