בשבע 381: בני"ש במחתרת

יורם שיאון התגייס ללח"י בעודו תלמיד ישיבת פוניבז', אך את השתתפותו בפעולות דחה עד לסיום ה'זמן'.

יואל יעקובי , ד' באדר תש"ע

 

 בארץ היתה חרדה גדולה מפני פלישה אפשרית של הנאצים לארץ ישראל, כשליישוב היהודי מצפה במקרה כזה גורל ברור. שיאון וחבריו החליטו ליצור קשר עם תנועת הנוער הדתית-רוויזיוניסטית 'ברית חשמונאים', ומדריך מטעמה הגיע ללמדם בחשאי שימוש בכלי נשק

 

 הרב כהנמן פנה לשיאון ואמר לו שהוא מוכן לקבל אותו לישיבה בתנאי שייתן לו תקיעת כף שכל עוד הוא בישיבה הוא לא יעסוק בענייני מחתרות. שיאון נתן לו את תקיעת הכף, וכך החל ללמוד בישיבת פוניבז'.

 

 כשהסמל הבריטי כיוון לעבר ליבו רובה, שיאון אזר אומץ והסיט את הקנה לכיוון רגליו. כשהקנה הגיע לרגליים ירה הבריטי ירייה ופצעו. שיאון הלכוד והפצוע החל להטיף מוסר לבריטים על שהם יורים באדם שהרים ידיו ונכנע להם

 

 החזון איש קיבלו בחמימות ושאלו: "אולי שבים לישיבה?" משבוששה התשובה לבוא אמר החזון איש: "כן, אני מבין, המצב קשה וצריך לעשות גם את זה (להילחם), אך כשתחזור בעזרת ה' בשלום תחבוש מחדש את ספסלי הישיבה!"

 

 כשמונה משה דיין לשמש כמפקד מחוז ירושלים, הוא ביקש להביא איתו את 'דב הבלונדיני' כסגנו. לשם אישור המינוי הפגיש דיין את דב עם בן גוריון, ששאלו: "אם תקבל פקודה שתהיה נוגדת למצפונך למי תישמע - למפקדך או למצפונך?" דב היסס כמה שניות ואמר:"כמובן, למצפוני!"

 

אדם שלמד אצל הרב כהנמן בימי הבראשית של ישיבת פוניבז' בבני ברק ללא ספק נושא עמו סיפור מעניין. כך גם לוחם לח"י שנידון למאסר עולם, ושלימים השתתף במלחמת העצמאות בחטיבה שמונה תחת פיקודו של 'דב הבלונדיני', לוחם הלח"י האגדי. גם סיפורו של מי שהיה מראשי הגרעין המייסד של היישובים נווה צוף ועטרת הוא מן הסתם בעל עניין. אולם דומה שאצל אדם כמו יורם שיאון, המרתק מכל הוא השילוב בין כל אלה. את קורות חייו הוא מספר לפרטי פרטים בספר שהוציא לאור לפני כשנתיים ושמו הוא "ממעין חרוד עד ירושלים".

 

ילדות בעמק יזרעאל

יורם שיאון (שם המשפחה המקורי היה קרמר) יצא לאוויר העולם בשנת תרפ"ז (1927) בבית היולדות של עמק יזרעאל, הסמוך למעיין חרוד. הוריו לא התגוררו שם באותו זמן, אולם הורי אימו היו תושבי מושב מרחביה הסמוך לעפולה. אופיו של מושב זה חורג מתדמיתו המקובלת של עמק יזרעאל, בית גידולה של ההתיישבות העובדת החילונית "מבית אלפא עד נהלל". המושב הוקם על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות שעלו לארץ על מנת להוציא ממנה את לחמם. יורם שיאון בילה זמן רב בילדותו בשדות המוריקים של העמק המתפתח אצל סבו וסבתו, אליהם היה מגיע בנסיעה ברכבת העמק המיתולוגית עד לתחנת עפולה, ומשם צועד ברגל או נוסע בעגלה לעבר מרחביה הסמוכה.

