בשבע 381: מיקרוסקופ

י.גרסיאל, ח.לוז, י.מידד , ד' באדר תש"ע

 

 

 פרשת השבוע / עדי גרסיאל

השבוע נדמה היה שהעיתונות כולה הפכה למגזרית. ל'פרשת הרב מוטי אלון' נרתמו השבוע משאבים עיתונאיים יוצאי דופן. הגדיל לעשות ידיעות אחרונות ביום שלישי כשהקדיש לפרשה את הכותרת הראשית ועוד ארבעה(!) עמודים עם לוגו מיוחד "רב מעללים". וזאת ביום שבו נחשפו תמונותיהם של המחסלים בדובאי – חדשה שאמורה לכאורה להסעיר קצת יותר. גם שאר היומונים דאגו להזכיר את הנושא בעמוד השער שלהם.

מעניין להשוות בין הסיקור של העיתונים בפרשת הרב אלון לסיקור (או בעצם, כמעט אי-הסיקור) ההאשמות כנגד המשורר, המחזאי ואיש השמאל הקיצוני יצחק לאור, שפורסמו באותו יום. לאור, כך על פי התוכנית 'המקור' שאמורה היתה להיות משודרת אתמול (ד') בערב הטריד לפחות ארבע נשים בעשרים השנים האחרונות וכתוצאה מכך אף נאלץ לעזוב את עבודתו באוניברסיטת תל אביב ובמוסדות אקדמיים אחרים.

לכאורה, מכיוון שהרב אלון בעל מעמד ציבורי גדול בהרבה מזה של לאור, מתבקש שהטיפול העיתונאי בו יהיה נרחב יותר. ובכל זאת עולות מההבדלים כמה שאלות ותובנות:

 

* חוסר הפרופורציות מוגזם על פי כל קנה מידה: בישראל היום, למשל, עמד יחס השטח הסיקור של שתי הפרשות ביום שלישי על אחד ל-10, במעריב על 1 ל-5 ובידיעות והארץ לאור כלל לא הוזכר. זאת למרות שההאשמות נגדו חמורות בהרבה. קשה גם שלא להבחין בשמחה לאיד עם כותרות כמו: "רב מעללים", "רעידת אדמה בציונות הדתית", ו"קרע בציונות הדתית".

 

* האם העובדה שלאור כותב ב'הארץ' יכולה להסביר את חוסר ההתייחסות של העיתון לנושא?

* ההאשמות נגד לאור היו ידועות בברנז'ה האקדמית-אמנותית-תקשורתית מזה יותר מ-20 שנה. מדוע לא טרח איש להתלונן או לפרסם?

* מדוע מואשם המגזר הדתי בניסיון לסגור הכל בתוך המחנה, הרי אוניברסיטת תל אביב נהגה בדיוק כמו פורום 'תקנה' וגזרה על 'החשוד' גלות?

* ואולי התלהבות היתר היא בבחינת אדם נשך כלב – כלומר ממשורר שמאלני אפילו העיתונות החילונית לא מצפה לאמות מוסר גבוהות, אבל מרב כן? זה דווקא סימן מעודד.

 

 

גם הוט לשירות הסרבנים  / חני לוז

מלחמת התודעה עוברת גם בסמטאות קטנות, לא רק בכבישים הראשיים.

לאחרונה הגיע אלי מידע על פינה קבועה שמקבלת סרבנית גיוס שמאלנית קיצונית, עומר גולדמן, בערוץ 8 של 'הוט'. מדובר בבחורה רהוטה שעוברת היטב מסך. הצעירה בת העשרים קיבלה פרסום נרחב כשתמונתה התנוססה בפוסטר של קמפיין 'השמיניסטים'. בנוסף, היא השתתפה במשלחת של השמאל הקיצוני האנרכיסטי בדרום אפריקה, שם השמיעו דברי בלע על ישראל וצה"ל, השמיצו את מעשי ישראל בעזה, וקראו לחרם על ישראל.

הפינה השבועית שלה אמורה לעסוק בענייני תרבות. לפני כשלושה שבועות היא הציגה להקת היפ-הופ ערבית מלוד. הרפיסות שלה בפני הערבית גרמה אי נוחות רבה לכמה מהצופים, אך בייחוד האמירה המפורשת הפוליטית שלה : "הם [הלהקה - ח.ל.] לא רק מדברים, הם גם עושים, ובשבוע שעבר הם הופיעו בשיח' גראח', שכונה במזרח ירושלים, שכונה פלסטינית שלצערנו, מתנחלים משתלטים שם על הבתים".

השבוע נשלחה פניה של תדמי"ת להוט, למועצת הכבלים והלווין להפסיק את מתן הבמה לגולדמן. בלתי נסבל שמי שמשמיצים את מיטב חיילינו, את צה"ל ואת מדינת ישראל, וגורמים נזק אסטרטגי וכלכלי למדינה – הם אלה שמקבלים פתחון פה בתקשורת, גם אם מדובר בערוץ נישה קטן.

