בשבע 381: בונים את הבית השני

על אף הניסיונות לצייר את ציבור המתיישבים כמגזר שעוסק רק במאבקים ופגיעה בזכויות אדם, מסתבר שדווקא האוכלוסייה הזו קולטת באחוז הגבוה ביותר במדינת ישראל ילדים למשפחות אומנה.

עפרה לקס , ד' באדר תש"ע

ב"ה

 

 

 

ניבה אמנט, יועצת השמה ואם באומנה: "מה שבטוח באומנה זה חוסר הוודאות. ההתחלה קשה: 'הילד יילך? הוא יישאר?' קשה לפתח תחושות חזקות של מה יהיה בעוד כמה חודשים. במקרה האישי שלי, יום אחד התקשרתי לבעלי ואמרתי 'נפלתי, התאהבתי'"

 

שאול, אב באומנה: "תנאי הסף הוא שאתה נותן ולא מקבל, אל תצפה לקבל אפילו תודה. הדבר השני הוא הרבה סבלנות ואורך רוח, והשלישי הוא להאמין שאתה מספיק חזק כדי להשפיע ושלא המתבגר הוא זה שישפיע על הבית"

 

יגאל, גדל במשפחת אומנה: "לחיות באומנה זה המון תחושות מעורבות. הורי האומנה הם כאילו ההורים שלך, אבל לא באמת. תמיד יש משפטים קטנים שדואגים להזכיר לך את זה, כמו 'אתה צריך להעריך יותר', וזה מתבטא בעוד כל מיני דברים. מצד אחד מתייחסים אליך יותר יפה, מצד שני זו לא ממש המשפחה שלך"

 

בתחילת השבוע הביאו ילדי הגן ובית הספר להוריהם את תוצרי 'יום המשפחה': זה הביא ציור מקושט וזאת ברכה מושקעת, האחר הביא 'מתכון למשפחה מאושרת' והקטנה הביאה פרח שהכינה בעצמה. כולם זכו לחיבוקים חמים וקריאות התפעלות מההורים, חוץ מאלה שלא, אלה שאין להם. אלה ש'משפחה' ו'הורים' הם מושגים כואבים עבורם. אלה שהערוגה שאמורה להצמיח אותם לעתיד טוב יותר, התפוררה והשאירה אחריה בלבול ומבוכה.

2,294 ילדים חיים היום בישראל ב- 1,628 משפחות אומנה, שמנסות לתת להם תנאי פתיחה הוגנים, שמבקשות להעניק להם יציבות, ביטחון ואהבה, בלי לנתק את הקשר עם המקור הביולוגי שלהם. מסתבר שתופעת המשפחות האומנות רווחת הרבה יותר בקרב משפחות מסורתיות, דתיות וחרדיות, (87 אחוזים מכלל המשפחות) ושהמשפחות המתגוררות בהתיישבות ביו"ש נושאות בעול בשיעור גבוה בהרבה מחלקן היחסי באוכלוסייה.

כל משפחות האומנה גורמות, בהמון סבלנות, הכלה ואהבה אין קץ, לכך שעוד ילדים יוכלו לחייך כשהם מדברים על משפחה, ואף מאפשרות להם לראות את השמחה הזו בבוא העת גם אצל ילדיהם שלהם, אותם יגדלו לתוך בית מתוקן.

 

 העבודה נכנסה הביתה

אין חולק על כך שעדיף שילד יגדל בביתו, בסביבה המוכרת לו, עם המנטליות והשפה, הנוף והמנהגים וכמובן בתוך קן חם ואוהב. במדינת ישראל, גם אם הבית המקורי נקלע לקשיים, משתדלים שירותי הרווחה לאפשר לילד להמשיך לחיות בביתו. הם עושים זאת באמצעות צהרונים יומיים וארוכים או 'חממות', הדומות לפנימיות יום, בהן הילדים מגיעים מבית הספר אל בית אחר, שם הם מטופלים עד שעות הערב.

ובכל זאת, ילדים רבים בישראל, ומספרם עומד היום על אלפים, מוצאים מביתם. המדינה נוקטת צעד כזה אחרי שפקידת סעד הוכיחה לבית המשפט כי ביתו הביולוגי של הילד מסכן אותו, או לאחר שההורים הטבעיים ביקשו סיוע מלשכת הסעד, כי הבינו שהם אינם יכולים להעניק לילדם את הטיפול המתאים לו. ילדים כאלה מגיעים למשפחות אומנה או לפנימיות.