אביו של שיאון עלה לארץ מקלם שבליטא, שם הסתופף זמן מה בבית מדרשו של 'הסבא מקלם', מאבות תנועת המוסר. לאחר חתונתו נדד האב בארץ בין מקומות שונים בניסיון לתור אחר פרנסה למשפחתו. מדרך הטבע, המשפחה נדדה בעקבותיו. את הפרק היפה של ילדותו רואה שיאון בתקופת מגוריהם בשכונת נווה שאנן החיפאית, שם ניצלו שיאון ואחיו את היעדרותם של ההורים ויצאו לשוטט בחיק הטבע של אז, במורדות הכרמל שרק החל להתכסות בשלמת בטון ומלט. בדיעבד יודע שיאון שהיתה זו הסתכנות מצידם, כי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט כבר פרצו, "אבל כילדים לא חשנו את הסכנה" הוא אומר.

המצב הביטחוני גם מנע מההורים לשלוח את הילדים לבית ספר דתי בחיפה (בגלל שכונת חליסה הערבית שהפרידה בין חיפה לנווה שאנן), וכך הם למדו בבית הספר הכללי של נווה שאנן, כשהוריהם שוכרים עבורם מלמד חרדי כדי שילמדם משנה. כעבור זמן, כשבעקבות פרנסת האב עברה המשפחה לירושלים, סרבו לקבל את שיאון בתלמוד תורה 'מזרחי' בעיר למרות הפצרות אימו, בגלל שלא למד בנווה שאנן בבית ספר דתי. כך נשלח שיאון לבית הספר הדתי 'תחכמוני', תוך שהוריו בודקים היטב את זהות החברים עימם הוא מתרועע.

התחנה הבאה היתה תל אביב. שם למד שיאון תחילה בתלמוד תורה 'הסתדרות החרדים'. הפסקת הצהרים של התלמוד תורה היתה מטבע הדברים רועשת, והפריעה למנוחת השכנים. המנהל, הרב ד"ר גרוז'ניסקי, קיבל תלונות רבות מהשכנים על הרעש שמפריע להם את מנוחת הצהרים, ופנה בלשון אבהית אל תלמידיו בבקשה שיסכימו להחליף את המשחקים הרועשים במשחק השחמט. התלמידים הסכימו והמנהל, אלוף שחמט בעצמו, רכש עבורם עשר ערכות שחמט, והשקט חזר לשרור ברחוב.

 

 אימוני נשק בישיבה

מתלמוד תורה 'הסתדרות החרדים' עבר שיאון ללמוד בשנת הלימודים תש"ג (1943) בישיבת 'היישוב החדש' שאותה ייסד רבה של תל אביב, הרב משה אביגדור עמיאל. לאחר כשנה נכנס לנהל את הישיבה הרב רפאל צבי יהודה מלצר, לימים רבה של רחובות. אך עקב גזירות שהטיל על התלמידים כמו צמצום שעות לימודי החול, התעורר נגדו מרד והוא עזב את הישיבה. במקומו נכנס לנהל את הישיבה אחד הבחורים המבוגרים שנמלטו זמן לא רב קודם לכן מאירופה הבוערת, יהודה קולודצקי. הרב קולודצקי ניהל את ישיבת 'היישוב' במשך עשרות שנים, והיה מזוהה עימה ביותר, עד פטירתו לפני שנים אחדות.

הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, והיישוב בארץ היה שרוי בחרדה מפני פלישה אפשרית של הנאצים לארץ ישראל, כשליישוב היהודי מצפה במקרה כזה גורל ברור. שיאון וחבריו החליטו ליצור קשר עם תנועת הנוער הדתית-רוויזיוניסטית 'ברית חשמונאים', ומדריך מטעמה הגיע ללמדם בחשאי שימוש בכלי נשק. למרות ש'ברית חשמונאים' הזדהתה עם מטרות האצ"ל והלח"י, שיאון וחבריו לא חיפשו את הצד הזה, אלא רק את הלימוד הבסיסי של השימוש בנשק.