השבוע פורסם שבלחץ גורמים צבאיים בוטל הסכם של מועצת החלב עם מייקל לואיס, שהשתמט משירות צבאי. נושא הסרבנות מקבל חשיפה בפריים טיים כשמדובר בסרבנות מצד ימין. האם התקשורת ואותם בכירים במערכת הביטחון יפעלו באותה נמרצות נגד מנהיגת הסרבנים מהשמאל הקיצוני?

 

 

אשר ישלטו / ישראל מידד

במתכוון או לא, ההקלטות של דברי התובע במשפטו של אהוד אולמרט, אורי קורב, מצאו את דרכן לתקשורת.  כמובן, קודם לידיעות אחרונות, העיתון שאמר עליו שלדון אדלסון שהוא "עובד בשיטה של המקל והגזר. אם תפעל למען האינטרסים שלי, תתוגמל. אחרת, מגיע המקל".  התוצאה של הפרסום היא דחייה במשפטו של ראש הממשלה לשעבר. אין לי שום דבר נגד עצם הפרסום. הסקופ ראוי וחשוב ובמיוחד. אבל  מדוע לא הוגשה קובלנה למערכת המשפטית הרגילה?  הרי אם אותו מקליט נחרד מדפוסי התנהגות פסולים, מדוע רץ לתקשורת?  האם בכל זאת התקשורת פעלה לא למען מערכת נקייה, מקצועית ואתית אלא למען עצמה (ורווחיה) ומיד לאחר מכן, בעד פוליטיקאי שהיא מבקשת לקדם או להציל?  אצל חוקרי מקרי רצח תמיד שואלים: "מי ירוויח?" וגם ידאגו ללכת בעקבות נתיב של הכסף. גם כאן הייתי ממליץ לכולנו לשים לב לרקע לפרסום.

 

* בתשובה לפנייתו של פרופ' אלי פולק שלא להשתתף באירוע בו אילנה דיין תנחה דיון, השיבה נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש, שבפניו יתברר בקרוב ערעורה של דיין בפרשת סרן ר',  כי "לא ברור מהי אמת-המידה לפיה עצם הגשת ערעור לבית המשפט פוסלת עיתונאי או כל אדם אחר מהשתתפות או נוכחות על במה או באולם שבו נמצאים שופטים".

 ואני משתומם. הרי אם היא לא יודעת אז מי כן יודע? הרי היא הקובעת אמות המידה של רגישות (תפילה בהר-הבית, למשל), ושל דחיפות ושל סיבתיות. פתאום היא כושלת ואיננה מוצאת את עצמה מסוגלת למתוח גבול? הרי נגיד ששופט נמצא באולם עם עותר, לא סביר שאולי ימצאו לנכון לדרוש כל אחד בשלומו של השני?  ללחוץ ידיים?  מדוע כל כך קשה להחליט שכל זמן שהמשפט לא הסתיים, אין כל קשר חברתי, מקצועי או אחר? מה פתאום ה"היפך" הזה אצל גב' בייניש?

ואולי, על סמך שתי הדוגמאות שהבאנו, התקשורת הצליחה בעצם להפוך את צרכניה לנשלטים שלה, במקום להיות המשרת שלהם?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביקורת הנקרא

דאגה בחמאס: הקיצונים מתחזקים (כותרת בווינט)

יש איזו סתירה פנימית בכותרת הזו, לא?

 

"זה בדיוק מה שעשו ליהודים בשנות השלושים באירופה" (נעמי חזן, מעריב)

נשיאת הקרן החדשה קצת נסחפת עם התייחסותה לקמפיין של אם תרצו

 

 

אם יעמוד פסק דינו של השופט סולברג בתוקפו, תונחת מכה אנושה על העיתונות (מתוך כתב הערעור של אילנה דיין, ווינט)

כדאי שדיין תחקור למה שיבצו את הידיעה הזו תחת הקטגוריה "תרבות ובידור"

 

"מתברר שכל המחסלים האימתניים, הזרוע הארוכה של מדינת ישראל, הם בסך-הכל חבורה של משקפופרים", (רונן ברגמן, ידיעות אחרונות)

לא נראה  שהקביעה הזו תפגע בכושר ההרתעה של המוסד

 

 

חדשות בחדשות

עדי גרסיאל

 

בעקבות תלונה של ח"כ ניצן הורוביץ הודיע מנהל קול ישראל כי תשדירי עמותת אפרת לא ישודרו ברשת ב'. זאת כיוון ש"התשדיר אינו עומד בכללי רשות השידור האוסרים על שידור תשדירים או פרסומות בנושאים המצויים במחלוקת פוליטית או אידיאולוגית".

 

הצעת חוק יאיר לפיד הונחה השבוע על שולחן הכנסת. על פי ההצעה יחויבו אנשי תקשורת הרצים לכנסת בתקופת צינון של שישה חודשים.

 

השבוע הושגה הסכמה בין משפחת עופר לעיתונאי מיקי רוזנטל. בתיווכו של מוטי קירשנבאום הוסכם כי משפחת עופר תמשוך את תביעתה כנגד רוזנטל, בעקבות הסרט 'שיטת השקשוקה'. רוזנטל לא יחויב להתנצל.