שיטת האומנה מנסה לשמר בכל זאת את הקשר של הילד עם סביבת המגורים והמשפחה הטבעית, כך שברבות הימים הילד יוכל לחזור לביתו הביולוגי, ואם לא יחזור, יידע לפחות מאין הוא בא.

המדינה, המתקצבת את משפחת האומנה בסכום מסוים מדי חודש, מפסיקה לעשות זאת בגיל 18, בו מבחינת החוק הילד הופך לבגיר. בפועל, לא רבים הם אלה העומדים על רגליהם בשלב זה של חייהם, בוודאי אם הצליחו לעלות על פסים נורמטיביים, להשיג תעודת בגרות, לשרת את העם והם בדרך ללימודים גבוהים.

ניבה אמנט היא עובדת סוציאלית ואחראית על השמת הגיל הרך באומנה ב'מכון סאמט' - עמותת האומנה הפועלת באיזור ירושלים והדרום. אמנט עוסקת בתחום האומנה כבר 12 שנים, אותן התחילה בארצות הברית, והמשיכה כשעלתה לארץ עם משפחתה, לפני כעשור.

השמה, כלומר ההחלטה איזה ילד יילך לאיזו משפחה, היא מלאכה קשה "שמלווה אותי ביום ובלילה", היא אומרת. אמנט נתקלת במקרים מאוד כואבים, אך במקביל במשך השנים היא נתקלה גם "בהמון המון אנשים טובים שנותנים דוגמא אישית מהתנהגותם". אחת הנשים, שביקשה לקחת ילד באומנה למרות היותה מטופלת בשלישייה ובילדה נכה, אמרה לה בפשטות ש'יש המון זמן ב-24 שעות'. "זה השפיע עליי עמוקות, והראה לי איך גם אני יכולה למצוא את הזמן לכך בחיי". משפחת אמנט משמשת היום בעצמה משפחת אומנה.

ניבה אמנט ובעלה, החובקים כמה ילדים משלהם, דיברו על רצון להיות משפחת אומנה עוד לפני נישואיהם. כשעלו לארץ היא התלבטה אם לצאת לעבוד או לקחת ילד באומנה. בשנה שעברה החליטה שהגיע הזמן. "היה לי קשה ללוות משפחות כשאני נמצאת בקצה השני של השולחן".

בניגוד למצופה, גם אמנט חששה מהתהליך, אותו היא מכירה כל כך מקרוב. "כאמא, עברתי תהליך של הסתגלות, אפילו שהתינוק שלקחנו היה קטן. הכי הפתיע אותי כמה התאהבתי בו, כמה אני מרגישה שהוא כמו ילד ביולוגי שלי - את זה אי אפשר ללמוד אפילו כשעובדים בתחום".

אבל גם ההתאהבות הזאת, אמנט לא מטייחת, היתה מורכבת. "מה שבטוח באומנה זה חוסר הוודאות. ההתחלה קשה: 'הילד יילך? הוא יישאר?' קשה לפתח תחושות חזקות של מה יהיה בעוד כמה חודשים. במקרה האישי שלי, יום אחד התקשרתי לבעלי ואמרתי 'נפלתי, התאהבתי'".

והילדים?

"אני מרגישה שלמדתי מאוד מהילדים שלי על קבלה אמיתית. הם קיבלו אותו כמו שהוא. לילדים יש רמת קבלה שאין למבוגרים".

הגדולים, אומרת אמנט, מבינים מה היה קורה לילד אם הוא לא היה מגיע למשפחה אומנת. הקטנים מתייחסים אליו כאל אח.

"הבנות הגדולות שלי חשופות היום לרמה אחרת של נתינה, הרבה מעבר לבועה הרגילה של בנות בגיל שלהן. כאמא, אני מרגישה שזה חלק חשוב מהחינוך שלהן".

מה כל זה עשה לעבודה שלך?

"זה עזר לי מאוד לעשות את ההשמות. אני יכולה להסביר טוב יותר את הבחירה, לטוב ולרע. מה שקורה במשפחה שלי מאוד תורם לי לעבודה וכן להיפך".