ב'יישוב' נכנס שיאון ללמוד בכיתה הנמוכה, אולם הוא לא אהב את סגנון לימודו של הר"מ. כשנכנס פעם אחת לשיעור של הכיתה הגבוהה יותר, דרך לימודו של הר"מ שלה, הרב יואל קלופט, לימים אב"ד חיפה, מצאה חן בעיניו והוא רצה לעבור ללמוד אצלו את לימודי הגמרא. למרות ששני הר"מים הסכימו למהלך, הוא טורפד בסופו של דבר על ידי בני השיעור הגבוה, שראו פחיתות כבוד בהצטרפותו של 'אליף' אליהם. תסכולו של שיאון מהלימוד הוביל לניסיון לעבור מהישיבה לגימנסיה הדתית 'מוריה' בתל אביב. כשלא הופיע בתחילת 'זמן קיץ' ללימודים נודעה עזיבתו, ורבני הישיבה הנסערים הגיעו אליו כדי לשכנעו לחזור. הלחץ הכבד שהופעל עליו פעל את פעולתו ושיאון חזר ל'יישוב', אולם לא לזמן רב. זלזול בנהלי החשאיות שהורה להם מדריך הנשק הוביל לגילויו של האקדח ששימש לאימונים. מובן שהנהלת הישיבה לא הלשינה למשטרה הבריטית על האקדח שנתגלה, אך גם לא רצתה לאפשר בתוך הישיבה פעילות מחתרתית. יש לזכור שבאותם הימים אנשי המחתרות היו מוקצים בעיני רובו של היישוב, והזדהות עימם היתה עלולה להמיט אסון על עולם הישיבות הארץ-ישראלי הצעיר. ראש הישיבה ניגש לשיאון ואמר לו: "כשם שהתחננתי לפניך לפני עשרה ימים שתחזור לישיבה, כן מתחנן אני לפניך עתה שתעזוב את הישיבה. אתה הורס לי את הישיבה!". שיאון לא הסכים להיות 'פינג פונג' ולעבור כל כמה ימים ממוסד לימודים אחד למשנהו, ולכן הוא התעקש לסיים את הזמן בישיבה.

יש לציין כי למרות ששיאון חש שנעשה לו עוול, הוא הכיר בכך שישיבת 'היישוב החדש' היא ישיבה ברמה גבוהה, ולימים אף שלח את בנו ללמוד אצל הרב קולודצקי ב'יישוב'.

 

 תקיעת כף לרב כהנמן

מציאת ישיבה חדשה ללמוד בה הפכה כעת למשימה קשה. שמו של שיאון כ'טרוריסט מסוכן' כבר פשט במעט הישיבות שהיו קיימות באותן ימים, וכל הישיבות שניסה להתקבל אליהן השיבו את פניו ריקם. שיאון החליט "לעזוב את גורלו לשמים", כלשונו, ובילה את חודש אלול בלימוד ביחידות "ובהתעלות גדולה" בבית הכנסת 'חברת ש"ס' שליד בית הוריו בנווה שלום שבדרום תל אביב. בן דודו, שהיה ממצוייני ישיבת חברון, שוחח עם הרב יוסף שלמה כהנמן, שהקים באותם ימים בבני ברק את ישיבת פוניבז'. הרב כהנמן הסכים לפגוש את שיאון בסוכתו.

