בשבע 381: שאלת השבוע

האם הצלחתם של סרטים כמו 'ואלס עם באשיר' ו'עג'מי' פוגעת בתדמית ישראל בעולם או משפרת אותה?

אנשים שהמערכת בחרה , ד' באדר תש"ע

 

קולנוע איננו מחלקת הסברה

דני פארן / מפיק סדרות טלוויזיה

לדעתי, אין מקום לשאלה הזאת כשמדובר באמנות. אני רואה בקולנוע, וגם בתכנים טלוויזיוניים, תכנים והפקות בעלי היבטים אמנותיים מובהקים של יצירה, של ערכים.  מכאן שיש לבחון את הדברים לא במשקפיים של תדמיות אלא בהיבט מקצועי, אמנותי, ואפילו חברתי ברמה של מקור היצירה. כלומר, אם מדברים על ואלס עם באשיר ועל עג'מי - הם נוצרו בישראל ואמורים לשקף את החברה שבה, ומבחינתי כך אני שופט את הסרט. אותי מעניינים אך ורק הכלים של היוצר שרצה להעביר מסר אישי ושמצא בקולנוע את הכלי הטוב ביותר להעביר אותו.

התדמית בעולם לא מעניינת אותי. לא עושים סרטים כדי לשפר או לחזק את התדמית של מדינת ישראל. אנחנו לא מחלקת ההסברה של מדינת ישראל. גם כשמכבי תל אביב הולכת לתחרות, היא הולכת במטרה ליצור את התוצר הספורטיבי הטוב ביותר, ולא כדי לחזק את תדמיתה של ישראל. כך גם שחר פאר לא חושבת על תדמית אלא על איך להוציא את הטניס הטוב ביותר שהיא יכולה לייצר. אוי ואבוי לוּ היצירות היו מתבשלות על אש התדמית. זה פאשיזם בעיניי.

מה גם שאדם שבא לקולנוע ורואה סרט טוב – ואלו אכן סרטים טובים – ונהנה מהם, זה דבר שמחזק את חופש היצירה והאמנות, הבעת הדעה והעוצמה של החברה הישראלית. רואים שיוצרים בישראל לא מפחדים להביע ולבקר את עצמם, את החברה שבה הם חיים, או את החברה שסובבת את הסיפור שאותו הם מספרים. מבחינתי אין כל חשיבות אם מדובר באמירה חיובית או שלילית. ואלס עם באשיר ועג'מי הם סרטי נביעוּת ברמת תאורה גבוהה מאוד. ובראייה הרחבה של הדברים – הם מציגים את ישראל כמדינה בעלת עוצמה ויכולת לקבל קשת של דעות.

 

 

פרשנות אישית לגיטימית

ד"ר דרור אידר / חוקר ספרות ותרבות

אני כופר בעצם השאלה. תדמיתה של ישראל אינה תלויה באמנות הישראלית, ואוי לנו שהגענו למצב שבו עולה הזיקה בין השתיים. אמנות, מטבע הדברים, היא אינדיבידואלית ולא ציבורית. היא פרשנות של אדם בודד ביחס לחייו, השקפת עולמו, המפגש בין האופקים התרבותיים שמהם ינק לבין חומרי המציאות שחווה בימי חייו.

הדברים קשורים גם לביקורת של החברה הדתית על יוצרים הנחשבים דתיים, כמו למשל יוסף סידר ודומיו. כמו במקרה הפרטי של היוצרים הדתיים, כך גם במקרה הכללי של היוצרים הישראליים – איש לא חתם איתם על חוזה ייצוג של המציאות הישראלית כמו שרואה אותה האזרח הממוצע, אם יש יצור כזה.

חוסנה של חברה נמדד במידת החופש שהיא מתירה ליחידיה לא רק לבקר אותה, אלא גם להשמיץ אותה. אין זה אומר, כמובן, שאותם יחידים פטורים מאימת הביקורת וההוקעה הציבורית. לעתים, זה המחיר המשולם על הפריבילגיה האמנותית.