 

 לא כמו שידוך

מרגע שמשפחה מחליטה להיות משפחה אומנת ועד הרגע שבו היא מקבלת את הילד, עוברים כמה חודשים. המשפחה ממלאה טפסים, עוברת ראיונות וגם קורס. לאחר מכן מתחיל תהליך ההשמה.   

יצויין, כי בכל עמותה ובכל טווח גילאים התהליך מעט שונה. ובכל זאת, דבריה של אמנט מאפשרים הצצה לסדר הדברים.

הרבה מונח על כף המאזניים בתהליך ההשמה: הילד מגיע עם כאבי לב, נפש ולפעמים גוף, והוא צריך לעבור תהליך של הפשרה, היפתחות ואמון מחודשים. המשפחה, מצידה, מצפה לפגוש ילד שאמור להיות חלק מחיי היומיום שלה. כישלון בהתאמה כזאת, פירושו עוגמת נפש למשפחה וקושי אמיתי לילד. 

"כאשר מגיע אליי מקרה", מסבירה אמנט "אני מזמינה את המשפחה המועמדת לאומנה ומספרת לה עליו. בהמשך התהליך אני מזמינה גם את פקידת הסעד של אותו איזור, כדי שהיא תהיה מעורבת בתהליך וכדי שייווצר קשר. בסך הכל צריך להיות אחר כך שיתוף פעולה בין שני הגורמים".אמנט מלווה את המשפחה למקום בו נמצא התינוק הרך, ונוצר מעמד שהוא מצד אחד "הכי לא טבעי בעולם", אך גם "מאוד מרגש ואינטנסיבי".

השמה היא לא בדיוק כמו שידוך, מדייקת אמנט, משום שההורים האומנים מאוד רוצים לתת, ולרצון הזה יש כוח לחפות על הרבה חריקות אפשריות.

בהמשך מתרחשים כמה מפגשים מדורגים בין הילד והמשפחה: בגינה, ואחר כך בבית המשפחה. המפגש האחרון אורך שעות ארוכות, מה שמאפשר למשפחה לראות אם הסיטואציה הזאת נכונה לה ולאמנט לראות אם זה זה.

כל תהליך ההשמה אינו יכול להימשך יותר מדי זמן, אך מצד שני דברים צריכים להיות תהליכיים, או בלשונה של אמנט "זה צריך לקרות מהר אבל לאט".

ההשמה של ילדים מבוגרים יותר, מן הסתם מורכבת יותר.

"נכון. מצד שני ילדים גדולים יותר כל כך צמאים לבית ולהורות נורמטיביים, שהם מוכנים להתאמץ כדי שהניסיון יצליח. לא מזמן היתה אצלי ילדה שהתחננה 'רק לא פנימייה', גם היא יודעת מה המשמעות של בית. אם ילד יתנגד למגורים במשפחת אומנה, זה לא יצליח".

כשמשפחה מחליטה ללכת על פרויקט האומנה, היא מקבלת מערך תומך שהפונקציה המשמעותית ביותר בו היא מנחת האומנה. המנחה משמשת כ'כתף' של משפחת האומנה, הסלולרי שלה פתוח שעות ארוכות  ובהכירה את המשפחות ואת הילדים, היא יכולים לתת עצה טובה או סתם להקשיב כשצריך.

איך משפחה יודעת שהיא אכן מתאימה לאומנה?

"ההורים צריכים להיות מתחת לגיל 55, בריאים וללא עבר פלילי. יש צורך בעבודה והכנסה כלכלית יציבה של בני הזוג, והכי חשוב: פניות, רצון ופתיחות במשפחה. אני מחפשת בעיקר את המוטיבציה".

לדברי אמנט, משפחות שפונות לעמותות האומנה כדי לקבל ילדים, הן בדרך כלל כאלה שהחזיקו את החלום הזה במשך תקופה. הילדים, היא מסבירה, הם חלק חשוב מההחלטה ומהיישום, ולכן הם בתמונה לאורך כל הדרך. יש גם עמותות שעורכות להם סדנאות לפני קבלת האחים החדשים.

 

 להתאהב בכל תינוק

"ידעתי כל הזמן שאני רוצה לעשות דבר כזה", אומרת דלית (שם בדוי), אמא ל-6 ילדים ביולוגיים מיישוב ביהודה, "רק חיכיתי שהילדים קצת יגדלו". בהתחלה העדיפה המשפחה של דלית להיות משפחת קלט חירום לתינוקות, כזאת שמביאים אליה תינוקות שהוצאו באופן מיידי מביתם, והם זקוקים למשפחת ביניים עד למציאת פיתרון של קבע. זו בעצם היתה הדרך של המשפחה לנסות ולראות האם היא יכולה להיות משפחת אומנה. היום הם מגדלים תינוקת רביעית, באומנה רגילה.