שיאון מספר כי הרב קיבל אותו "בחמימות יוצאת מן הכלל, כמו סבא טוב שרואה את נכדו". גם היום, כשהוא מביט בתמונתו של הרב כהנמן (שגם מונחת בחדר עבודתו), הוא לא יכול שלא להתפעל מהמתיקות ששורה על פניו. הרב שוחח איתו ובחן אותו בסוגיה האחרונה אותה למד בישיבה. לפתע הגיע המשגיח של הישיבה והטיל בו מבט חודר "כאילו השליך בי חץ". הרב כהנמן אמר לשיאון שיחשוב על תירוץ לקושיית התוספות, ויצא לדבר עם המשגיח. שיאון שמע מבחוץ את הרב כהנמן משוחח עם המשגיח שאומר בהחלטיות באידיש: "ניין, ניין, ניין!" (=לא, לא, לא!). שיאון הבין שהשיחה נסבה אודות קבלתו לישיבה ולא הצליח להתרכז בסוגיה.

כשחזר הרב כהנמן הוא פנה לשיאון ואמר לו שהוא מוכן לקבל אותו לישיבה בתנאי שייתן לו תקיעת כף שכל עוד הוא בישיבה הוא לא יעסוק בענייני מחתרות. שיאון נתן לו את תקיעת הכף, וכך החל ללמוד בישיבת פוניבז'. למרות תנאי הבראשית הקשים (הפנימיה היתה בבית אריזה בפרדס סמוך, ועל יריעות היוטה שבין גג הרעפים לאולם הילכו עכברושים), שיאון אומר כי "מה שיש לי זה מאותן שנה וחצי טובות". בשנים ההן למד תורה מהר"מים בישיבה, מהמשגיח ומראש הישיבה, שהיה מעביר מדי יום שיעור על סעיף פשוט לכאורה בשולחן ערוך 'אורח חיים', אך היה מקיף במסגרתו עולם ומלואו.

 

 

 הפעולות יחכו לסוף ה'זמן'

באחד הימים הבחין שיאון בכרוז שהיה מודבק על לוח המודעות ושקרא לתלות את אנשי המחתרות אצ"ל ולח"י על עמודי החשמל בעקבות חיסול שר המושבות הבריטי הלורד מוין על ידי 'שני אליהו' - אליהו חכים ואליהו בית צורי אנשי הלח"י. כשחזר לישיבה התבטא שיאון בגנות הכרוז ובעד אנשי הלח"י.

למחרת המקרה הזה ניגש אליו חבר והודיע לו כי מישהו מחכה לו בחוץ. היה זה איש לח"י, שהציג עצמו בשם חגי והזמין אותו להתגייס ללח"י. שיאון ניסה להתנגד בטענה שהוא מעוניין ללמוד כמה שנים בישיבה. חגי החל לשכנעו: "כיצד אתה יכול לחשוב על לימודים בישיבה בעוד רבבות יהודים נרצחים באירופה בגלל שהבריטים סוגרים את שערי הארץ? וחוץ מזה, יש לנו פעילים רבים שמחלקים את זמנם בין לימודים בישיבה לפעילות במחתרת". אבל כאן העלה שיאון נימוק מוחץ: כיצד יוכל להפר את תקיעת הכף שנתן לראש הישיבה האהוב שלא לעסוק בענייני מחתרות בזמן לימודיו בישיבה? חגי הציע פיתרון מקורי: "תצטרף למחתרת, אבל לא תופעל עד סוף הזמן". טענותיו של שיאון נסתתמו והוא הצטרף ללח"י. שיאון מסביר שלהתרככות המהירה שלו תרמה גם תקופת לימודים עם חברותא לא רציני, עימו למד לפי בקשתו העיקשת של המשגיח, ושהוציאה אותו מהמתח החיובי של ההתעלות בלימוד.