באשר לשני הסרטים האמורים: ואלס עם באשיר הוא סרט תודעה, המסופר מנקודת מבטו האישית של לוחם המשחזר את אימת הקרב כמו שנשתמרה בזיכרונו. לפנינו נפרשת תודעה ישראלית הרחוקה שנות אור מזו של רובם המוחלט של קוראי 'בשבע'. אפשר להתייחס לזה כהצצה אנתרופולוגית אל האופן שבו רואים את המלחמה ומוראותיה במחוזות מסוימים בחברה הישראלית, ותו לא.

עג'מי הוא סרט מצוין שהפוליטיקה נמצאת רק ברקע הרחב שלו, אבל אינה מוקד העלילה. היהודים לא יוצאים שם 'רעים' יותר מה'פלסטינים' או מ'ערביי ישראל' – כולם דפוקים והרואיים כאחד. לטעמי, אחד הנושאים המרכזיים בסרט הוא השפה – עניין מכריע לכל הדעות בסכסוך בינינו לבין שכנינו: באיזו שפה אנחנו מתארים את ההיסטוריה ואת האקטואליה, האם  עצמאות או 'נכבה' וכו'. מבחינה זאת, הערבים הישראלים בסרט דוברים שפה ששכנינו לא יבינו, שכן היא בלולה לבלי הפרד בעברית ישראלית. כך, בעוד שכלפי חוץ הולכת האינטליגנציה הערבית ומקצינה עמדות, הרי שבפועל, עסוקים גייסותיה במלחמת חפירות נגד האלמנט החשוב ביותר לקביעת התודעה: השפה, ובמקרה של עג'מי – השפה העברית כסוכן של הישראליות.

 

 

האמונה בצדקת הדרך נחלשה

הרב מרדכי ורדי / בית הספר לקולנוע 'מעלה'

התדמית של ישראל בעולם נמצאת בשפל המדרגה. שורש הדבר נעוץ בכך שנחלשה האמונה בצדקת הדרך של הציונות. הדבר בא לידי ביטוי בכלי התרבות, כמו גם באקדמיה ובתקשורת, וגם מוקרן החוצה ומשדר חולשה מוסרית.

ולשאלה בעניין הסרטים הישראליים, להערכתי גם 'בופור' וגם 'ואלס עם באשיר' הם בעיקר סרטים אנטי מלחמתיים, המציגים את החייל הפשוט והבודד כקרבן פוסט-טראומטי של אימי המלחמה המיותרת וזוועותיה. בתרבות העולמית החייל כגיבור כבר איננו הלוחם המנצח בקרב, אלא האדם האנושי המיוסר שהלבישו אותו מדים ותקעו בידיו נשק כדי להרוג חפים מפשע. המהלך התרבותי הזה מבטא את הסלידה של החברה האנושית ממלחמות ומשפיכות דמים, ויחד עם זאת מחליש את כוח העמידה מול הטרור. בהקשר הזה שני הסרטים נמצאים באזור הקונצנזוס הרואה במלחמת לבנון הסתבכות מיותרת.

'עג'מי' שונה משניהם בכך שהוא סרט חברתי. המקוריות שלו היא בכך שהוא הצליח ליצור סוג של סינתזה מעניינת בין הקולנוע העלילתי לתיעודי. 'עג'מי' עוסק בנושא אוניברסאלי הנוגע במצב העגום של השוליים חברתיים הנגועים בפשע וסמים, וזה קורה בכל מקום בעולם. יוצרי הסרט לא ניסו לייפות את העיוותים והאלימות של החברה הערבית, וגם לא ניסו להשחיר את דמות השוטרים הישראליים העושים את עבודתם בשמירת החוק. האצבע המאשימה היא על החברה הישראלית שמזניחה את הטיפול במגזר הערבי בלב ליבה של ישראל ומאפשרת בזה פריחה של עולם תחתון (בתקופת היותי ראש הגרעין התורני בלוד הכרתי את הסיטואציה מקרוב וזוהי ביקורת שאני בהחלט יכול להזדהות אתה). לטעמי יש ב'עג'מי' תחושה מאוד חזקה של אותנטיות וכנות אמנותית בלי ניסיון לדחוף אג'נדה פוליטית לימין או לשמאל.  יחד עם זאת, הוא תורם לחיזוק מעמדו של הקולנוע הישראלי בעולם.