מאיפה מגיע הרצון לקחת ילד באומנה?

"מאוד עצוב שיש ילדים שאין להם בית, ויש כל כך הרבה כאלה. לכל אחד יש את הנקודה שלו: אני מאוד אוהבת להיות אמא, להשפיע על ילד ולראות את הפירות. לכן החלטתי לתרום במישור הזה".

דלית מסבירה שכל התהליך של להפוך למשפחת קלט ואחר כך למשפחת אומנה, התקיים תוך התייעצות עם הילדים. "זה אולי מוזר שאנחנו שואלים ילד בן 6 מה דעתו בנושא, אבל אלה חייו, אנחנו קודם כל הורים של הילדים שהבאנו לעולם".

התינוקת שנמצאת היום אצל דלית, תהפוך בקרוב לחלק רשמי מהמשפחה - לתמיד. "התאהבתי בכל תינוק שקיבלנו, ותמיד אמרנו שאם לא תימצא לו משפחה מתאימה - אנחנו רוצים אותו. הפעם, בגלל שיש לה הרבה קשיים, לא נמצאה לה משפחה קבועה ואנחנו עומדים להתחיל תהליכי אימוץ".

איך משפחה יכולה לדעת שהיא תעמוד במשימת האומנה?

"זה קשה כי אי אפשר סתם לאהוב תינוק, צריך לראות אותו קודם. בכל אופן, כשאת מגדלת מישהו בבית, זה משפיע על הרגשות שלך. אנחנו ממליצים, למי שלא בטוח בעצמו, להתחיל כמשפחת קלט לכמה חודשים, זה יכול לתת למשפחה מושג במה מדובר".

משפחתה של דלית, שכבר סופרת את התינוקת כבת השביעית, איננה מתכוונת לעצור כאן. כשיסתיימו תהליכי האימוץ, יש בכוונתה לקחת ילד נוסף, גדול יותר, באומנה.

כשאת מדברת על זה, אומנה נראית מלאכה מאוד קלה.

"לא, זה מאוד מורכב. כבר 3 שנים שאנחנו עם תינוק וזה קשה. מה שנותן את הכוח לעשות את זה, היא התחושה שהילד הזה צריך אותנו. כשהתינוק הראשון היה קם בלילה והייתי צריכה לערבב לו את המטרנה, לא אמרתי לעצמי 'שוב הוא קם?' כמו עם ילדיי הביולוגיים, אלא 'הנה אני, בשבילך'. הייתי היחידה בעולם בשבילו".

 

יצירתיות בשיעורי הבית

יהודית (שם בדוי) היא אם במשפחת אומנה באחד היישובים בשומרון. ששת ילדי המשפחה תמיד רצו לאמץ עוד ילד. לפני שנים היה אצלם ילד במעין אימוץ לא רשמי. הנער גדל ובגר, נישא והמשיך לשמור על קשר עם המשפחה. יהודית וילדיה ידעו שהם יכולים להכיל עוד, כלשונה, "אבל רצינו שהפעם זה יהיה עם ליווי, בגלל ההתמודדויות בתוך המשפחה שזה מביא". לפני מספר שנים החליטה המשפחה להיענות לאתגר האומנה הטיפולית, וביקשה שני ילדים, גם בגלל שבמשפחה יש תאומים, ושניים נראה ליהודית מספר טבעי, וגם כדי להגביר את תחושת השייכות אצל הילדים. שני האחים גרים עם המשפחה כבר למעלה מ-4 שנים, והאם, שלא רצתה שהבית יתרוקן ויתחיל להיות נקי פתאום - מאושרת.

את משקיעה רבות בילדים האלה. לא קשה לך עם העובדה שיש גם משפחת מוצא ברקע ושהם בעצם לא 'שלך'?

"אני לא במקום הרכושני הזה. יש לי הורות מספקת משלי. ילדי האומנה קוראים לנו בשמותינו הרגילים ולא 'אבא' ו'אמא'. אם הייתי מצפה מהם לכנות אותי 'אמא', הם לא היו יכולים להתמודד".