אולם חגי לא עמד בדיבורו. יותר ויותר הבין שיאון כי בניגוד למה שסוכם מראש, חגי מתעקש להפריע לו בלימודיו ולגרור אותו לפעילות גם בזמן לימודיו בישיבה במקומות מרוחקים מבני ברק. כששיאון סירב לאפשר את הפרת ההסכם, דאג חגי לארגן לו משפט בגין הפרת חובת  המשמעת אל מפקדיו במחתרת. שיאון מתאר כיצד במהלך משפטו הוא גולל את פרטי הסיפור בפני ה'שופטים' כשעיניו קשורות. בסיום דבריו אמר: "אני באתי להתייצב ללח"י מתוך אידיאל, אך התניתי שהפעילות תתחיל מראש חודש ניסן וכך הובטח לי". למרות ששיאון ישב (או אולי נכון יותר לומר: כרע) על ספסל הנאשמים, הוא לא התבייש לדרוש את החלפתו של חגי במפעיל אחר. השופטים התכנסו לישיבה שבסיומה הם הודיעו לו כי התרשמו מדבריו הכנים, וכי המפעיל שלו יוחלף.

 

 מאסר עולם לשנה

המקרה יוצא הדופן הזה של פעיל בלח"י שהפריע לחייו הדתיים של פקודו, נראה מוזר בהתחשב בכך שמדובר במחתרת שאנשים שומרי מצוות רבים מצאו בה בית, ומבחינה מסוימת אף היתה לה אוריינטציה דתית, בוודאי הרבה יותר מאשר ל'הגנה'. שיאון משוכנע כי חגי היה שתול של ה'הגנה', ובכך הוא מסביר גם היתקלות נוספת עם אותו חגי, שהיתה עלולה להיות הרבה יותר הרת אסון מקודמתה.

חגי הוחלף ושיאון, לאחר שעזב באמת את הישיבה במועד שנקבע, התקדם בפעילותו בלח"י, שם פעל בין השאר בהקמת סניף לח"י במושבה פתח תקווה, שנחשבה למעוז של האצ"ל. כשנודעה עזיבתו לרב כהנמן ולמשגיח (שבינתיים שיאון נעשה קרוב אליו), הם ביכו אותו מרה.

גולת הכותרת של פעולות שיאון בלח"י היה ניסיון פיצוץ של רכבת נפט בריטית סמוך לפתח תקווה. אותו חגי הוא שהביא לשיאון את פקודת המבצע, תוך שהוא מוסיף בעל פה שמכיוון שמדובר במוקש חדש, מפקדת הלח"י מעוניינת לקבל דו"ח על יעילותו, ולכן נדרשים שיאון ואנשיו להישאר במקום עד לפיצוץ. שיאון רואה בהוראה זו אכזריות של חגי אשר עיכבה למעשה את בריחתם ממקום החבלה, וגרמה בסופו של דבר לנפילתם בידי הבריטים. הרכבת שהיתה אמורה להגיע לא הגיעה בזמן, ובמקומה הגיעה רכבת אחרת. בדיוק ביום הפיצוץ נערך בכפר ערבי סמוך ביקור של מושל המחוז הבריטי, מה שגרם להגברת האבטחה באזור. השוטרים הללו לכדו את שיאון וחבריו, תוך שהם יורים בהם ומכים אותם לשם התעללות גרידא. כשהסמל הבריטי כיוון לעבר ליבו רובה, שיאון אזר אומץ והסיט את הקנה לכיוון רגליו. כשהקנה הגיע לרגליים ירה הבריטי ירייה ופצעו. שיאון הלכוד והפצוע החל להטיף מוסר לבריטים שהם יואשמו במשפט בינלאומי על שהם יורים באדם שהרים ידיו ונכנע להם. את העובדה שלא מת מאיבוד דם זוקף שיאון לזכות ההשגחה העליונה שגלגלה את אזיקתו על ידי הבריטים, כך שהאזיקים שימשו שלא במתכוון גם כחסם עורקים.