לא נמצא אצלך באיזה מקום בראש שיום אחד הם יכולים לקום וללכת?

"זו הדילמה הקטנה בהתמודדות עם אומנה. ילד לא מגיע למשפחת אומנה מגן עדן. הוא מגיע עם שפה, הרגלים, כאב ופחדים. לפני כל המחסומים עומדת היכולת שלך לאהוב. האהבה היא משהו שמתפתח והיום אני בטוחה שאני אוהבת את הילדים האלה אהבה רגשית ומלאה. ההתמודדות עם פתיחת הלבבות היא תהליך".

יש רגעים שבהם את אומרת לעצמך 'זה גדול עליי'?

"כן. בחודשים הראשונים אחרי שהם הגיעו, פטרתי את עצמי מכל מיני מחויבויות ואמרתי לסביבה שאני בחופשת לידה. זה היה שעות של התעסקות. כל מילה טובה שאמרו לי לקחתי בשתי ידיים. מחלקת החינוך נתנה גיבוי וסייעת צמודה עוד לפני שצייצתי. קיבלתי תמיכה אמיתית ורגשית וזה מאוד חיזק".

יהודית לא מתקשה להיזכר בתקופה הראשונית ההיא, בה הכל מסביב היה שרוי בכאוס. הילדים הביאו איתם שפה גסה ואלימה, סף התיסכול שלהם עמד על אפס והם הסבו נזקים לבית ולילדים האחרים. יהודית התרכזה אז בלנסות להציל "את החיים ואת הבית".

היו שלבים בהם הילדים הביולוגיים נתקלו בקושי, והיו גם שיחות תמיכה על כך שאי אפשר לפסל את ילדי האומנה בדיוק כפי שרוצים. מנגד, יהודית מתמוגגת כשהיא רואה את המוטיבציה והרעיונות של הילדים שלה, כשהם ניגשים לעזור לילדי האומנה בהכנת שיעורי בית, למשל. "זה מצמיח את שני הצדדים", היא קובעת, ומסבירה שפרויקט האומנה מעמיק אצל הילדים הטבעיים את החינוך לעזרה לזולת ולמעשים טובים.

יהודית מספרת שהורות האומנה שלה היא אחרת מאשר ההורות שלה לילדיה הביולוגיים. בחינוך ילדיה שלה היא הרבתה להשתמש באינטואיציה. כאן היא צריכה לאגף הרבה מכשולים, לא להיכנס למקומות של שפה מאיימת וכן, גם לוותר יותר, על מקלחת למשל.

הילדים, שהגיעו מרקע מאוד לא יציב ועברו טלטלות רבות בחייהם, נהנים היום מבית בטוח ויציב ויהודית משוכנעת שהם יגדלו להיות אנשים בוגרים שממצים את יכולותיהם. ברור לה כשמש, שאם הם לא היו מוצאים בית אומנה אוהב, הם היו "בלי השכלה, בתחתית החברה, סובלים וגורמים פשע ואלימות".  

 

 דור שני לאומנה

חלקה של אוכלוסיית יהודה ושומרון מכלל תושבי מדינת ישראל עומד על כ-4 אחוזים, אך בכל הקשור למיזם האומנה, היא נוטלת על עצמה פי שניים וחצי מחלקה היחסי. כ-10 אחוזים מילדי האומנה בכל הארץ מתגוררים אצל משפחות אומנה ביו"ש, מה שעשוי לתסכל מעט את אלה המציירים את המתיישבים כדמויות אנטי-הומניסטיות. עמותת 'אור שלום', האחראית על האומנה בשומרון, מספרת על עלייה במספר המשפחות האומנות ברחבי השומרון בשנים האחרונות. "קשה לתת נתונים סטטיסטיים מדויקים, אבל ביחס לאזורים אחרים מדובר באוכלוסייה איכותית מבחינה חברתית. המשפחות מאוד חזקות, יש בהן כאלה שהן דור שני לאומנה, כלומר, הסבים לקחו ילדים באומנה, וההורים גדלו בין אחי אומנה והחליטו להמשיך עם זה". ב'אור שלום' מספרים עוד, שביישובים יש הרבה עידוד מצד הסביבה להיכנס לפרויקט הזה, ולאורך הדרך הסביבה מגבה ומעודדת, "זה ייחודי כשמדובר ביישובים קהילתיים", הם אומרים. מצד שני, יש גם התנגדויות. באחד היישובים לקחה משפחה באומנה שני אחים ממוצא אתיופי. הקהילה נרתעה בהתחלה אבל התעקשותה של המשפחה גרמה לפריצת דרך, להתגייסות של הסביבה ולכך שבעקבותיהם לקחה משפחה נוספת שני אחים מאותה העדה.

המרואיינים לכתבה, כולם אנשי יישובים, השתמשו במושג 'מידבק' לגבי תופעת האומנה.

"יש כזה דבר. כשמשפחה רואה משפחה אחרת ואת ההצלחה שלה, היא חושבת שהיא יכולה גם".

האם יש התנגדות מצד משפחות מוצא שילדיהן יהיו בבתי אומנה בשומרון?

"בעבר, בתקופת הפיגועים הרבים, היתה יותר התנגדות. אבל אנחנו משתדלים להפגיש בין משפחת האומנה והמשפחה הביולוגית. כשההורים של הילדים רואים את ההורים האומנים, הם נרגעים".

בעמותה מסבירים עוד, שהמשפחות מגיעות ממקום מאוד נקי של נתינה. הן מעודדות את הילדים לפתח תמונות ואלבומים ולצייר ציורים להורים הביולוגיים, מה שיוצר תחושה פחות מאיימת באופן כללי.

"בשומרון יש הצלחות יפות, ואת התוצאות ניתן לראות על בוגרים ובוגרות שסיימו".

השומרון הוא רק דוגמה למה שמתרחש גם ברחבי יהודה ובנימין, ונראה שגם בקרב יישובים דתיים באזורים אחרים בארץ. יישוב ספציפי שמשך את תשומת ליבנו היה אפרת, בו יש היום 10-11 משפחות אומנה ועוד 5 שממתינות לקבל ילד באומנה. ביישוב מתגוררות גם 6 משפחות אומנה בדימוס, שילדי האומנה שלהן כבר בגרו.

מנכ"ל משרד הרווחה, נחום איצקוביץ', המתקצב את נושא האומנה, מכיר באיכות המשפחות ביו"ש. "המניע העיקרי לאומנה הינו תחושת שליחות ורצון לנתינה ותרומה לאחר. המבנה הקהילתי של היישובים הקהילתיים מהווה כר אנושי אשר מאפשר לגייס משפחות המתאימות להפעלת אומנה בבתיהן. זהו דבר מבורך. בימים אלה פועל המשרד לגייס משפחות נוספות למפעל חשוב זה".

 

 לא מצפים לתודה

משפחת לוי (כן, עוד שם בדוי) מאחד המאחזים בשומרון, פתחה גם היא את דלת ביתה בפני בחור בן 17, יתום מאב, שלא הסתדר עם אימו. הרווחה ביקשה שיארחו אותו, והוא אכן התגורר אצלם מספר שנים, עשה בגרויות, התגייס והיום לומד באוניברסיטה. שמירה על קשר? אמירת תודה? זה לא משהו ששמעו ממנו. ולא, הם גם לא מצפים. "זו גמילות חסד", מסביר האב, שייקרא שאול, לצורך העניין.

לא הרבה זמן חלף מאז הלך הבחור ועד ששב נציג הרווחה, שהוא גם שכן, והתדפק על דלת המשפחה. הפעם ביקש להביא אליהם בת ממשפחה נורמטיבית-דתית מאזור המרכז. הבת נפלטה מהבית ונאספה מהרחוב, ונכנסה למשפחת לוי בגיל 16 המורכב.

מאז חלפו למעלה משנתיים. האומנה הרשמית, כולל התיקצוב מטעם המדינה, הסתיימה בחופשת הקיץ. אבל הבת, שנמצאת בשירות לאומי, חוזרת בסופי שבוע ובחופשות לבית משפחת לוי.  

הילדים הביולוגיים של משפחת לוי עודם צעירים. הגדול עוד לא בר מצווה ואחריו יש כמה וכמה אחרים. במקרה כזה, אני מקשה, ילד האומנה עלול להוות דוגמה התנהגותית לילדים הצעירים - מה עושים?