לאחר התעללויות נוספות הובל שיאון לבית החולים הממשלתי ביפו, ובהמשך לבית החולים הממשלתי במגרש הרוסים בירושלים, שם קיבל לאחר לחץ כבד אוכל כשר ותפילין. בתחילה הוא טופל על ידי אנשי צוות ערבים שהזניחו את פצעיו וכמעט שמת מהרעלה. בעקבות מחאות הוא זכה לטיפול יעיל ורחמני באמת מידי אחות בריטית. לאחר שהחלים מפצעיו הוא הובל לשבת בבית הסוהר המרכזי המפורסם בירושלים עם שאר אסירי המחתרות, תוך שהוא זוכה לביקורו של ר' אריה לוין שתוך כדי לחיצת ידו העביר לו מכתב מהוריו. קשריו החמים עם ר' אריה נמשכו שנים רבות, ולימים הרב הישיש הגיע אף במיוחד לתל אביב כדי להשתתף בחתונתו של שיאון, שם התכבד בקריאת הכתובה.

לקראת משפטו ניסה ר' אריה לשכנע את שיאון, שהיה צפוי לגזר דין מוות, לשתף פעולה עם ההגנה במשפט ולהכיר בסמכות בית המשפט, כי חשש שהתנהגות אנשי המחתרות תזיק להם. אולם שיאון לא הפר את נוהגם של אנשי המחתרות, ובאמצעות נאום נמלץ שנכתב על ידי ה'דוקטור' (ישראל שייב-אלדד) ושהועבר אליו באמצעות 'הדואר המחתרתי', הוא כפר בסמכות השלטון הבריטי שדומה לחיה טורפת שמפרפרת פרפורי גסיסה. שיאון ושותפו לפעולה נידונו למאסר עולם (עורך הדין מטעם המשפחה הצליח לערער את הקביעה שגילו של שיאון עבר את ה-18), כשבדיעבד אנו יכולים לדעת שהוא לא יכול היה להימשך יותר משנה, עד לעזיבתם הסופית של הבריטים את ארץ ישראל.

עקב חששם של הבריטים מפוגרום שיעוררו הערבים, שהיוו את רוב יושבי האזור הסמוך לכלא, נגד האסירים היהודים, הועברו אסירי המחתרות למחנה המעצר בעתלית. בעקבות בריחות שונות שנכשלו, לא אושרו על ידי מפקדי הלח"י ניסיונות בריחה נוספים. למרות זאת החליט שיאון לברוח ממחנה המעצר יחד עם חבר. שבועיים לאחר הבריחה שוחררו, בניגוד לצפוי, כל עצירי המחתרות, אך שיאון נשפט על הפרת המשמעת הארגונית בבריחתו, ונידון לשלושה חודשי הרחקה מן הארגון. בלחץ הימים ההם לא החזיקה ההרחקה יותר משבוע, ושיאון נקרא לחזור לאימונים.

 

 ברכה מהחזון איש

לאחר קום המדינה עמדו אנשי הלח"י להתגייס לצה"ל. שיאון בא לבקש את ברכת החזון איש, שמשפחת אמו היתה מקורבת למשפחתו. החזון איש קיבלו בחמימות ושאלו: "אולי שבים לישיבה?". משבוששה התשובה לבוא אמר החזון איש: "כן, אני מבין, המצב קשה וצריך לעשות גם את זה (להילחם), אך כשתחזור בעזרת ה' בשלום תחבוש מחדש את ספסלי הישיבה!" גם על כך שיאון לא ענה. החזון איש סיים בברכה המסורתית: "לך לשלום ותחזור בשלום".

בצה"ל צורף שיאון יחד עם חברי לח"י רבים לחטיבה שמונה, בה הוקמה מחלקה דתית ששיאון לחם במסגרתה. מפקד הגדוד היה משה דיין, שאמנם בתחילה היה נחמד, אך לטענתו של שיאון הוא התעלל בהם בהמשך בשל היותם דתיים, ובגין כך הם עזבו את גדודו. כשעבר דיין לפקד על מחוז ירושלים חזרו אנשי המחלקה הדתית לחטיבה שמונה.