שאול מסביר בביטחון שביתם פתוח, והוא אינו חושש שילדיו יראו שיש לבחורה פירסינג או שהיא מעשנת. "הילדים שלי ממילא יראו דברים כאלה בשלב מסוים אצל החברים שלהם". אבל כן, היו גם שיחות קשות עם הבחורה, שמטרתן היתה להעמיד אותה במקומה ולהבהיר לה שיש דברים שעליה לעשות. "היו משברים, ועם מתבגרים זה על אחת כמה וכמה". יום אחד הציבה לה המשפחה אולטימטום שאחריו הבינה הנערה שעליה להתיישר עם מה שמצפים ממנה: "עשינו לה רשימת מטלות וכללים שהיא צריכה לעשות עד שהדברים יבואו לה מעצמה". לא, שאול מאוד לא בעד כפייה, אבל קווים אדומים כן: אסור להרים קול על ההורים, אין ללכת עם גופיה בבית ועוד כמה.

היו פעמים שאמרתם די, אנחנו לא יכולים יותר?

"כן, וגם היום זה קורה, אבל אני מאמין שגם אם היה מדובר בבן הביולוגי שלי זה היה אותו הדבר". על הבחורה עצמה הוא מספר שהיא 'חזקה' ו'חכמה', ומסביר שבני נוער כאלה עסוקים בשרידות ולכן מאוד קשה להם להיקשר רגשית. אף על פי כן, יש קשר רגשי חזק בין הצדדים והיא אפילו יודעת להוקיר להם תודה.

'אפילו'? עשיתם בשבילה המון.

"אנחנו מראש נכנסים לדבר כזה כשאנחנו חושבים על נתינה בלי קבלה בחזרה. אם לוקחים ילדים צעירים באומנה זה נראה אחרת, כאן מקבלים ילד למוד ניסיון וקשיים".

שאול מספר שהתכנון של המשפחה לעתיד הוא להביא הביתה פעוט בן שנתיים כדי לאמץ אותו, "כי הבנו שיש מצוקה בכל הנושא של אימוץ בגיל הזה". שאול ואשתו, שהם כבר ברוכי ילדים, שאלו את אחד מגדולי הרבנים, שהשיב להם שאכן עדיף לאמץ ילד קיים, שכבר נולד, מאשר להביא ילד חדש לעולם.

למה בעצם לא אומנה?

"אני לא פוסל על הסף, אבל זה מעייף. כשאתה לוקח ילד ומאמץ אותו, הוא הופך לחלק אינטגרלי מהמשפחה".

לסיום נותן שאול שלוש תכונות שלהן זקוקה משפחה שחושבת לקחת ילד מתבגר אליה, לאומנה: "תנאי הסף הוא שאתה נותן ולא מקבל, אל תצפה לקבל אפילו תודה. הדבר השני הוא הרבה סבלנות ואורך רוח, והשלישי הוא להאמין שאתה מספיק חזק כדי להשפיע ושלא המתבגר הוא זה שישפיע על הבית".

 

 השופט אישר מגורים במאחז

 

יגאל בן ה-18 עדיין מתגורר אצל משפחת האומנה שלו, למרות שמבחינת מדינת ישראל הוא כבר 'עבר את הגיל'. יגאל, שמוצאו במשפחה דתית מהצפון, משרת היום בצבא וחושף את הצד של ילדי האומנה, לפחות אלה שהגיעו לבית אומן בגיל ההתבגרות, אחרי שעברו דבר או שניים בחיים. "לחיות באומנה זה המון תחושות מעורבות. הורי האומנה הם כאילו ההורים שלך, אבל לא באמת. תמיד יש משפטים קטנים שדואגים להזכיר לך את זה, כמו 'אתה צריך להעריך יותר', וזה מתבטא בעוד כל מיני דברים. מצד אחד מתייחסים אליך יותר יפה, מצד שני זו לא ממש המשפחה שלך, אבל מצד שלישי גם המשפחה הביולוגית שלך היא לא ממש המשפחה שלך..."

יגאל מזכיר גם את התשלום שמקבלת משפחה אומנת עבור הילד שהיא מגדלת, והוא אמביוולנטי לגבי זה: "מצד אחד הם רוצים אותך, מצד שני נכנס סכום כסף רציני כל כמה חודשים ואז קונים דברים לבית. אתה לא רוצה שהם לא יקבלו כסף, אבל זה לא קל. ילד באומנה תמיד ירגיש שהוא נטל וחיצוני ולא שייך. אלה תחושות שקיימות ואף פעם לא עוזבות. אם ילד ביולוגי, למשל, ירצה ג'ינס חדש, הוא יבקש מההורים. ילד אומנה חושב פעמיים לפני שהוא מבקש. שום דבר לא ברור לו. ואתה בכלל רוצה להיות ילד רגיל שיש לו בראש רק מחשב וחברים".