לשיאון יש טענות קשות בדבר הפקרה של אנשי הלח"י בצה"ל. במיוחד מדגיש שיאון את פרשת מותו בקרב של מפקד הפלוגה הנערץ 'דב הבלונדיני'. דב, ששמו האמיתי היה יעקב גרנק, היה לוחם אגדי עוד לפני עלייתו ארצה. מלבד אומץ ליבו ניחן דב גם ביכולת חשיבה צבאית יוצאת דופן. הוא ידע לחזות היטב את מהלכי האויב, מה שמנע אבידות רבות.

שיאון מספר כי כשמונה דיין לשמש כמפקד מחוז ירושלים, הוא ביקש להביא איתו את דב כסגנו. לשם אישור המינוי הפגיש דיין את דב עם בן גוריון, ששאלו: "אם תקבל פקודה שתהיה נוגדת למצפונך למי תישמע - למפקדך או למצפונך?" דב היסס כמה שניות ואמר:"כמובן, למצפוני!" בן גוריון השיב: "אם כן, חופשי אתה. שוב ליחידתך". שיאון אומר כי בן דודו אריה בר-און (לימים תת אלוף בצה"ל) כיהן כשלישו של דיין באותם ימים, והוא סיפר לו כי דיין אמר שבן גוריון מפחד שמא דב ימריד את הצבא.

תחת פיקודו של דב נכבשה (בשילוב כמה וכמה ניסים) מצודת עיראק סווידאן (כיום 'מצודת יואב' ומוזיאון גבעתי) שאיימה על קיבוץ נגבה, לאחר שקודם לכן נכשלו נסיונות רבים לכיבושה על ידי חטיבת גבעתי. גם תל גמה הצופה לרצועת עזה נכבש ברוב תושיה על ידו, תוך שהוא מבין כי המקום מטווח על ידי המצרים. דב נתן הוראה לרדת מיד מהעמדות, ומיד לאחר שירדו החלה באמת הפגזה מצרית על העמדות.

הנפילה הגדולה היתה בקרב על עוג'ה (ניצנה), שם קיבל הגדוד הוראות תמוהות מהאלוף יגאל אלון. שיאון טוען כי הכוח הלוחם לא ידע כלל מהי מטרת הקרב, והיה חסר מידע רב על מצב הכוחות המצריים בשטח. הנסיגה לא איחרה להגיע. תוך כדי הנסיגה נפגע ונהרג 'דב הבלונדיני'. שיאון מספר על העצב והבכי שלו ושל חבריו בעת שנודע להם כי מפקדם הנערץ נפל בקרב. לשיאון טענות מרחיקות לכת בכל הנוגע לקרב זה. הוא חש כי הפיקוד הגבוה הכניסו אותם בכוונה למצב זה כדי לגרום לחיסולם, ובמיוחד לחיסולו של דב הבלונדיני שכאמור, בן גוריון חשש מפניו.

לאחר המלחמה נותר שיאון בצה"ל בחיל המודיעין. לדבריו, מציאותו של איש לח"י בחייל הרגיש לא מצאה חן בעיני סגן מפקד החייל[y1] , בנימין גיבלי. רק פנייה אל מפקד החייל חיים הרצוג, הותירה אותו על כנו, אך לא לאורך זמן. כשהרצוג עבר לתפקיד אחר וגיבלי מונה למפקד החייל, הוא מצא אמתלה להיפטר מאיש הלח"י ש'חדר' לשורותיו.

 

 עם גוש אמונים

משעה שיצא לאזרחות התמצו עיסוקיו הכלל-ישראליים של שיאון בכתיבת מאות רבות של מכתבים לאישי ציבור ולמערכות העיתונים, שרק חלקם נמצאים אצלו שמורים במספר קלסרים. הוא עבד בעיתון 'מעריב' כמנהל חשבונות, מה שלא מנע ממנו לשלוח מכתבים רבים לעיתונו ולעיתונים אחרים, על פי רוב תחת השם 'רם ישי'.