איך מתמודדים עם השייכות גם למשפחה הביולוגית וגם למשפחת האומנה?

"זה קשה, כי כשאתה גדל, אתה קולט את התמונה הכוללת: לך עשו רע בתור ילד, אבל אתה לא רוצה לעשות רע. יש את המשפחה שילדה אותך ויש את המשפחה שגידלה אותך, ואתה מרגיש שהורי האומנה הם יותר ההורים שלך".

קל לטעות. יגאל דווקא כן חושב שהוא קיבל הרבה ממשפחת האומנה שלו ושכשהוא יגדל ויינשא הוא ייקח לביתו ילד שאין לו איפה להניח את הראש, "אבל ברור שלא אעשה את זה דרך המוסדות של מדינת ישראל. יש לך 5 פקידות סעד, 4  קב"סים, ו-3 עובדות סוציאליות, שדואגים שיהיו דיונים בבתי משפט כדי שהאומנה תהיה מעוגנת בחוק. למה ילד בכיתה י' צריך ללכת לבתי משפט? ההרגשה שלי היתה שהקב"סים המציאו כל מיני דברים כדי למצוא חן בעיני הממונים עליהם ולא מסיבה אמיתית".

עוד לפני הסיוע לילדים אחרים, כשיגאל מדבר על משפחה משלו, הוא חושף חששות גדולים. "זה מפחיד. אתה חושב שאם ההורים שלך לא היו בסדר איתך כשהיית ילד, איזה אבא אני אהיה? זה מלחיץ. בתכל'ס אתה לא כל כך רוצה להביא ילדים לעולם, כדי שלא יסבלו".

אבל בצד המחסור בביטחון עצמי, יגאל יודע וגם מבהיר שילדי אומנה הם ילדים חזקים. כי מי שהגיע לאומנה, הוא מסביר, הסתובב בכל מיני מקומות שבהם הוא היה צריך לשרוד ולהיות עצמאי.

משפחת האומנה של יגאל מתגוררת במאחז לא מורשה. למרות שזה נשמע פרט מעניין, הוא ממש לא מרגיש מאוים, ומוצא גם כאן דרך לסנוט במערכת המשפט של מדינת ישראל: "אני הגעתי למשפחת האומנה לפני שסידרו את זה רשמית. אחר כך קיבלתי צו מהשופט לשהות אצל המשפחה הזאת. זה מצחיק לקבל צו משופט במדינה שאני צריך לגור במקום לא חוקי".

למרות המורכבות של כל הנושא, יגאל התוודע לאחרונה, במסגרת התנדבותית, לילדים שמתגוררים במוסדות ולא בבית. בהתחלה הוא אומר שייתכן שיש ילדים שמשפחת אומנה אינה מתאימה להם, ועדיף להם להתגורר בפנימיות. אבל אחר כך הוא נמלך: "מוסדות סגורים זה הדבר הכי נורא שיש. הם לא גדלים להיות עצמאיים אלא תינוקות. אם אתה גדל במוסד, קשה לך לצאת ממעגל התלותיות וכן, יש משהו תקין בלהכניס ילד למסגרת של הורים וילדים ובית. אומנה היא בהחלט פיתרון טוב ואני מצטרף לקריאה שמי שיכול, שיעשה את זה".

 

ofralax@gmail.com

 

לשאול את עמנואל אם להכניס!

בוקסה:

עשרות ילדים מחכים היום למשפחות שייאותו לתת להם בית חם, יציב ואוהב.

נושא האומנה מנוהל היום בישראל על ידי 3 עמותות פרטיות וחברה אחת. כולן משוועות, ובדחיפות, למשפחות שמוכנות לקחת על עצמן את הפרויקט האלטרואיסטי הזה.

מט"ב- אחראים על חדרה וצפונה: 04-6591852/3

מכון סאמיט- על ירושלים ואיזור הדרום: 02-5631350

אור שלום- איזור המרכז ועד לצפון הנגב: 02-9936900 שלוחה 125

 שח"ר- אומנה טיפולית: 077-9331330