בשנת תשט"ז (1916) נישא יורם שיאון לרעייתו חסידה, שילדה לו את חמשת ילדיו "שכולם אמונים על אדני התורה והמצוות". חלק מצאצאיו משתייכים לציבור החרדי וחלקם לציבור הדתי-לאומי. כולם, הוא אומר, גאים בדרכו של אביהם.

עם הקמתו של גוש אמונים מצא שיאון את עצמו באופן טבעי משתתף פעיל בעליות לסבסטיה. יחד עם זאת הוא מספר בספרו על כך שלאחר שבת מרוממת בסבסטיה הסכימה הנהגת המתנחלים להצעת הצבא להתפנות (מתוך כוונה להתנחל במקום סמוך). שיאון מספר כי כשהבין לאן הרוח נושבת לא מצא לנכון להישאר במקום, והוא עצר טרמפ וחזר הביתה.

לאחר המהפך הפוליטי של שנת תשל"ז, יזם שיאון הקמת גרעין שיעלה להתנחל במצודת נבי צאלח שבמערב בנימין. הוא פרסם מודעה ב'מעריב' ונענה בלמעלה ממאה מכתבים, מהם עשרות פניות של חילונים. טלטולים רבים עברו על הגרעין עד שהוקם היישוב נווה צוף. השם נווה צוף, אגב, לא התקבל על ידי ועדת השמות הממשלתית, שנתנה לו את השם 'חלמיש'. כעבור ארבע שנים היה שיאון מראשי הפועלים להקמת היישוב עטרת הסמוך (למרות שנותר להתגורר בנווה צוף).

בנווה צוף ניסה שיאון את כוחו בחקלאות, אולם בהמשך הוא חזר לעבוד כמנהל חשבונות בתנובה ירושלים. בסוף תשמ"ח (1988) עבר עם משפחתו לירושלים. כשיצא לגמלאות הוא חזר ללמוד תורה בכולל לגמלאים, ובכך מילא את בקשתו של החזון איש, גם אם באיחור מה.

עוד לפני שנים, כשנוכח בבורות השרויה בציבור החילוני בכל הנוגע ליהדות, החליט לכתוב ספר בנושא. "המטרה היתה לא רק לכתוב הסבר מושגים, אלא גם לתת הדרכה מילדות מהי יהדות". כשכתב את הספר לא היה לו כסף להוציאו לאור, אולם לפני מספר שנים נודע לו, באיחור של מספר שנים, כי מי שהיה אסיר ציון זכאי לקצבה. כך יצא שהוא קיבל בבת אחת סכום גדול של כסף. הוא הבין שמשמים מסייעים לו להוציא את הספר לאור, ומיד פנה להוציא את ספרו 'בנתיב היהדות' כספר מודפס. שיאון שלח 246 ספרים חינם לקיבוצים חילוניים. רק שלושה ספרים הוחזרו בחזרה לשולח. הוא קיבל על הספרים תגובות חיוביות, שהיפה מכולם באה מקיבוץ מרחביה הסמוך למושב מרחביה, שם בילה שיאון זמן רב בילדותו בבית סבו וסבתו.

מלבד כתיבת זכרונותיו עוסק שיאון בלימוד תורה ובכתיבת חידושים. הוא כתב מאמר ובו שיטה מעניינת בסוגיה המסובכת של זמני השקיעה וצאת הכוכבים. והוא כתב גם מחזה המבוסס על הסיפור המקראי-מדרשי של חזקיהו המלך ועזרא הסופר מתוך קריצה לבעיות זמנינו.

כשהוא עוסק בכל אלה מביטות עליו בחדר עבודתו כמה דמויות - ביניהן אליהו חכים ואליהו בית צורי הרוגי המלכות והרב כהנמן, רבו הנערץ מימי נערותו. מבחינתו, כנראה, כל אחד מהם מהווה דמות המעניקה השראה.

 

yoelyya@gmail.com